"צהריים טובים לכולם.

קוראים לי רוני ריגר, אני מש"צית בת 18 ממודיעין, ואני רוצה לספר לכם על גדליה פרמינגר.

גדליה נולד ברומניה, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח למחנה הסגר באוקראינה יחד עם הוריו ושלוש אחיותיו. שני אחים נוספים שלו נרצחו מיד עם כניסת הגרמנים לעירו. גדליה, היה היחיד שניצל ממשפחתו ונאסף על ידי דודיו. בסוף המלחמה הוא עלה לארץ עם עליית הנוער ולמד במוסד החקלאי חינוכי 'עליה'.

הוא זכור כתלמיד ירא שמיים, מצטיין וראשון בכיתתו, נאמר עליו שהיה: "מלא מרץ, ער ופעיל, על אף שמטבעו שתקן היה וצנוע". כארבע שנים שהה במוסד, בשקט ובהתמדה עשה את דרכו בחיים ובלימודים. בפרוץ המלחמה התגייס גדליה לפלמ"ח. הוא הוצב בגדוד העמק, בחטיבת יפתח והשתתף כמקלען בקרבות שונים בעמק ובגליל.

בליל 17/18 ביולי 1948 גדליה השתתף במבצע דני. בלילה הזה הכוח הישראלי נתפס על ידי הערבים ונאלץ לסגת, ובנסיגה הקשה בשטח פתוח הנתון לאש צולבת נפלו למעלה מארבעים לוחמים. גדליה, שנשלח להודיע למחלקתו שעליה לסגת, נהרג מפגיעת כדור בראשו. גדליה, אשר היה "נצר אחרון" למשפחתו, היה בן שמונה-עשרה בנפלו.

קראתי את הסיפור של גדליה - וחשבתי לעצמי, מה מביא ילד בן 18, בגיל שלי. שעבר את זוועות השואה - מלחמת קיום עצמית, להלחם במלחמת קיום של מדינה? מאיפה הכוח שהיה בו? - שאלות דומות אתם יכולים לשאול את עצמכם, ואולי גם על המש"צים שראיתם לאורך הצעדה היום. למה חבורה של ילדים בגילאי 15-18 ינציחו אנשים שהם בכלל לא מכירים? אחת התשובות שאני יכולה לענות היא שבשביל אותם החללים, חללי נצר אחרון שמונצחים כאן, זוהי אולי ההנצחה היחידה על פועלם ותרומתם. העובדה שלאותם חללים - שהם בערך בגילינו, אין את המקום שמוקיר אותם מלבד כאן, היא אולי אחת מהסיבות שאנחנו, כמש"צים, כבני נוער עושים זאת.

ובנימה זו, אני רוצה לבקש מכם, האנשים שנמצאים כאן - לגשת לאתר יזכור ולקרוא סיפור אחד, או יותר, של חלל נצר אחרון - ולאמץ לכם את אחד מהסיפורים, שילווה אתכם, שיחיה בכם, שכך תוכלו גם אתם להשתתף במפעל ההנצחה הזה.

כי אם אנחנו לא נעשה את זה, לא יהיה אף אחד אחר שיעשה את זה. ולכן, אני מבקשת מכם לדבר על זה עם ההורים, האחים והמורים שלכם - כדי שאותם החללים אולי יהיו נצר אחרון למשפחתם, אבל ממש לא נצר אחרון לנו, כעם.