מהגליל, פלוגה ב' ירדה עם כל הגדוד הראשון לחזית המרכז. שם התארגנה מחדש. אסף שמחוני מסר את הפיקוד על הפלוגה לפנחס זוסמן המכונה סיקוֹ. בצלאל אופיר נתמנה לסגן מפקד הפלוגה ומסר את המחלקה הדתית לבועז פפר. אורי סימון המשיך לפקד על המחלקה החילונית, המורכבת מהכשרות. גם כאן הפלוגה השתתפה בכל מבצעי הגדוד.

במבצע דני, ערב ההפוגה השניה, ב-17/7/1948 הוטל עליה לתפוס את חירבת כוריכור ולחסום את כביש בית נבאללה – לטרון על מנת למנוע מכוחות הלגיון הירדני להחיש תגבורת לעבר משטרת לטרון, שחטיבת יפתח הייתה אמורה לכבוש. כאן, בגלל קריאה שגויה של השטח על ידי המ"פ ובעקבות זה פריסה שגויה של הכוח, נאלצה הפלוגה לסגת תחת אש כבדה של האויב, מלווה מרגמות ושריוניות. כתוצאה מכך, הפלוגה נחלה מפלה כבדה. בעת הנסיגה לא קיבלה פלוגה ב' סיוע נאות מכוחות שכנים והנורא מכל – בגלל חוסר תאום בין הגדוד הראשון והגדוד השלישי, ירו עליה גם חיילי הגדוד השלישי שלחמו באיזור.

מבין 90 החיילים שיצאו למבצע זה נפלו 45 חללים, מתוכם 20 שהשתייכו למחלקה הדתית. 44 מבין הלוחמים שנהרגו נשארו בשטח שכבש הלגיון בחודש יולי 1948 והובאו לקבר ישראל רק בחודש פברואר 1950, לאחר הסכם עם הירדנים על החזרת גופות. 26 פצועים של הפלוגה, חלקם מאש אויב וחלקם מאש כוחותינו, הצליחו להתפנות בעצמם. רק 20 מחיילי הפלוגה יצאו מהקרב ללא פגיעות.

הקרב שהתנהל בחירבת כוריכור נקרא קרב שילתא הוא מזוהה כ"קרב של הפלוגה הדתית". כאן המקום להזכיר שוב, כי יותר ממחצית הפלוגה לא היו דתיים אלא השתייכו ליוצאי תנועות נוער חילוניות שהתגייסו בחודש מאי 1948.

אחרי המפלה בשילתא, הפלוגה שהוקמה בכפר חסידים התפרקה. הלוחמים המעטים שנשארו ממנה השתתפו ב-27/71948 כעתודה למבצע "גיס", לפריצת הדרך לנגב."