מספרים עליו

"ביומן של הכשרת גבע, מסופר: "בתחילת הנסיגה נפגע חיליק (יחיאל) יושפה - אפרים קוטר וזוהר אטקין שעברו במקום, פינו איתם את חיליק. בדרך, פגע פגז בהם ושלושתם נהרגו..."

"...בדרך כלל את ההודעות על ההרוגים, היו מודיעים חברי ההכשרה...כשהיו כל כך הרבה הרוגים, אז התארגנו. נניח, נהרגו אז שמה 3 מפרדס חנה, אמני, איפרמן והופמן. שלושה, אלה השלושה שהצטרפו אלינו, שפרדק [פרופ' אברהם בן יעקב] הביא אותם, הצטרפו להכשרה, שלושתם נהרגו..."

"...אז הסתבר לי שמספר 2 שלי, חיליק יושפה, נפצע קשה. צעקתי וביקשתי עזרה בשבילו וגם בשבילי... ובאמת באו שניים. שני חברים, קוטר ועוד בחור אחד שני לא זוכר בדיוק, נדמה לי שזה היה זוהר אטקין, שנהרג אחר-כך..."

על זהר יקירי...

הנה מתקרב ובא יום השנה, אותו יום אשר בו קרה לנו האסון הגדול והנורא. עברה שנה מאותו יום מר ולי נדמה כי אתמול קרה הדבר, כאילו רק אתמול נחטף מאתנו זהר. לא יאומן כי יסופר! הפצע לא נגלד אפילו בקרום דקיק מאד.

תפקיד קשה נפל בגורלי: להספיד את בני היקר. אם לא ניתנה לי הזכות למלא את כל חובותי הרבות בתור אם בהיותך חי, אמלא את חובתי זו האחרונה כלפיך, זהר חביבי. נשמתך חיה עמוק בלבי וכרך לא ימוש לעולם ממני. קשה לשכח בן שנפל בהיותו עודנו ילד, רק בן 16 וחצי שנה היה. (ב 29 לנובמבר שנת 1948 מלאו לו 16). ועוד יותר קשה להסכים לרעיון שצריך לשכוח.

א בכדי נפל זהר: הוא נתן את חלקו בנאמנות במלחמת העצמאות של עמנו. אבל גם ההכרה הזאת לא מקלה על הכאב האיום וענוי נפשי. בסוף ההפוגה הראשונה ב-7 ליולי, הוא התנדב לצבא ובעוד 10 ימים ערב ההפוגה השניה ממש, בא קץ לחייו הצעירים.

זהר השתתף בקרב הגדול בלטרון כשהוטל עליהם לעכב את התגבורת של הלגיון. הם מילאו את התפקיד. החלטה של זהר להשתתף בשרות פעיל, בא אלינו במפתיע. אני עם הילדים הקטנים היינו בפינוי וגם החלק העיקרי של המשק - הרפת, כשהמצרים עמדו במרחק של כמה קילומטרים מאתנו באשדוד. זהר בא אלי והודיע לי תקיפות שהוא מתגייס. כל ההוכחות שהוא עודנו צעיר ושיבוא זמן גיוסו גם הוא ילך, לא הועילו. הוא טען שהחזית שלנו אינה מספקת אותו. "אני צריך להיות בקו הראשון ולא עם הזקנים במשלטים ובביצורים". זהר טען: "אינני יכול להישאר כאן" - והלך... ויותר לא חזר. רק חודשיים וחצי היה בבית בגמרו את חוק לימודיו במקווה-ישראל. למרות שהוא היה קשור לחברים וגם חבר ב"הכשרה", הוא חזר הביתה לעזור לנו במשק.

זהר היה מאד קשור לבית, למשק ולכפר שלנו והרגיש חובת הבכור בבית. כשהיה בא לחופש ממקווה, העזרה שלו הייתה נכרת מאד ותמיד היה חוזר אחרי הזמן הנקבע, למרות שהיה דייקן. "אתם צריכים אותי" - זו הייתה טענתו. זהר גדל במשק ומגיל 8 התחיל לעבוד ועזרתו הייתה ממשית. גם את הדרך החקלאית בחייו, הוא בחר בעצמו. כמה שמחתי על תשובתו הברורה שנתן לי בעת שסיפרתי לו שהמורה מ. מציע לו ללכת לסמינר. ענה - "אני רוצה להיות חקלאי". שאיפותינו הזדהו עם רצונו להיות חקלאי מושלם והחליט ללכת למקווה-ישראל.

זהר היה תמיד תלמיד טוב. גם במקווה הצטיין בלימודיו. עבר עליו משבר לא קל בשנה הראשונה במקווה. הוא בא צעיר בין יותר גדולים. אולי גם זה גרם לו להתבגרות מוקדמת שבסופו של דבר היה לרועץ לו. בשנים הבאות הרגיש זהר את עצמו במקווה, מצוין. היה שמח ובטוח בעצמו, אבל בלי הפרזה יתרה. תמיד בא הביתה בעל מרץ, בחיוך הרחב שלו, בשריקה עליזה. ב.ל. היה אומר עליו "כשמו כן הוא". בפרשת "שבתאי לוז'ינסקי", כשהכפר התרוקן מגברים, זהר נקרא לעזרה הביתה. כמה בטחון ושמחה הרגשתי כשראיתי אותו! בעברו בעגלה בשירה ושריקה, כל הרחוב רנן.

וגם כשחזר לגמרי הביתה, התחיל במרץ לעבוד במשק. הרפת והשדה היו הענפים האהובים עליו. ופתאום באה החזית, דבר ששינה את הערכים אצלו. "בעוד שנה אבוא הביתה ואקים את ההריסות" אמר זהר בשעת הפרידה - ולא קיים את הבטחותיו...

הלכת בנתיב שהלכו בו רבים ולא שבו. הלכת באיבך, צעיר ורך. עוד טל עלומים על פניך וכבר נחלצת לעזרת העם - לעזרת חבר בקרב חשת ואת מותכם מצאתם יחד. כשאול ויהונתן נפלתם, בשאון קרב ומלחמה.

בקרב חשת ואת מותכם מצאתם יחד. כשאול ויהונתן נפלתם, בשאון קרב ומלחמה.

זהר, כשמך כן אתה, זוהר ושלו התהלכת בתוכנו. מבט אינך הרציני והבטוח, היה משרה בכולנו רגש של בטחה. אזכרך, זהר, מבין כתלי בית הספר עת ישבת דרוך וגמעת את מילות מוריך בצימאון. הצטיינת בלימודים. מוריך שבעו ממך נחת כי מצאו כור להתיך בו את תורתם. היית עזר לחבריך בכל, פעיל וער בחברה, כולנו אהבנוך כי היית מרכז העניין. בשקט המופלא שבעיניך, שבית את לבות כולנו. את ייעודך לא חיפשת בשאון קריה; מבט עינך השקט הינחה אותך לנווה השקט, לחקלאות. שם ביקשת למצוא את מבוקשך ולא זכית...

בהיותך במקווה-ישראל, היינו מצפים לבואך לבדר את רוח החברה.

זהר! חשבנו על עתיד אחד שלמענו ייעדת את עצמך. השארת אותנו בדד בדרך להגשמת חלומנו.

זהר! גאוותנו עליך כחבר ודמותך תלוונו באשר נלך.

אבי, בית הספר החקלאי נהלל כ"ו סיון תש"ט (23.6.1946). מתוך חוברת"זהר" שיצאה לזכרו ונמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.