"...פתאום הואר השטח בכדורים זוהרים: האויב גילה אותנו. נסים השוכב בעמדה הקיצונית, מגלה דמות אדם המתקרב אליו, צועק אליו ושואל לזהותו, אך במקום תשובה, הוא מקבל צרור בבטן. הוא נופל מתבוסס בדמו, אך אינו מתבלבל ובשארית כוחותיו הוא מכוון את רובהו ושולח כדור בערבי המתקרב...נסים נחבש במקום, אך להוציאו מהשטח לא היתה כבר אפשרות...בגלשי, אני מבחין באהרון נחשון ויעקב (נהיר -ע.ק.) החובשים המנסים להוציא את נסים הפצוע. אהרון נופל מיד. יעקב מנסה לגרור את נסים לבדו, לעזרתו בא דוד, ושניהם מצליחים להוציאו מהעמדה ולהביאו למקום מחסה."

"...לפנינו במורד הגבעה נמצא עץ או שיח גדול ותוך כדי הטיפול בהכנת העמדות שמע המ"כ רחש מכוון אותו עץ והורה לנו לירות כדור אחד לכוון אותו עץ. לאחר מכן לא נשמע עוד רחש מאותו כוון. כאשר כבר התמקמנו איך שהוא ועוד מעט יתחילו דמדומי הבוקר נשמעה קריאה מצד ימין של הכיתה שיש שם פצוע. פנו אלי שהייתי החובש הכיתתי שאפנה לשם. קמתי ממקומי ותהיתי אם לקחת איתי את כל הציוד שלי, שכבר הנחתיו על הארץ לצידי, או להשאיר אותו שם תוך כוונה לחזור למקומי לאחר הטיפול בפצוע, וזאת כדי להקל על תנועתי אל הפצוע ובחזרה. בציוד שם היו דברים אישיים וציוד וביניהם מערכת התפילין ועוד. לאחר הרהור קל החלטתי שבשדה הקרב כדאי שכל הציוד יהיה תמיד צמוד איתי. תפסתי את תיק הציוד ביד שמאל וסחבתי אותו, כמעט נגרר על הארץ, מבלי לחגור אותו. והנשק, אותו תת-מקלע סטן, היה בימיני ורצתי אל כוון הקריאה. תוך כדי הריצה אל מקום הפצוע ראיתי צרור של קליעים זוהרים פוגעים בקרקע במרחק של כשלשה או ארבעה מטרים לפניי, מכוון הגבעה שמצפון, זאת עליה נמצא אותו בנין עזוב, כלומר 'חירבת כוריכור'. בהתקרבי למקום הפצוע אמרו לי, שהפצוע הוא נסים. שִׁערתי שהוא בוודאי שְׁחוּם עור ואכן שכב שם על אחד הסלעים פצוע שחום עור וניסיתי לגשת אליו. אז אמר לי החייל שבעמדה הסמוכה (היה זה דוד ווקטור, היום עיברת את שמו איני זוכר לְמָה) שזה אינו הפצוע נסים אלא ערבי ואילו נסים נמצא בעמדה הסמוכה.

פניתי לשם ואכן מצאתי את נסים חסר הכרה עם פצע של קליע ברקתו הימנית. לא ידעתי אם חי הוא או לא. בכל אופן חבשתי את הפצע וחיפשתי מקום עבורי. התברר כי הערבי, כנראה סייר או מפקד יחידה, עלה על הגבעה לבדוק אותה ונתקל בנסים. שניהם ירו זה בזה ונפצעו. אז הוסיף דוד וקטור כדור נוסף בערבי וההוא צעד עוד צעד או שנים ונפל על הסלעים ומת לאחר כמה דקות...באותה סביבה היינו חמישה, הפצוע נסים, שלשת חבריו שהיו שם מקודם, האחד, אותו דוד וקטור, (היום 'בר מאיר') השני אהרון כץ ועוד אחד שאיני זוכר את שמו ואנוכי החמישי. היינו בקצה גג הגבעה לצד מזרח. ראינו משם את האנטנות של מתקני השדור ברמאללה מקרוב והרגשתי שאנו בתוך אזור האויב, ממש בבטנו ותמהתי כיצד נוכל לשהות שם וכיצד נצא. הרבה זמן לחשוב על כך לא היה כי היינו טרודים במלחמה המיידית. חמשתנו, כולל נסים הפצוע היינו ממוקמים בקצה גג הגבעה לצד מזרח... חברי ואני ליד הפצוע נסים חיכינו לפקודה לסגת ובינתיים חשבנו איך להוציא עמנו את נסים הפצוע. אחד מאיתנו, אהרון כץ, התכופף אל הפצוע ועל ידי כך נחשף אל מעל הסלעים ולאחר כמה שניות נפגע בכדור ונפצע גם הוא. מקודם היינו ארבעה בריאים עם פצוע אחד והנה היינו שלשה בריאים עם שני פצועים, מה נעשה? אהרון כץ לא היה פצוע קשה ונראה כמעט בריא.

חבשתי אותו ואמרתי לו לזחול אל התרחקות מכוון האויב, ואכן התחיל לזחול באותו כוון. קפצתי אל העמדה של נסים והתחלתי להוציא אותו מהעמדה. הקפדתי לעבור מעמדה לעמדה בקפיצות או בהסתר, בזחילה, והצלחתי להוציאו ולמשוך אותו אחורנית בזחילה. הוא היה מחוסר הכרה ולא ידעתי אם בכלל הוא חי ואז שמעתי אותו נאנח ואומר בלחישה "כואב, כואב" למרות שהיה מחוסר הכרה. בתוך כך עברתי אחורה מרחק של כשנים או שלשה מטרים תוך שאני מושך איתי את נסים, אל הכוון המזרחי שממנו ירו אלינו בבוקר, כי על ידי כך התרחקנו מתצפית האויב שהיה יורה אלינו מצפון מכוון החורבה... בהמשך ניסיתי למשוך עוד את נסים בזחילה אחורנית מכוון החזית בתקוה שאגיע איתו למקום מבטחים באזור שנסוג שמה. דימיתי שזה עניין של כמה עשרות מטרים בסך הכל. תוך כדי משיכתי את נסים צעק אלי דוד וקטור שאעזוב אותו ואסוג בעצמי. לא הסכמתי והוספתי למשוך את ניסים... ראיתי אז את כל הפלוגה רצה בקומה זקופה לכוון דְרום הגבעה שבהמשכה התחיל השפוע למורדות הגבעה. אם כך, לא יכולתי ולא היה טעם לחזור ולמשוך את נסים מכיון שהיה ברור כי מיד יבוא האויב... "