דוברים: זאב עופר, עמוס קוטר.

מדבי"ם מ"א גזר: שני שמעוני, הראל אברהם, דור נחמיאס, אופק עזרא, שרון נחמיאס. דגלן - עידו מינסקי.

זר המשפחות : משפחת אונסדרופר.

זר שרידי הלוחמים: אליעזר קנטור.

זר המועצה האזורית "גזר": מד"ב המועצה.

סיוע ועזרה בטקס: רונן בן יהושע, קצין מנהלה ימ"מ, מוטי דהן, ימ"מ, רותם אלקובי, מנהל יחידת הנוער מ.א. גזר.

בהר הרצל, בחלקת הנעדרים, איזור ב', חלקה 20, יש קבר ריק שמספרו 50. על המצבה כתוב רק שם ושם משפחה – שלמה כץ – ותאריך נפילתו, ח' באייר תש"ח / 17 במאי 1948, יומיים לאחר הקמת המדינה. אין שמות הורים, לא ארץ לידה, לא תאריך לידה.

אלה גם הפרטים היחידים על שלמה כץ בשורת הנופלים באתר הפלמ"ח. וכך באתר יזכור של משרד הביטחון. שלמה כץ נפל כשפלוגתו מהגדוד השלישי בחטיבת יפתח ניסתה לפוצץ את גשר החצבני, בשטח שהיה בידי הסורים. לא נמצא איש מבין חבריו לנשק שיעיד עליו. הבן של מי היה שלמה? היכן נולד? בן כמה היה במותו? שלמה כץ נפל – וכאילו התאדה. עימו התאדה כל מה שהיה, והתאדו סיפור חייו, אהבותיו, זיכרונותיו. נגוזו חלומות שחלם ותוכניות שרקם – ולא זכה להגשים.

לכל אדם יש שם ולכל אדם יש חלומות, ויש שאיפות. לפעמים ידע אדם לבטא את העתיד שייחל לעצמו, לאהוביו ולמולדת שלמענה הקריב את חייו. שלמה כץ לא הותיר אחריו אפילו שורה כתובה אחת. ואם הותיר – גם השורות התאדו.

ומי שכן הותיר דבר בכתובים – מכתב, סיפור, שיר? גם עתידם של היודעים להתבטא התאדה. אבל לפחות נותרו עדויות.

מאיר מַכטֵי כתב להוריו לפני שנפל בקרב בצפת: "היו נא שקטים ובריאים. אנו מתקדמים לקראת המדינה העברית שקום תקום בעתיד הקרוב". המדינה הוקמה חמישה ימים לאחר נפילתו.

ישראל שטרק בן-שלמה כתב ביומנו טרם נפילתו בשילטא: "עוד ישובו בנים אליך, מולדת, ישובו לבנותך וגם ליפול קורבן בהגנתך. צעירים ומלאי כוח אנחנו".

דן הר-שלג כתב לאמו על נפילת הטוב בחבריו: "הידיעה על מות שאוליק הממה אותי, אך אחרי שחשבתי מעט הגעתי למסקנה, שאינה מקרית ביותר, שאי-אפשר להתעלם מהקרבת קרבנות במלחמה... שאול היה חבר יקר לי ועלי לנקום את דמו. אני מתבייש במלה זו – לנקום – כי ברברית היא. אולם דמיי צועקים בי, ואני אנקום". דן, בן יחיד, נפל כמה ימים לאחר נפילת שאול.

קלמן טְרוֹיַנסקי כתב טרם נפילתו: "אין צורך, לדעתי, להסביר את רצינות המצב. כולנו בכל המקומות, דרוכים לקראת הבאות, כי מי יודע מה תביא לנו מערכה זו. אנו עושים כל מה שביכולתנו לכך ותקוותי היא רבה, שננצח במערכה הזו".

לדן הוכברג ניבאו עתיד של משורר. אקרא כמה שורות מתוך שיר שכתב: "יש לִפעמים ארגיש פתאום את ילדותי // לפתע יַךְ בְּרוֹך, יבהיר-יזכיר נשכח // ריחות של בוקר יום אביב בהיר וצח //// כל אלה יזכירוני עֵת של חופש גז // יביאו אל ליבי שמחה, קדוּשה רגעית // וזמר של חדווה ירקיד הלב, ירטיט. זָכַר את ילדותו, אבל עתידו נגדע כשנפל בקרב והוא בן 17 בלבד.

והיו גם תוכניות ארציות, פרקטיות. בין קרב לקרב עיין נַחֶם נוֹביק בספרות מקצועית על חשמל. סיפר לחבריו שיש לו רעיונות-בוסר ליצור משהו חדש בתחום החשמל. רעיונות-בוסר שלא יבשילו לעולם.

לפני הצנחנית חביבה רייק עמדה הבחירה בין תוכניות אישיות צנועות ובין עוצמת השליחות אל מאחורי קווי האויב הנאצי באירופה. כשנפרדה בארץ מיצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, אמרה לו: "בין אושר הפרט ומילוי החובה אבחר לצאת, כאם הפורצת לתוך בית בוער להציל את ילדיה. האם אדם נוצר למלחמה? האם נוצרה האישה לנהל קרבות? אני אחזור לקיבוץ שלי, תהיה לי משפחה, יהיו לי ילדים". ולא חזרה.

וגם אפרים קוֹטר חלם חלום שלא התגשם עבורו. ודאי קיווה שבסוף מלחמת העצמאות ישוב ויכתוב מה שכתב כשנודע על סיום מלחמת העולם השנייה שבה נפל אביו:

"בא השלום!... השמש שלחה את קרניה החמות אל הארץ. מרחוק נשמעה זימרת ציפורי-חן. שירת הקיכלי התמזגה בסלסולי העפרוני. הקוקייה קפצה מבד אל בד וקול קריאתה מילַא את השדה השַֹשֹ לשלום. שדות עטופים שיבולי-פז, קיני ציפורים ורִינת גיל מסביב – כל אלה ימַלאו לב כל חייל עייף ויגֵע מן המלחמה, השב לביתו בשלום. מימיני קַמַת-שדה, עדנת אביב. ומשמאלי ילטפו על יַדִי גלי התכלת שאף הם שקטו מהמולת המלחמה וחובקים את השלום לנצח.

כברק מזהיר, רבגוני ויפה, עברה בשורת הניצחון שהרעידה את כל נימי לִבּנוּ. כל נפשי מלאה עדנים ושִפעת זוהר לקראת השלום".

חלומות על שלום שאֵחֵר לבוא עבור החולמים שנפלו למענו.