בערב "יום הזיכרון האחרון לשואה ולגבורה" כתב עמוס כרמל (מי שערך, לבקשתי, את הספר שהוצאתי "ראה אותם שותקים") מאמר ב"ידיעות אחרונות" שכותרתו: "המזל לא נקש פעמיים", ובו סיפר על שלושה לוחמים שאחד מהם – אליעזר פייג – שנפלו בקרב על תל א-ריש (לימים, תל גיבורים, שבמבואות חולון) ועל שני לוחמים נוספים שנפלו – צבי שיק בן 22 וחצי ויהודה שפינדל בן 17 – שניהם נפלו בחירבת כוריכור.

עמוס כרמל ראה לנכון להקדיש רשימה זו דווקא בערב יום השואה כדי לספר עליהם, על אותם יהודים שעברו את השואה, על כל זוועותיה והגיעו לארץ ולחמו כאן לחרותהּ. וזאת למרות, שאולי היה מן הראוי להזכירם שבוע לאחר מכן, בערב יום הזיכרון הכללי לחללי צה"ל.

יהודה שפינדל נחבא במשך חמש שנים ממכונת ההשמדה הנאצית בכפר קטן בצרפת, בקרבת העיר טולוז. הוא עלה לארץ במסגרת עליית הנוער והתחנך במוסד "עלייה" בפתח תקווה. עם פרוץ מלחמת השחרור הצטרף לפלוגה הדתית של הפלמ"ח. בן 17 היה יהודה בנופלו.

צבי שיק, עלה לארץ באניית המעפילים "מקס נורדאו" בראשית 1946, פחות משנה לאחר שניצל בנס כפול. הוא היה מוטל באפיסת כוחות בערימת גופות במחנה דכאו-4, שאליו הגיע מאושוויץ ורגעים מעטים לפני שדחפור אמריקאי הטיל את הערימה לקבר אחים, נמצא מי שחילץ אותו והשיבו לחיים, אך היה זה לתקופה קצרה מאוד. צבי התגייס לפלמ"ח ולחם במלחמת השחרור בכל קרבות הגליל והמרכז. הוא הצטיין כמקלען. בן 22 וחצי היה צבי בנופלו.

שני חללינו אלה לא היו ניצולי השואה היחידים שנפלו בקרבות המרים של המלחמה בשנת תש"ח. היו עוד רבים כמותם.

היום ידליקו את הלפיד שניים:

האחד שידליק – הוא בן משפחתו של צבי שיק, ישראל, שהוא נכדו של יעקב ז"ל – (שהיה אחיו של צבי שיק) – שנפל, כאמור, עם מ"ה חללינו וסבו יעקב, אחיו של צבי נהרג במבצע סיני בשנת 1956, 8 שנים לאחר נפילת אחיו. אמו של ישראל, שהייתה כבת שנה לא הכירה את אביה שאף הוא הגיע מן התופת. ישראל ידליק הלפיד לזכרם של שני האחים, צבי ויעקב, ששרדו אחר השואה ונפלו על הגנת הארץ.

השני שידליק – הוא לזכרו של יהודה שפינדל ידליק את הלפיד בן משפחתו של יהודה ז"ל.