אייפרמן יעקב

להגדלת תמונה, יש ללחוץ עליה. להזזת דף בחלון מאמר, יש לגלגל העכבר או לגלול סרגל הגלילה בימין החלון !
https://sites.google.com/site/kurikur45/noflim/iprmn-yakov/IFERMAN.jpg?attredirects=0


רב"ט מ.א. 80286

בן הלנה ומקס, נולד בח' באייר תרצ"א (25.4.1931) באסן, גרמניה.

מקור תוכן הדף (מלל ותמונות): רבקה אייפרמן.

בפברואר 1936 עלה עם משפחתו ארצה. לאחר תקופות מגורים ברמת-גן, בתל-אביב ובבית-הכרם בירושלים, התיישבה המשפחה בשכונה בת קומץ בתים בקצהָ הדרומי של פרדס-חנה, בה עברו על יעקב מרבית ילדותו ונעוריו. הוא למד בביה"ס העממי שבמקום, והתמחה בלימודי נגרות בבי"ס "עמל" בחדרה הסמוכה. מילדותו שקד, מעמדה סקרנית וחקרנית, בהתמדה, בקפידה ובאורך-רוח על כל דבר שעורר בו עניין. כך בנה ויצר בעבודת כפיו, והיה מפרק ומרכיב חפצים ומנגנונים שונים, מבקש לעמוד על טיבם. אהב לשיר, וקולו כה ערב. אהב לשחות, והיה שחיין מצטיין. עוד כילד היה רגיש למצוקת הזולת, ומרבה להיטיב. היה חבר מסור ורחב-לב, ואוהב חברה. הִרבה לטייל בארץ עם חבריו. היה חבר פעיל ב"נוער העובד", בגדנ"ע, ובמועדון הטייס בחדרה.

תגייס בתחילת שנתו ה-17. יצא לקורס מ"כים. הקורס הופסק וחניכיו נשלחו לקרבות בגליל העליון ליד נהריים, בצמח, בדגניה ובסביבה. בתחילת יוני נשלח למחנה תל-ליטווינסקי. הוא הגשים את שאיפתו להצטרף ל"הכשרת גבע", הכשרה מגויסת של הפלמ"ח, ברוּבה בני כתה ממקווה ישראל. אִתם השתתף ב"מבצע דני", ובכיבוש ארבעה כפרים על משלטיהם, ששלטו על כביש לטרון-רמאללה. יעקב מצא את מותו בקרב כוריכור בי"א בתמוז ה'תש"ח (18 ביולי 1948), כאשר הוא וחברו אוּלי (שלום הופמן) נושאים את חברו בנפש של יעקב, אריה אָמָני, פצוע קשה, לנקודת ריכוז פצועים. שלושתם נהרגו מפגז.

על גבעה סמוכה לביתו של יעקב ניטע "גן עוז", לזכר השלושה ולזכר חמישה סיירים ומפקדם, מיכאל פרנקל, גם הוא בן השכונה. הם נפלו במשימה מאחורי קווי האויב בסביבות העיר טול כרם, הנשקפת מן הגן.

יעקב אחי

הדברים שלהלן מספרים על יעקב ועל ארועים הקשורים בו בחייו, במותו ובעקבות מותו. הכותרת "יעקב, אחי" מבטאת את נקודת המבט המוגבלת, בהכרח, שהנחתה את איסוף ועריכת הדברים שלהלן, המבוססים על צילומים, תמונות, מכתבים של יעקב, על חומרים ממקורות שונים, ועל זיכרונותיי הקשורים בו. אלה מושתתים על דברים שכתבתי ביומן נעורים לִפנֵי ובעקבות נפילתו של אחי (הייתי בת 15), ועל רשימות אחדות מאוחרות יותר. מרבית המובא כאן נכתב ונערך ב-2015, והושלם ב-2020. יעקב היה אחי היחיד, גדול ממני בשנתיים (שנינו נולדנו באפריל, וימי ההולדת שלנו כשהיינו קטנים, נחגגו יחדיו). בביה"ס יעקב היה בכיתה אחת מעלי ועל-כן הפרש הגיל בינינו נדמָה מצומצם משהיה.

קראו לו יָקוב (במִלעיל) וגם יענקל'ה וטובל'ה; ובפי אמנו נשמע יקוף (במִלרע), המסגיר את מקורותיה היקיים, אף שהשפה העברית השגורה בפיה הייתה טובה. אבינו, וגם כמה מקרובי המשפחה, התמידו לקרוא ליעקב גֶרְד (Gerd), כפי שנקרא בשנותיו הראשונות, בגרמניה.

הנה כך תפסה עין הצלם את יעקב כאשר נדרש לתמונות פספורט בהיותו בן 14, 15, 16, וצילום מן החודש האחרון לחייו. יעקב חי 17 שנה, עשרים ושניים יום, ועד לבוקרו של היום העשרים ושלושה.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cOVkENlqntXrxOEzVHVr9bOA4WJrlxCWe8n2zKtEUx5Evi2-3FtCaMKYV8XV4EuEMJ0Yk5Zmv4u9dfvUltUGxnHQ20EuiO4qtBKRQV13jj8FZ3Lsg0KYhJHQ8AaTGhHNWQMM4Dpc58REncd5jC1QCs=w265-h392-no?authuser=0
בגיל 17.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fEgxOMGGmRhQr67DQw-ekPjElrsUicFqqp7my58pxrRhQFxcF8MOZ_kjDge2mn0enNIjJF1_-Piwz5lB2K8hutWX4qFjBNuK7s8ajb4V9bymAYQmaiIBOZHknGM5553AbYdzZpOltc5kGHKsUoENq4=w374-h545-no?authuser=0
בגיל 16.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fJWVwjiu32FDNX65Qd1dw_GI94zFFjYhGPKOGdB1WK7Y2mla8JUS5TYkI8NO_CM1Cm5krrz5hcT0ogvfT5uVQsVnc-Oiq_J3jJhaDBukc_hWmRpdnzgxrrLrHyt-CGXkkX_MZSqUWunBZXiPXdtYey=w281-h407-no?authuser=0
בגיל 15.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dL8knm00MiJm-YeMAzJYz6xkNdQeoEN5za4_kKGJFNoJQhcrDUt2WEI3zNmcqOWtaXQUktQoHZ5KVeeKpz4u4eCI9S0bXtQzVkkeNG9KxCjlgUot919MKI5xsqMc8Uj_7W_D_iOJEMuRAbeNm1sHJF=w267-h418-no?authuser=0
בגיל 14.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cq3LOIcQ6JUaRy1d4nwxgyeKgRhqShIyecxg6r_6zmxMfA2a2cFe7rfFGSFXn5x05DEjbvIBH8GT1minPyZCTAVQ4BzhV9kyA3oXeBpIFkFj14uxN3InBys_Z0_jdKcMFJYFIh5-R-OOm29LzSy_Hi=w570-h847-no?authuser=0
תעודת הלידה הונפקה ב 27.04.1931 בעיר אסן. מקור: רבקה אייפרמן
ילדות מוקדמת בגרמניה

עקב-גרד נולד בעיר אֶסְן (Essen) שבחבל הרוּהר (Ruhr) שבגרמניה. תעודת הלידה הונפקה יומיים לאחר היוולדו.

על האושר הרב שליווה את הולדת גרד-יעקב, ספרה לנו אימנו לא-אחת: בתה הראשונה, אינגריד, שנולדה כשנתיים לפניו, נפטרה בהיותה תינוקת מהרעלה שנבעה מחומר שהוזרק בטעות לאמנו בהיותה בבית-החולים לקראת הלידה. הרופאים שיערו שאמנו שוב לא תוכל ללדת, "ואז נולד גֶרְדלָיין (יעקבל'ה)!"

ועוד חזרה אמנו וסיפרה לנו בילדותנו, בלא-מעט גאווה, מעשה שאירע בגרמניה בעת שנסעה ברכבת הקלה עם גרד הקטן, לאחר עלות היטלר לשלטון. כפי שזכור לי סיפור-המעשה, הרכבת הטלטלה פתאום והפעוט נבהל. מישהו שם, שהיה שיכור, העיר לו, "ילד גרמני לא מפחד!". גרד השיב, "אני לא מפחד, אבל אני יהודי!"

את גרמניה הנאצית עזבנו בנובמבר 1935, בעקבות פיטורי אבינו מעבודתו כסוכן של תעשיות מתכת כבדה בחבל מגורינו. בצילום של יעקב עם אמנו ואתי, נראה דגל צלב הקרס, שהשתרבב לפינה השמאלית העליונה של התמונה. גרד לבוש בבגד עשוי בד משי ובו רקמה ובידו מקל-הליכה קטן. אמא יצרה את כפתורי הבגד הזה.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3eplVJS4b6oC9DEzog4ddCG8fEC7UtT3kSSpxcfQe6ItHvTb8hp0VAJ8Vf1C0MCJ09Z9Mzg2PfBHhDHAd73MV6Euh_iMIqFLn2BI7K3_wdMwQX-3qdp0Dlcw3zWaUHzownd3vRAKd3h4WN03WZhIgND=w603-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3djtPl9Xr5xvHN57T0ewbrybb0a_BgQ3nfbkmvG7NW1Nr2Ayd3ZXTMiUY57nmgJocBXULb1CLK2TGTOywn0_gbNgsa8E9aUFnJV_Ud9HNx6Niqh589It0rkLq7LHOwNjNG5u7yNrARDROKz0XeezI0H=w230-h237-no?authuser=0

יעקב (גרד), אמו ואחותו בדרכם בעיר אֶסְן (Essen), שבחבל הרוּר שבגרמניה, ליד אגם, ה- Baldeneysee; דגל צלב-הקרס מתנופף מאחוריהם, בחלקו השמאלי העליון של הצילום. לצד הצילום שלושת הכפתורים הרקומים שעיטרו את הבגד שיעקב לובש.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3csFLRhQtNxwMN2PfTP8aa9QoCE0qEiaNjbpfL-n-HQKYoWDVoUP22dxB6hIBUKES2aqVkjJO4dunZthA1f1OqfABwOMrRnR4uEY9rU4SNPrC1buSc3kdi3JP6OCDVxNmW--03QPW91_-fCYXCh07Fh=w762-h586-no?authuser=0
יעקב עם סבתא סימה ויידנפלד.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cN2-gOkxhPDzGVWxMSfi_x7zJC0CdQ_TuIooX0wSvNnfhoDgf3W-P6-7RPjapT0Idct6RxoZJb50SpUdPIal9tnogDibSYHkEAMBoSyeyVBikrP6Li5Em2WTKQJ0cTs65Tpg73gcMNZDxIh0xLwfK-=w510-h847-no?authuser=0
יעקב זאטוט בין שנה.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dFMzWUW38N2FMa9IqgkOFOzh76-lh03BKVoXI_5iduWnQ_exxw4cRx5lkgLF43VezxPw-1ZrsJL4hM4JLoqDz0BxftwGF-nIBymDxbzX1AXJN1aS7pq4K1RQbRbuE39JLlC7wPMFLla_XdL8pppPuZ=w411-h409-no?authuser=0
עם דודה לוטי - אחותה של אמא.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dhyk6westUy4FBlA3cuMwz8GoE5ZcHHL7y84WYiLDLNpyM42S3W-XQK0G1sz561jaAAAuMZ9WvvWPYumDG7ks_MuQePvnrz1xIYrRxHrzHgg2PMusyBVBz3AGJk9D9O0R8DJjjpAm1mBm27rGPswAV=w346-h358-no?authuser=0
בין שלוש ורבע עם אמא, בגרמניה.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fR4qsQwlrIqhKd8WFcDtlqo8Vj8gk_1Q1kxNSpaEMoIP7rcPoibNkvtrRDlALYJIepwRHH5-XECPKziyaxAh7b7J2p-jzRUY4JiGINs68MmYb0ScMltawZSRvQZXpWF-djtDbeB5Z1YDxWuDld4yj2=w419-h357-no?authuser=0
יעקב מחבק את רבקה אחותו.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dQ48CXV2mIJTwq_PClCKaX0JYZ11lG62Ph6kVR-BBrSyJb-7hbpIFLpgERVCe5pFtaIm7Y24FQZaoOD6tL5CW-RcP4WnIcgUaJYpB13Nm6gQqxM_JguVwAvTFqSxO3y9HMmD_7X_q1zhX3EfLAn6eR=w295-h300-no?authuser=0
הצילום האחרון מגרמניה הינו תמונה משפחתית בחופשה אחרונה שם (Niederbreisig, אוגוסט 1935). אבא נראה חמור-סבר, אולי כבר קיבל את מכתבי הפיטורין.
עליה ושנים ראשונות בארץ

משפחתנו עלתה ארצה בפברואר 1936 ואיתנו עלו סבתא סימה וסבא נתן-נחום וייזנפלד, הורי אמא. היה זה בהיות יעקב בן ארבע ועשרה חודשים. לאלבום התמונות שלו (פרטים על האלבום בהמשך) בחר יעקב בשני צילומים של נוער עולה, רוקד על האוניה "פַּאטְרִיָּה", בה הפליגה משפחתנו מנמל טרייסט שבאטליה לנמל יפו, בפברואר 1936. אולי בחר להציב תמונות אלה באלבומו האישי בשל היותם רשמים עמוקים שנותרו בלבו מן ההפלגה לארץ-ישראל. בצילום קטן נוסף יעקב חובק אותי בשמאלו ולימינו חבר צעיר; הוא במכנסי טירול, מכנסי-עור שהיו ייחודיים לעולים מאוסטריה ומגרמניה.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cFEugQHi5H36khloSA0yhosHVNjWaehRjp-o9Ocp-YEc-34uiEJqhSwGiARC3JEhBdBbsFZFiI9rvxTA4ipXWL7qqXJhZJFeRcSVr80482D5iCP9Hg7_IGA68rNB_cPGXj_p3_e7TJZT-Dzp0Ky4yY=w1146-h655-no?authuser=0

תחילת מרץ 1936, סמוך לעלייתנו, יעקב נראה בצילומים עדיין לבוש בבגד קטיפה: הוא מצולם עם בני המשפחה, וכשהוא משחק-חופר באת-חפירה על חוף ימה של תל-אביב; ובצילום נוסף הוא עומד על אדנית ובה שתול צמח צבר צעיר!

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cKXjvYVuE62Afy2VTcXOlm1db_I3oDn6wBS7flWpbLieEJWl129LVLTms2CFcrIKYVMrDMWTvvmJ62ulGoQQB0RaQmpCJQlPemYlVs1QlUr97_dT3NDNUwU7fdI3vZ4_7Uynh_QaLjs_NDq0WWqwSp=w1218-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3e3OqnEiQyQeWSQyATnuCqvnnU1TmNJSRW8VF6-8jTwXV87PJmQ9JjIeMw1bMG5aUTzwFIwwzsUDXQvJGGwpWaLWcXCQpuuMJbSZv-9Z-_g5xlG0ajPbfyfilUYKCy35T42nCfGNNyJDep7FzF6m70p=w629-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fLyTnq4LuNTPk_0uoJLNGjQwhNGF7KHZcN8Rto6GzxwYpxiFp6_e7NfQH-kKnvHIpbXJXKie4XajakUkCuHzRu31aOybiHmaxaW4FbNysFTGBXRfsHt0M05jqEF9721hv4EYQMc8vEY1DZBQkshkV_=w598-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fZZfhSWDRAAtBVPX1B4Up4JnBrAZRMNCfHvZLVOuouwYVqAyHiBtsGqpQYjf4jAvFvRG6MeiALnlbGWFXf916-UZvyXKqRpxLfd4fzZ0MPP08TKQsBHXQuuL3FJi8WKyWaXSmWiKN4BKDDENBDOLuL=w404-h400-no?authuser=0
יעקב מחבק את רבקה אחותו ולידו חברו מרדכי.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3f2qxhpySrkWTetT3NoEwGkJW2iuowGdDG4SD3b_L2X5PEcTWgMHl9Lcnjg8qgsNMyXVF6lFtg0k6PAddZFRUa0q0hBDYJfq_DVn_NWiPwWfkQkuEhgO8i9OXjHtxwnbIiNSOh2LfYpyAZNIZUcA1nt=w606-h847-no?authuser=0
עם דודתו לוטי קרמר, אחותו רבקה ודודו בֶּנוֹ זיידמן.

זמן קצר לאחר העלייה נסעו הורינו לתור בארץ אחר אפשרויות התמקמות ופרנסה, ואת הילדים, את יעקב ואותי, השכינו במעון לילדים (איני יודעת לכמה זמן). משם, זכור לי שיעקב שרך את נעליי, לאחר שמאמציי העיקשים לבצע את המשימה בכוחות עצמי לא צלחו. החוויה כפי שזכורה לי, ואולי כך התגבשה בלבי במהלך השנים היא: שהורינו נטשו אותנו; שלא עלה בידי להיות גדולה כפי שחפצתי, אבל אח גדול יש לי, והוא אתי. אולי הדהדה אצל שנינו וריאציה משלנו על סיפור הנזל וגרטל במהופך, סיפור שללא ספק הכרנו. מאותו מעון נותר לי גם זיכרון של שנינו יחד, רעבים, פנֵינו צמודים לדלת הזכוכית של חדר-האוכל של המוסד והיא סגורה ואין איש.

לאחר כשנה, הוכנסנו שוב, למעון אחר, עקב מחלה קשה של אמנו. שוב לא ידוע לי משך הזמן ששהינו שם. ממעון זה זכור לי שאיימו עלי בעונש (על שנצמדתי בעיקשות לזוג שחלף לידינו בעת טיול של שבת עם קבוצה קטנה של ילדים). משהתמהמה ביצוע העונש עם שובנו, נשאר יעקב עומד לידי, מנסה להרגיעני. כשתפסו אותי פתאום שתי נשים (ככל כנראה מהמטפלות) בידי וברגלי והעלו אותי, משתוללת וצורחת, לקומה עליונה, למיטה, כעונש, עלה יעקב אחריהן. הוא נעמד שעון סמוך לראשי. הוא נותר איתי שם, בחווייתי, כשומר ומגן עלי.

התגוררנו תחילה ברמת-גן ולאחר זמן קצר עברנו לתל-אביב, בבית האחרון שהיה בקצהו של רחוב גורדון. ממנו והלאה היו באותם ימים, שדה, וקקטוסים. אולי גם צריף. תושבי האזור הערבים נראו מן המרפסת.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3f7R3cHxkw5Uz8zL7TO0XX8nXHSzsQWqGkwEvYkElafYX4uLOdpIcb_AncstdtatHyqPHMucvOd08vFcO7E-ilW0jGnJtBvZjxc2MFWJ-hPMt-J9xtmWVFfi5NDy5s9GfHB-dapAAvV4R622g-ECcYY=w837-h533-no?authuser=0
במסיבת חנוכה בגן תל אביבי, יעקב יושב שלישי מימין.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fnEa-lLgOEc9uaFnDiwtwGq7eMZJcJ73pcss8DJZBYez-x_H5kyy-5TdCS57594l9AqFa3btUnSKvPX01jK1dFOqtE6VsHvFoZ9-pjv9aZkJU_cS30aZ09yAg4f8UjvJ9x1BsPVc3QRMq-mHZTeDKo=w429-h431-no?authuser=0
עם אחותו רבקה בדירתנו במת גן.

עברה על אבינו ילדות רבת מצוקה, והוא היגר בחוסר-כל מאוסטריה לגרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה, בה השתתף, והועלה לדרגת קצין בצבא האוסטרי. הצלחתו הכלכלית והתבססותו של אבינו בגרמניה הייתה מהירה ומזהירה. לאחר העלייה לארץ, אבינו פתח עם שותף עסק למתכות. על אף ההתחלה המבטיחה, הוא החל לסבול מקוצר נשימה מפחיד, שהוגדר כאסטמה, ככל הנראה על רקע המשבר של אובדן כל הישגיו בגרמניה. רופא, שאך זה מקרוב עלה מגרמניה, אסר עליו להמשיך לגור בקרבת הים. עקב הבטחה לקבלת עבודה בסוכנות היהודית בירושלים, שסופה שלא מומשה, העתקנו את מגורינו לשכונת בית-הכרם בירושלים.

רגישותו של יעקב ליופי, מהיותו קטן, קשורה בנימי לִבִּי לחוויה מופלאה שהעניק לי וחלק אתי בעת המעבר לירושלים. יעקב היה אז כבן שש ואני כבת ארבע. יעקב הקדים לעבור לירושלים עם אבי, ואמי ואני באנו אחריהם. מיד עם הגיענו – והגעגועים היו עמוקים והאושר גדול – יעקב לקח אותי בידו, להוט להראות לי משהו. בחצר נעצר אתי אל מול מראה מרהיב, קסום: אל מול עץ (לא גדול, אף בעיני ילד) שקרני שמש של בוקר מוקדם חודרים בין ענפיו מבעד דוק ערפילי שעמד באוויר ועל ענפיו תלויים אין-ספור אגלי-טל נוצצים. מראה נשגב, אפוף מסתורין ומלא הוד. יעקב אוחז בי בידו האוהבת, המובילה, חולק אתי את המופלא שגילה.

אבא מצא את פרנסתו בירושלים כנוטר (גפיר), על רקע התנסותו כקצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. בצילום המצורף הוא היושב שני מימין, משחק שחמט. ניתן לראות את דרגות הקצונה על דש מקטורנו. נותרו גם אותות וצלבי הצטיינות וגבורה מאותם ימים. אבינו, שהיה יליד סוף נובמבר 1898, המעיט מאד לדבר על עצמו, לספר על ילדותו, ועל עברו בכלל. אעפ"כ היה זיכרון אחד שחזר והעלה: בהיותו בצבא, במלחמה, נהרג לידו חברו, בחפירה בה שניהם היו מוצבים.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fzmgXYEyByHB03uX2zoiOC-QrNdVqW15QDG86iojWgq4OTT-JQzVTj06rCPkLleyz9iJwDYc89XdAh8C5ANjaoIGWef59xNupvW2Agq_85rgarM_KowE8XGmmh50PTuTl0mlmDkX7U2caeJhgxFIzi=w1060-h665-no?authuser=0
אבא השני מימין, קצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, משחק שח עם חברו היושב לשמאלו.
ילדות

השהות שלנו בירושלים לא ארכה. אבינו חיפש לעשות מעשה בונה ויצירתי, וכך עברנו בפסח 1939 לגור בקצה קצהָ של המושבה פרדס-חנה, בשכונה קטנטנה, סמוכה לשכונת מגד, שנקראה אז "מגד ב'". לימים הוסב שמה ל"גן עוז", כשם הגן שניטע בשטחה לזכר בני השכונה וחבריהם שנפלו בתש"ח. כאשר התיישבנו בשכונה, היה ביתנו אחד משלשה בלבד. חצר הבית הייתה סמוכה ל"כביש הראשי" הצר שחצה את המושבה כולה. ממול, מעבר למטעי הפרדסים, שָכנה מגד, שהייתה גדולה ממגד ב' פי כמה. במהרה למד יעקב למשוך עצמו מעלה (ללא סולם) ממרפסת ביתנו לגג הבית, השטוח, והיה מנהל מעין שיח בקריאות רמות-קול עם חברו עזריאל סטרשנוב ["עזה"] שגר במגד שמעבר לפרדסים. אבינו רכש את הבית מאנשים שהיגרו לחו"ל. הרכישה כללה שני דונם אדמה, מבנה רפת ולול חדשים, שולחן נגרים משוכלל, כלי עבודה לסוגיהם ולמיניהם – כולם חדשים. במהלך השנים, יעקב הרבה ליהנות משולחן הנגרים ומכלי הנגרות. אבי השקיע את רוב מעייניו בַ"מגרש", בתכנון ובהקמת מטע פירות נדירים ואף זרים לארץ באותם ימים. בהדרכת אגרונום מקומי, נשתלו שני זני מנגו ושני זני אבוקדו, שיחי קומקוואט (תפוז סיני), זנים מיוחדים של מנדרינות ותפוזים, ועוד כהנה וכהנה זני שזיף, תפוח, אגס וגפן נדירים. נרכשו גם פרדסים. אולם, אז פרצה מלחמת העולם השנייה, והחלום היה לנטל כלכלי כבד: לפירות המיוחדים לא היה קונה. יצוא תפוזי הפרדס פסק אף הוא. הפרדסנים – שרובם נמנעו מלתת למקור פרנסתם עד למלחמה לגווע – נאלצו, בתקווה לעתיד טוב, להמשיך להשקות את עציהם ולדשנם, ואף לקטוף את פירותיהם ולקברם תחתם, תוך הפסדים כבדים. אבינו אף לא היה מסוגל, בשל מצב בריאותו, לשאת בעומס הפיזי שנדרש לטיפוח הגן הצמוד לבית בכוחות עצמו, ונאלץ להיעזר בפועלים.

התפוגגות חלום יצירת גן פירות נדירים, והפחד מפני מצוקה כלכלית העיבו והכבידו על חיי היומיום. חיינו ברמה כלכלית גבוהה יחסית למרבית האוכלוסייה בסביבתנו: ביתנו היה מצויד במתקני חשמל כגון מכונת כביסה וסחיטה, מקרר, תנורי אפיה ובישול, ואף שטיחים, שנלוו אלינו ב"ליפט" באוניה בה הפלגנו. אך כל קיומנו התבסס על הכספים שאבי הביא אתו מגרמניה. לחיינו התלוותה תדיר חרדתו שהכסף יאזל. איומי מלחמת העולם ואֵימותיה, אף הם לא פסחו על ביתנו. היו בני משפחה שנותרו מאחור, וניספו בשואה. שרדו קרובי משפחה של אמנו, מבני משפחת צָהלר, אם ובנה, שעלו ארצה.

כרטיסי ברכה וציורים של ילד

מועקת הדאגה למצב בריאותו של אבינו ולפרנסה, באו לידי ביטוי מוקדם בדברי ברכה ליום-הולדת ולחג, ששולבו בציורים ונשתמרו בין מסמכים שאבא הותיר אחריו. בדרכן הילדית, הישירה, מביעים דברי הברכה של יעקב את מה שהטריד. נוספו גם קשיים של אבינו בַקשר איתנו, הילדים, שנבעו מטרדותיו, ומן השליטה המוגבלת מאד שלו בשפה העברית. גם קשיים אלה קבלו ביטוי בברכות. המלים המופנות לאבא בכרטיסי הברכה אינן מנוסחות במינוחים המקובלים באותם ימים (כגון בנוסח "שנת אושר ובריאות", או "שנת אושר ועושר"). הן אישיות. הן ניתנו לאבינו כנתינה משותפת של יעקב ושלי תוך ציון, בדרך-כלל בצידם השני של הדפים והכרטיסים המוצגים להלן, "עשה את זה יעקב", ובאחת, "רבקה אשתה את זה".

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cvXZzUXRruCwkkyn8wbeq7R5cnU36GHeCu-az8bRbjYRgvSTUd2IPIbwYw1fv5xQsPpzWR8PPLtZMI9PLgwLWFJ9VOmAHu0JksUAma1NamkNl1XebE3iSuWOuAtr8CQuNexxAcgjvm8jk4KUO_iXeN=w1257-h847-no?authuser=0
"יום שני כ"ז אלול שתיה [שתהייה] שנה טובה. ושתקבל עבודה רבה. ותרביח [תרוויח] הרבה כסף. ברכת שלום ומנוחה." בציור המלווה את הברכה מופיעים שלשה מן המבנים המרכזיים של פרדס-חנה של שנות השלושים של המאה העשרים. הם מזוהים על-ידי יעקב בכתב ידו על גבי הציור:"בית הכנסת" (שני מתפללים נראים מבעד לחלונותיו); "בית הספר". כמו-כן מצויר בו מגדל מים, אמנם בסגנון הנפוץ מימי "חומה ומגדל", שלא תאם את מאגרי מי-השתייה במושבה, שהיו מיכלי בטון לכל גובהם. אחד מאלה ניצב לא הרחק מביתנו.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dCyuMrqB58OPnW1l4unriy_DbyOfOcq0tekzzeXHnvce9jgnwtCTCc5nLBue6NVw7KN2pt1LiZVAna_COGR9Jan916AxJTb7DddBt6CiHq3EYAbGPzhxeEHUWAcmnTSVr2ZSzm_ykEAWJln4wcFgLB=w1075-h847-no?authuser=0
נראה לי שגם בציור שממול, המערֵב אף הוא דמיון ומציאות, ניתן לזהות את אותם מבנים, ואף את מבנה המאפייה היחידה של המושבה, זו של גרשוני. יעקב הילד מיקם בחזית ציורו את העגלה והסוס של מנדל'ה, שהיה מביא הלחם לצרכניות המושבה. "לחם" רשום בגדול על תיבת הלחם הצמודה לעגלה. מי שמעיין בציור היטב, יכול גם להבחין במנדל'ה עצמו, המוצב בחזית עגלתו, מתחת לסככה שבקדמתה. הציור שזור עמודי החשמל, שאכן ניצבו לכל אורכה של המושבה. ועוד מבנים ודמויות יש בו, כיד דמיונו של הצייר הקטן או, אולי, של המתבוננת.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3ezRjgBwX0Il---i21qcrvTBtOKapGkofH275-9T0EdXMeJ8J0zqSf_BPBW7wswlk790c0o6qMy123YQfMnFSeEnKp0SN7j1btyOZklqgjtkxj85QO6AzLlGPWwgy7VIZRmSlwxX7PNTsxYOo8T9OxA=w1213-h533-no?authuser=0
"לאבא היקר שלי. אני ר[א]שית מברחת [מברכת] במזל טוב. ושתחייה שנים טובים [טובות] והרבה שנים אשירים [עשירות]. ושתחייה אלפים שנה ויותר. ושתדה [ושתדע] עברית טוב אז תבן [תבין] גם יותר טוב מה שאנחנו כותבים אלכה [אליך]."
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cOLlP1CQG6M7lcAdneYclk3UuNJOHOQSv3e2VLrvS3XT69JbYGn3gdbFk2zST-2-CfJJIy3D76kso3cH1gjVWPKsGh61kybR2DskX56F1s40v2Ojcdr59tTgDtCr1H7Cz47al3tK9plfB_7vZOfxr-=w1249-h527-no?authuser=0

הצד ההפוך של הדף בו כתוב "ושתדה עברית טוב": לאבא היקר/ מיעקב ומרבקה / רבקה אשתה [עשתה] את זה.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3ebR2zXeB-X5mIKlVDP_-Zz-pCyaZj1PBXc0vnILjoishb454O1qHwX5vSNi0EvsIfvQ3pCu_sxoHOHTT8pWieHwIVZrWV6pDl5h2b3fYcPF_JyupZLXwIyFIiQM1vqMSPXIarGmlPtvnNb6Pds9cBM=w669-h390-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dZifJkFAE1-z8c2xVHytccamisILeAzvr-BJo7b0FSFDjEfLSM4uubthpm2Gf8s84yc_21yGOhUPYjRBOaeWniTZn1gtCpOBADESmRDu1zzaxIx1DhORtmgzEQ_5URNa9Deh7gQEtGIH6UMVtytvwq=w670-h377-no?authuser=0
ועוד מציוריו של יעקב הילד, רובם עם כיתובים. חלקם מצוירים על דפים ממאגר נייר-המכתבים ששימשו את אבינו בגרמניה ואיבדו את ייעודם. בראשם של אלה מופיע שמו, MAX EIFERMANN [מאת]VON, ישירות או במהופך.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3eqSplhFGH4P-EMXKA_L-oqB6G87CoqJ81oVT-FAc9psT_MUu7bnVST9LHbIRLt-i03ycQA7bfZR145UYBq8wM7kbTrZjEWxbOfurY4tPnUyRqEWlKHbefjpBlL59cFfz826lDE794q070BobX02TKn=w825-h685-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dwRiVRJt81OM3v2drCMc526ip65RdeGNJJYxud4c70p3R46o-VOC_6wUtcPL5F-pZXcX4hw0AgjR8c9qR0CekDalpd0_ewWa9yCvU66McaIPmrKXKXTMTOVUvGjA9BSTCKj2OU02t5P5X66vidm_pQ=w1122-h847-no?authuser=0
ארגזי תפוזים ליצוא מועלים לספינה.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3enOWy30OkKJ1pV5Lv9XnE9mhPZxo65Y5cqMzpEXr5qE7r9-2MvREbsks9RGnu1wT99VDl7CGmF121lZYwzk-31lUeklWUSE5iVJe9ZYrqN-oMXhc937xJ-ygHP8SFHII9MKIa48_4ESo6PHhkXzQN8=w605-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3d_umtBYL_4O-SHSQEsplYeghx6Ix1OFGbR68Y_T08PDxeEWRKrvI34ISJ3Lxr5_pImnn-zvFznvpCE30vW6pzKF0n9kIuxbCsd3Ckg_oTlxx-w8d48CU9kvwDOBxceeFkiFM9s5K3AUH2TOQH_BAlz=w540-h847-no?authuser=0
הרקפת ("הרקפת היא כמו ילד שרץ, והשערות שלו עפות אחורה", כך ציטטה אמא את יעקב).
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fO-vU7deVEFN2gbyf1ygY2hnQ462AhS2Z6btZH9DxwsmPIcqr7RkzE58UoQoXWjFr1nTQkgBvLfe7NOO3dPum52SXDh3VRl9MozL5ZlIxj87rQyzFtwJ0aAB3OXRMh2i985KKye43fXpXYw8cdAkVr=w838-h367-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fFEYMOcXW1yqPyg79TSdlYd7gyKCPK2n04Uv7cUdrmb7wnO363l8WkJJJwE0-5Wf7GCNrUq20HvBKUQvGhIxeDiMenSpIaBf9URY3OhaQFL_OADFHCbtMNBONTURuF0GkckBydu4B9jcLiZ9NwXaKB=w997-h847-no?authuser=0
"מיעקב איפרמן ומרבקה את זה עשה יעקב לאבא היקר שלנו".
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3eCHf9SizZUVMZ61pzTRIPoDGKeuvNdaaw7CSTJyOWHti2CD7KiIVJORCY6RCK7JDbHeRNFqEnOGjmKUscgmBgEnhm5pB-ywhrCl_O6TgjA2Qih2MxoTxif9odzExsr-4uSfqQgKgKUkAFRQpK9OATO=w993-h847-no?authuser=0
"יעקב אבא ואמא הם אנשים טובים מאד".
חקירה, בנייה ויצירה

מאז ילדותו שקד יעקב שעות רבות על יצירה. מעמדה סקרנית, חקרנית ונועזת, בהתמדה ובסבלנות, היה מפרק חפצים מורכבים על מנת לעמוד על טיבם ולהבין כיצד הם פועלים. כשהיה קטן היה קם בלילה ומשחק שעות בהרכבה של חלקי מטדור (משחק מחלקי עץ שקָדם ללֶגו) והמשיך, כאשר גדל, ביצירת תמונות וכלים מעץ, אם באמצעות אולר ואם על גבי שולחן הנגרים ובאמצעות כלי הנגרות שהיו מצויים במחסן הגדול שבחצר הבית. עד היום (שנת 2020) זכור לבן-דודתו, איתמר זיידמן, שהיה קטן מיעקב, מה גדול היה אושרו כאשר, באחד מביקוריו אצל משפחתו של איתמר בתל-אביב, הפתיע אותו יעקב במתנה שהביא לו: משחק "ריכוז" ("מונופול"), אשר יצר עבורו במו ידיו. את הלוח בנה מקרטון עליו צייר וצבע את הרחובות והמשבצות השונות, ומגזרי עץ שנִסר, עִבד וצבע, יצר את הבתים, המלונות, הקוביות ויתר האביזרים השייכים למשחק. כאן מובאים צילומים מיצירות כפיו. האחת מעת היותו ילד, השנייה מהיותו נער צעיר, והשלישית והרביעית מעת לימודי נגרות בבית הספר התיכון "עמל" בחדרה (ר' על לימודיו שם להלן).

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fokBVp0hYhlYJg3-UsGJ9lE5w4rz2burje774BwabeKFdKephtg03fPHWTwLa8Za6n4u4znvFMKDNqBX7AfAd7zxjHj7K05J3swe56QncSvELxbHayC0fs0qq8Vv4aeawTaRCBEpfcNy--GW4o68PN=w917-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3ceEZm8pfgP_gzG4NN8_TBZtGROP1-lJpyLLJV1PmU_gOsmxj_3p--kAqpQTz9V7b0ZumunkCOo1D9TnaDdRFq3AXllSmLKyd0HJC8kNCX56pJgcYf8UBmRQpZp66xDZxpp3Ht-eVGxMo-Lx3I4_od0=w951-h505-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3etuJR2eWtDpAeh0Uo2grYNHiPBxgSQcz-SmjJXQUH2oZxoUUQx884c6ril-CS5L86dTbgOGtcpHkugpt9zevBvfpFO4Yp3-IxnmIKiBBPVbjWLmf0ppxE1i3evIAHiBKnRI_54_1t_P218PPQE9-Wu=w543-h776-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cgyLVJ6GHvjSMHnHt898VHyeBGWjJgFS1akLUMmLHivH31i6LHaDuoACD7sD_7O5m86rIeRU9VN8xSvcowbDuGOP8VMuck_gKTUceKSNC-g0_EgeJTBPboMHtXDOkbhx_LMaUzxMmUtSrKMxYogl9-=w842-h635-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3f4EAaGREWFPZu34mWX3lieCJpt0TfaOIeO1Ut5cYZr4ntGMabvcbDWSfK28Md2mZazKRXVfBXdTjXEzRUGFm4xeYfyDvRSgr8hzzylwafgfLz1kk96If5mRsuv3ZNTRH24O2BUAhd4UNPQ_BY_TAeL=w1115-h619-no?authuser=0
צילום: ניר לוי.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dmKmpYx90nvxvH79UieeVqEfUz3o5YSVS_DdNcM4qcWXWHocihZjQlCL6SBS8fDtlbTZc7bbjMknBlMSkZUI8sXsEZXHrVh62PTnSMapmDKcoNeqvTXs9gxa7QJGMh9Xb_ryLmeG1IdX2SccAHQMX4=w151-h410-no?authuser=0

טובָּל'ה

מנוי טובל'ה דבק בו בין חבריו, בשל טוב-הלב, הרגישות והנדיבות שאפיינו תכופות את התנהלותו. זכור לי שביקש ממני, ושכנע אותי, להיות חברה לילדה מכיתתו, ש"ירדה" לכיתתי (נוהג מקובל באותם ימים לגבי תלמידים שנחשבו חלשים בלימודים, ותכופות מקור לבּוּשָה רבה למי ש"נשאר כתה"). רגישותו הניעה אותו גם להקדיש תשומת-לב מיוחדת, ולהרבות לבקר בביתו של ילד בן-כיתתו שאחותו הקטנה סבלה מפיגור. עובדה שהעיבה על מעמדו של אחיה בקרב הילדים. יעקב אימץ כחבר גם ילד שמשפחתו גרה בצריף והיתה, יחסית ליתר התושבים בסביבתה, במעמד כלכלי חלש, ולא השתלבה בסביבה. הילד הִרבָה לבוא אלינו לשחק עם יעקב. טובל'ה הביא הביתה יותר מפעם כלב שמצא משוטט, עזוב ועלוב, אימץ אותו וטיפל בו במסירות. גם לחתולים התייחס בחיבה רבה (ר' צילום בו הוא עומד, חובק חתול).


עזריאל סטרשנוב ("עזה") חברו חלה במחלה קשה. יעקב בנה לו כהפתעה לכשיבריא, בריכת דגים קטנה בחצר ביתו. ופעם, כאשר פרצה דליקה בצריף בו שיחקו, שהיה בחצר הבית, אחז יעקב בחברו והשליכו דרך החלון אל מחוץ לצריף, קודם שקפץ החוצה מן הצריף העולה באש.

אותי, ללא ספק, הציל יעקב מטביעה: נשלחנו בשיאו של קיץ לביקור אצל קרובת-משפחה, לקיבוץ בית-השיטה. בני שבע ותשע היינו, עזובים לנפשנו שם. החום הנורא והבטלה הניעו אותנו לנוד במרחבי הקיבוץ בצהרי יום לוהט, בשיאו של קיץ עמק יזרעאלי. חיפשנו בריכה לשחות בה, להשיב בה את נפשנו. בתמימותנו חיפשנו בריכת השקיה לפרדסים דוגמת זו שהייתה בשכֵנותנו במגד, מאגר מים בו בילינו את מיטב ימות הקיץ שלנו; בריכת השחיה של ילדותנו. לא עלה כלל בדעתנו שאין בריכה כזו, ואף לא אחרת, בכל מרחבי הקיבוץ. שוטטנו בחיפושינו אנה ואנה, שואלים חברים בודדים שנתקלנו בהם "איפה הבריכה?", עד שאחד הפנה אותנו לאי-שם הרחק, לאורכו של שביל צר. כאשר הגענו למקום, נגלו לעינינו צמחי קנה-סוף שדרכם בצבצו-הבהיקו מים! (היה זה, ככל הנראה, מאגר המים של הקיבוץ). בהתקרבנו דרך פתח בין הקנים, נגלתה לעינינו (עיניי ילדים) בריכה ענקית. המים בה היו אמנם חומים: לא משנה, סוף סוף בריכה! קפצנו פנימה. במהרה הלכו והסתבכו רגליי בגידולים שצמחו מן הקרקעית והיו שקועים מתחת לפני המים. ככל שניסיתי להיחלץ נתפסתי בהם יותר, כנמשכת פנימה. מרוב אימה לא יצא מתוכי קול. ויעקב ראה: הוא מיהר לשחות לעברי, אחז בי, משך אותי ומשה אותי איתו מן המים. זכור לי שלא החלפנו הֶגה תוך כדי האירוע, או בדרכנו משם. נראה ששנינו היינו בהלם. ללא שהסכמנו על כך, נותר בינינו קשר של שתיקה בכל שנגע להרפתקה אומללה זו.

לצד הבריכה שבמגד, שהייתה אבן שואבת בימות הקיץ ומוקד מפגש בין ילדים, נמשך יעקב למרכז המושבה. שם הרבו להיפגש מדי אחר-צהריים בני-כיתתו שהייתה מגובשת במיוחד, ואף אחרים מבני המושבה. הדרך מביתנו שבקצה המושבה (שהיה בזמנו הבית האחרון בכיוון דרום), הייתה במרחק כשני קילומטרים ממרכז המושבה. למרות המרחק הניכר הִרבָה יעקב, ככל שגדל, לחזור וללכת שמה שוב אחה"צ, לאחר שכבר עשה את הדרך הארוכה לביה"ס ובחזרה לפנה"צ. ייתכן שהִרבה לצאת גם משום שההורים היו במשבר זוגיות מתמשך שהשפיע על האווירה בבית. כל עוד שהה בבית בשכונת מגד ב', התמיד יעקב בביקוריו התכופים במרכז המושבה על-מנת לפגוש את החבר'ה, וכמו-כן להחליף ספרים בספרייה המרכזית של המושבה. שם גם נפגש עם חבריו כאשר בא לחופשה לאחר שהתגייס. בשיחות שקיים אז עם חברי-ילדות שהמשיכו את לימודיהם בביה"ס החקלאי מקווה ישראל, והיו בין חברי "הכשרת גבע", התגבשה החלטתו להצטרף להכשרה זו. תרמה לכך גם ידידותו הקרובה עם אריה אמני, בן כיתתו מבית הספר העממי, ואשר גם הוא בחר להצטרף ל"הכשרת גבע". יחדיו רכבו על אופניהם בכל בוקר זה לבי"ס "עמל" וזה לתיכון בחדרה.

יעקב אהב ונהנה לשיר. קולו היה ערב, וגם לאחר ש"התחלף" והתעבה, נעם עד למאד. זכורה לי חוויה של אושר צרוף, מעת שהיינו קטנים, כאשר החל טפטוף היורה. יעקב פצח בשיר הגשם בגרסה שלנו – "גשם, גשם, מתחנן הגן בלי דום, גשם, גשם, בפרדס ילחש כל על: שמע קולנו אל-שמים ותן לארץ גשם מים!" הצטרפתי, וחזרנו ושרנו את השיר, בהתלהבות, עם כל הלב, שוב ושוב. והגשם הראשון אכן הלך וחזק והיה למטר אדיר ומרענן כל! הרבינו לשיר קנונים יחדיו. שירים שלמדנו, חלקם מאמנו וחלקם בשיעורי זמרה ובמקהלת בית הספר. יעקב הפליא גם לשרוק מנגינות ושירים; ובנוסף התמחה במיני שריקות שנשמעו למרחוק, שריקות באצבע ובשתיים, בשלוש ובארבע צמודות לשפתיו. הוא "ניגן" להפליא על מסרק שעליו קִפל נייר פרגמנט -- "כלי נגינה" מקובל באותם ימים. בהשראת ידידו הקרוב אריה אמני, שהיטיב עד למאד לנגן במפוחית-פה, רכש יעקב גם הוא מפוחית וניגן, וניגן .... . זו נותרה אחריו, שתוקה.

יעקב גם נהנה להאזין למה שכונה בפינו "מוזיקה ערבית". היה מכוון את הרדיו שבבית לתחנה ששידרה מוזיקה זו – שכמובן הייתה זרה להורים, ולא בדיוק לטעמם!

הוא הִתמיד לשאול ספרים מן הספרייה הציבורית שהייתה במרכז המושבה, ב"בית העם"; הִרבָה לקרוא, ספריית בית-הספר הייתה קטנה עליו. בה בעת הזניח כמעט כליל את שיעורי הבית. בעניין זה אני מבקשת לצטט מדבריי על יעקב לילדים שהתכנסו בגן עוז ביום הזיכרון הממלכתי בשנת 2017: "הוא לא היה תלמיד טוב במיוחד; שנא ללמוד בעל-פה, ובאותם ימים הטילו עלינו ללמוד בעל-פה המון. אבל, בין כה, אני חושבת: מה אם הוא לא היה תלמיד טוב? גם איינשטיין היה תלמיד גרוע בבית-ספר. לא שאני חושבת שביעקב היה חבוי גאון; או שאני מתכוונת לומר פה למישהו מכם שלא חשוב להכין שיעורים. אני אומרת רק, שאי-אפשר לדעת אם יעקב היה נהייה חקלאי, מוזיקאי, פרופסור מלומד, נגר, או מה. פשוט, כ ל - כ ך עצוב שהוא לא המשיך לגדול ולהיות, לא משנה מה."

והנער נער. יעקב לא משך ידו ממעשי קונדס עם החבר'ה. במיוחד זכור לי בוקר אחד בו ראיתי את אבינו ניצב ליד חצר לול התרנגולות הקטן שלנו, מתבונן. אכן, לא ניתן היה שלא להבחין בפרגית שהתהלכה ארוכת-צוואר וזקופה בקרב התרנגולות, כולן כבדות-גוף וכרבולת. יעקב לחש לי, שבערב שקדם "סחבו" הוא וחבריו תרנגולות, כל נער תרנגולת מלול ביתו, במטרה "לארגן קומזיץ"; אלא שכאשר נפגשו וריכזו את התרנגולות לביצוע המשימה לא יכלו, מעשית וגם רגשית, לעמוד בה. משהתחרטו, מיהרו להשיב את התרנגולות, בחשכה, ללול זה ואחר, מבלי לברור מי הביא אתו תרנגולת זו או אחרת. וכך נחתה בלול שלנו פרגית, במקומה של התרנגולת שיעקב "סחב" ממנו. מעשה חסד, אבא המשיך אמנם להתבונן בתופעה המוזרה, אך בפעם זו לא חקר ודרש לפִשרהּ.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3d7ejvcNquQImzkoWmFFujslp8zYkllr338ieJ6QMRVXrZ1h7LqSRvEFPV7MuqH7GDF0OeEYEhE6WOf5CW-LE4clIwuuQWPgZNHAzmvL7welC1Vj8xob4uMQiozeQ3ZKFsgXJLrRzsxehr9yl-mbJTH=w1047-h538-no?authuser=0
יעקב גם נהנה להאזין למה שכונה בפינו "מוזיקה ערבית". היה מכוון את הרדיו שבבית לתחנה ששידרה מוזיקה זו – שכמובן הייתה זרה להורים, ולא בדיוק לטעמם! צילום: ניר לוי.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3ctzkynOLMgs42QPM5pIKxPMIAVDQRw3zoWfnuFMcubOfqOMhggjgUgMjCEwnKV4FW9EFTcETuQn6vO93by-kz31Y_4DJN11MhbgIwhdko_NjILz0AJ-9wDEkTJS2YaT5oURQOsVmwmHwgteo3XPQXR=w547-h276-no?authuser=0
מתנה מדודה לוטי שיעקב מאוד אהב.צילום: ניר לוי.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dZZ4wT-OrSAODdBIdUB7IqBB1Se7q9w8Fg17jDewPmFJc-8CLrzGaAHT2exj5wd6YvK2ckvQ75D2aiiV9AqJdbgDPuMO9vT8DKjnpGzh3b5k6PZa_XQYHEcd50i359GE5_KIbsZdjhB2DOdq8Ls57e=w844-h665-no?authuser=0
ספר התנ"ך שהעניק בית הספר העממי לכל אחד מתלמידיו עם סיום הלימודים.צילום: ניר לוי.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3f0ryEI76vEw5v26kEXx6T-DzlvKcOk-Xy8bPe0QjI4KSfloaZgo4WSQIyXyLIRHxsjiTuNTv7og-HiG4J3jcdH5nRDfXbEI2tyeq5NQAO_Yz37-bBAVafGRT9uW8Q4S6zfd0pIkxBYhQ6zkjJWDFuj=w1085-h688-no?authuser=0
צילום: ניר לוי.
נעורים באלבום הצילומים

ליעקב היה אלבום צילומים, ממתנות בר-המצווה. ניכר שהיה מושקע באלבום. הוא הדביק את הצילומים בקפידה, והם מופיעים על דפיו בזוויות שונות, דרכן משתקפת הרגישות האסתטית וטוב הטעם בהן ניחן. על דפי האלבום הוסיף כתוביות נאות, המוצבות אף הן בזוויות שונות. הוא בחר להציב בדף הראשון של האלבום צילום של אביו, וצילום של אמו, אשר בהן הבעות פניהם רציניות, ניתן אפילו לומר, מדוכאות משהו. מרבית הצילומים באלבום הם של חברים מן "הנוער העובד", חברים איתם בילה בבריכת השחייה, חברים איתם יצא לטיולים, וצילומים שלו עם ידידו הקרוב אריה אמני (אריה במלעיל).

יעקב ואריה, חברו הקרוב ביותר.

כמו-כן קיבץ באלבום צילומים של החברֶ'ה, בני ובנות "מחזור י"א" של בית-הספר העממי בפרדס-חנה. (כיום "בית-ספר אלונים", שאימץ את גן עוז ובו מתקיים מטעם בית הספר טקס שנתי של כיתות ו' ביום הזיכרון הממלכתי. ר' קטעים מדברי אחותו בטקס יום הזכרון תשע"ז, 2017). מן הראוי להוסיף כאן, בהקשר לבני כיתתו, כי מקרב העשרים וכמה שהם היו, נפלו ארבעה במלחמת העצמאות.

מהתבוננות ברצף צילומי האלבום עולה וצפה העובדה, שבמספר לא-קטן מהם, אין יעקב מופיע. נראה שהצילומים המקובצים בו, גם הם משקפים את החשיבות שחבריו היוו עבורו. לבדו הוא מופיע בתמונה קונדסית בה כיסה עצמו בבוץ, ובצילום נוסף, בו גופו העליון גלוי והבעת פניו רצינית, ובצילום שלישי, שצולם במהלך תחרות שחיה, בו מבצבצת מתוך המים זרועו החותרת. יתר הצילומים המוצגים להלן בהם יעקב הוא הדמות הבלעדית, לקוחים מן האוסף המשפחתי.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3ffYW4vTZJZPEdc3HvGvOH_vxRDhMUzPgTfqFM4RGPPl-d5Xe_jqVqpWZK7O75C6Jj2RqYLpCrxvJR7dkgSxUpM6zcu8XTegNzZ0oDdgWRI407gyTOzSEvnRU7KRuczvTdiCyDN7AJnk2B44NqTz_AF=w642-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fUaXMpL9uA33by4RjJel13JHdBIrZVIWHdq8W7g4V-27Fc8oe74FTz68oHNuQWzdtAryshZBa3WGxhCSK2iqv6dsEqFYnd9Zw6la3SNR_tm7yFoE3NU_5WlSfmmPq5qgyJE2cjb7hK9jHdh3GmUZ4E=w445-h486-no?authuser=0

שחיין מצטיין, שני מימין. לצידו משמאל חברו הקרוב אריה אמני, ואחרון משמאל דב אלוני, מדריכו בנוער העובד שיעקב היה קרוב אליו מאד.

פרדס חנה י"ז בתשרי תש"ה 1945
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dispKWvqgVLA523M6V4ydM2U-YsL0BtVJ72L1Z2DFnZo7dbTl-0nGVix6BvPb5zzmhrjXzNjTwZ_WQxUhjOLZKQGd0UcmEoNodxNxDOrLyiuKGWzaZhnwRz6GeSGHUFH9JCUNRqnC6rU5gsGhd7oat=w1163-h792-no?authuser=0
יעקב – מקום ראשון בתחרויות שחייה.

בצילום הבא נראֶה חלקה העליון של בריכת ההשקיה האופיינית, העגולה, שטיפסנו על סולמה לכל גובהה על-מנת לשחות בה. לאחר שנים אחדות נבנה לצידה מאגר מים גדול, במחשבה לשלב מאגר מים להשקיה ובריכת שחייה. המים בשתי הבריכות היו צלולים וזכים, והתחלפו תדיר, בהתאם לצרכי השקיית פרדסי הסביבה. כמות המים שהוזרמה פנימה והחוצה הייתה מתואמת עם השוחים חלקית בלבד, ועל-כן היו הבריכות מלאות עד הסף רק בשבתות, ולעתים היו אף ריקות כמעט, לאכזבת הבאים ליהנות בה.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3eXeULiuM3GJMaPswVHZVlaoGxZi_DYg97CvFeJCkPhh_FXvhlLbrOKVnhSDCm6pmzvqeFtjTPnLBWNdEOK03F32p5-JJyz41c4Gj_lE4w5Q-861VU-SkIjj2hGS7gjreMw0qOlonTbuz5cjIbKdzf4=w887-h686-no?authuser=0

הצילומים מטיוליו המופיעים באלבום הם עדות מוגבלת בלבד להיות יעקב מטייל נלהב. הוא הִרבָה בטיולים רגליים ועל אופניים; ככל שגדל כך הִרבה "לחרוש את הארץ" לאורכה ולרוחבה.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3drHUnd-ST7udOUWAPKefB3nQkm6H6TVl2TdZ_14HgcGuBo0ZP_2uTMy88UYnzVX8YadwSSy0e0scKel7cf5nU9A4kEAUKSnv98vglPjvHTnPdnH9iKKp6jOly5auFH7i67HGqr_7i-TBvkAceZFDuf=w596-h309-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3c-03xWSP2tqnaPCWHkSusJT_LSR59pdqQl9MLju_BOzd2gDcagvv-5YUKSjuye1m21WJ1XRcCHvlecHVQ6jhu1ZCix5qmf9Ngkv-3noLfxf3p9FBg_6ECG362LUmF2kKYUXJNan6ruFn2-f-GEOe6-=w412-h411-no?authuser=0
יעקב מימין, עם משה ("מוישה") שיטנברג-סיני ואריה אמני.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cNTlhTw77xgzbAY5hz6IlZoOkzlIq5u4dDImclvK8-PSVbfbUEzNtLtcw7mjmJDam_C7cnYJ-6IWnTNhPlYkiKdeUxm6FFO64DCj2kMufOwyGfRP_fPtviMXqlE36bzIRf_mjl3y71vvIGzGe-WNJ3=w416-h615-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dH5B7l4ehr43SjUdPKhNO-cXjd_9isUbk8Z1tyKaR3UcqIlFvgOFPAPhLuo7BNRsgjoQHqBF3CmMrEO-KKkxpcMf0KiqksFrwAxleA_4RCHK_uIuWH_Zg9msR6ehSraeQcUCOSOR-KHEqmchXDtLXK=w618-h415-no?authuser=0
יעקב וחברו אריה אמני בטיול.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cFSNMVnc_lgb9r3YwLV6KTb1lCNK8bZlkiR1QpTAXM6UJ0WcS4B9zcKPVDtyGH0PJ6V0jtDPnkyOd0QUcDRXQ9NHAuuSGwqIT0poc2DCZtXc5ZVvN2MX9OQKa1B8zU7M08Fs8vN3L-G4a9wbkP3Xok=w401-h450-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dWtxpW2KFnwesxKNzJnfuCNmNRWnUSf4FdCS3QSoqomJ2yC7yRJ1-5yDP2FOoQzWzzv7JjdcsrA_NyKqDjv19cifRgSkGyrxeWMGjE_Zmfa-Jh5M8KtUnjeh6tmX8nZhskXRDA5EIFIuf2L8G3bXwb=w605-h412-no?authuser=0
בסָחְנֶה (גן השלושה) עם אריה בטיול "ממונע": יעקב מימין עם גבי טריידל.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3f6FGcq-bsQDMaR0XFOQHg0C0jp7FkCJNzJdeaMI6DuVOw0KPAgPDwnTw8tALUga-_28hbg2iwWya9sCpnwnRXbJVLZLHyU_bTIEgGQIKqExv1-qqHvXntbQgdgAo8NdvpPJBBckfYoP0rv95QuP0R7=w654-h409-no?authuser=0
הכתובית באלבום היא, "כתה ז' מחזור י'א": החבר'ה בני-הכיתה ב-1945 (יעקב חמישי משמאל), חובש ברט.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3d04JzGD_BgXwD2WecQZoDKA-IQ6DI_dSL0iLKXKthLYRmZ2rIdB5_8vMpxQZOO1J2pW5GlZTvahX3Kqzs74OowZvy90Be2gt3Cl2kr1AZU8UIU1Elx0nVajfjrWUk1z4CbAYyZXEKsF0Aey1XW55Hh=w864-h504-no?authuser=0
חבר'ה מהנוער העובד, רובם בני כיתתו מביה"ס: יעקב שלישי מימין בשורת העומדים; לידו, המדריך דב אלוני הנושא על כתפיו את חניכו רמי פרידמן; ראובן גלפמן, השעון על יעקב משמאל, ויעקב מדבצקי, הראשון משמאל, נפלו אף הם במלחמת תש"ח.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3eM7VW5TTJq0z8o00CEldNpzO2Q4q20rRo8ltQk_iT6YRE3eBDTnvz2_um0gDRSSpmvNPIBbpeG5jKGSK401u9RZ4ymP7moFR5Kb3KMjRgV65C8kYnHqAyTsErbGEPvZgN3ziohvCng0a-6urSpmBTU=w358-h505-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3e03fubDk7asejbd3Ov5KBR789HIaBM-rH0H-M6hfpacfMmIw3oSmLUJ65PbwR9Xu8GzI6wc3U6Dv-SV5e1WgeBpcOdb4wXbVR7kG5L8Q5cLFXsuNPhjsELi994YiCdw0H83hN7rUKg1VVhHm-KARAa=w634-h415-no?authuser=0
עם חברים בני פרדס חנה - יעקב ראשון משמאל.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dQPkKQCCPQD8X_r8MdAQYIDk9iVLhWqlwdm-0LT5CMfv1fLSO01R9emNQBlaWFQRMX1qbXSwnNhjhu8FsMibhHv7fDzqYKndyeNb-93U7a_IJWbCPYFhjpIila9CQvuCK4a2MdUTCTwxYCOAcNwk00=w361-h407-no?authuser=0
אבא עם שני ילדיו.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3eXjMMG4V3hriiltbl318NHgVukLN0W90sW3cSqx_CzEIBFLqqgY47qEvt-SXcSaSlnVq2tqGTX_X-h3H1qa6rrXGy75dqYiR_BPLvn2gWE9AzFP-VtN8U8Obs8GuKhxRP-YHHnfZeuK4-NvzZ3l9yc=w246-h513-no?authuser=0
הנער הולך ומתגבר

עם סיום בית הספר העממי, בהיותו בן 14, כאשר עלתה השאלה לאן דרכו מכאן והלאה, הציעו קרובי משפחה, ממייסדי עין-חרוד שלא היו להם ילדים, שיעקב יתגורר אצלם ויתמחה בלימוד מָסגרות בקיבוץ. יעקב נענה ברצון, אך הגלויה שהתקבלה ממנו משם (הקשר היחיד באותם ימים היה באמצעות הדואר, גלויות או מכתבים), נראית בדיעבד כמרמזת שלא ישהה בקיבוץ ימים רבים.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3e_c3AP2n5fvai3VcoNJ8ON8bxfMAMZvh2nVS7cCKgUe9ZNqqZiEk-D0czR4Q0JO0p__TfUYSCrofckK1wlk_DNdgm23pCSgsy6I2UuAHvDhvGsS6aZOB2utFuDbcplORydmievn8Z2CdwewAD699qA=w1033-h555-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dri-0-OTKmUpSSEvZwRkItfSWwWKZv5KEVybj2osxuYTKQin5QqceiKUH57WOq6RMVdCJKp7DNQh_8Eqn2wm-GY4dvQL4LYXPDdMZ7jQ8kpa0IONkE7dgZH6v-asuKEkm2cB_NtUk3Wo28dl5O1hLc=w1088-h706-no?authuser=0

"עין חרוד 20-8-45

שלום לכם אמא, אבא ורבקלה! מה שלומכם?

אני מרגיש את עצמי מצוין. אחרי העבודה אני בא אל לני ואליעזר לחדר משוחחים ומדברים על נושאים שונים ומענינים (דרך אגב אני מוכרח לציין שאליעזר הוא בחור מצוין).

בערך ב 9:30 אני לא מחזיק מעמד מרב העיפות שבאה אלי [עלי] מפני שאני עובד באמת מ 6:30 בבקר עד 5:30 בערב וזה לא כל כך מעט. נכון? אני מצטער מאד שעדין לא קבלתי מכם מכתב ואת חבילת החפצים הדרוש[ים] לי מאד. רבקל'ה! אם יש לך עוד כמה זמן ח[ו]פש אז אני חושב שבהחלט תוכלי לבוא הנה לכמה ימים!

שלום ולהתראות,

בנכם יעקב "


בשולי הגלויה כתב: הנס אמר שאהיה עיף מאד בערב ואם יהיה עלי ללמוד [,] לא אוכל. לכן סדר לי שיהיה לי פעם אחת בשבוע שש או שבע שעות לימוד במקום עבודה.


נראה שעריכת הדברים בגלויה שנותרה מ- 1945, נוטה לאפיין במבנהָ ובתוכנה גם את המכתבים הראשונים שיעקב כתב הביתה לאחר שהתגייס (ר' עת מלחמה במכתבים, במסמכים ובאירועים): מן הטוב אל הקשה. נראה שיעקב מנסה שלא לעורר דאגה, להעביר מסר שהכול בסדר ולמעלה מזה. אך בין השורות, וגם במפורש, עולות בהדרגה בכל-זאת, המשאלות, הטרדות, המועקות. כך הוא מספר בתחילת דבריו בגלויה, שהוא מרגיש מצוין, ונהנה מאד מחברת אליעזר (קרוב המשפחה המארח, שאותו אהב והעריך). בעקבות זאת הוא מפרט, ללא כל נימה של תלונה, את שעות העבודה היומיות הרבות והמתישות (במסגרייה) המוטלות עליו (אכן מופרזות ביותר!). הוא ממשיך בהבעת צער רב על שלא קיבל מאיתנו מכתב וחבילת חפצים הדרושה לו מאד; אף זאת ללא נימה של תלונה. רק כאן, בחלקה השני של הגלויה, מתחילים לבוא לידי ביטוי מפורש הבדידות והגעגוע: העובדה שחברת אליעזר, "בחור מצוין" ככל שיהיה, אינה יכולה למלא את העדר ההיענות מן הבית, והעדר חברים בני גילו. יעקב פונה אלי, אחותו, וכותב, שאם אני עדין בחופש, "שבהחלט" אוכל לבוא. בתוספת לדבריו בגוף הגלויה הוא כותב בשולֵיהָ שסודר לו שיקבל שש או שבע שעות לימוד "במקום עבודה": ניכר שעומס העבודה ותנאיי חייו הכבידו עליו ביותר. אין ספק שהגלויה נכתבה מן התקופה הראשונה של יעקב בעין-חרוד. (זכורה לי אמא, כשהיא אורזת לו חבילה גדולה, וזכור לי גם שאני מתגעגעת אליו מאד).

יעקב שב הביתה. לא זכור לי כמה זמן ארכה היעדרותו מן הבית, אך להערכתי היא לא נמשכה יותר מחודשיים.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cekXli7V3xzr3zwtO5ew0t_0_7JyvVnBLvhuvx0iOeFQtF4Sii_IVGnyfFNyGcJP_rF-oct5d1Pl3Jp9eB-e0NbQb3ithKF9p8OsFfq3Ew2bASXWtg3nuAaGwd6X9IYWmdu7o1Wp3fUR7PJ-n4Oryx=w420-h814-no?authuser=0
עקב למעלה על המשקוף משתתף בבניין בי"ס עמל בחדרה.
המעבר החד לבי"ס עמל ולגדנ"ע
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dMI4oueqIDZjUb_kSdj-na4a8yB3lual8B7M3eX_-V8pXL7DM4k8RwWAGLku4j2wkTO-lyBOxIcYhNU7neEUREezH77YYIAbuvzN_a9Fwr8xc3X_nGGocn97s3Kx3oqym5oGIXOWlKccgnAcV1iefq=w439-h317-no?authuser=0
יעקב בן 16, הקרוב בתמונה, שותלים שדרה בט"ו בשבט.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3eGOKGol6occWKuhgEoc_yYtJhU974yEpYaLKhRXtOqgLkRKb6vfzQdm9p81B0eVJVet4DtJs4Jn5TQWro4cuXPHBRkd8CiljQSiV2c7LPw5Gd3h9bQHD1uMWLULPiVS7CNnoOh2gi74_bBLEthRilH=w480-h364-no?authuser=0
תמונת המחזור של בי"ס "עמל".
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fwRx_5xLFm2K-3Dl2KbmO_ZJpHn87LlX0rMmA-ZjAbUQrC1uyYEhiJXYBOnNbdeM0wTklKWiwigug3So1aIGYqwOPHRLMJtr5X18JAZH0i_rTksgJhW3JiLGYPUEqE3-mmQUtZkPQOVLpOnc6o2G0M=w632-h433-no?authuser=0
יעקב הכורע ראשון מימין, זרועו על שכם ראובן גלפמן.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fplNKQ01V0b0rup3FOjj5UBHh-mLYW3Ta_RYMG8_6PbE9zAYPbW7fegUS4Bz5YcK7ij3K6XwKkjK9ix7e0NgNNQm9QRjxzI9WfXrT-mh80PECQnxnI_BxqWH6wgp1vkMmmhVCH4NQqY39SySVG8GfA=w245-h345-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cuO3B4AfK30Vk_TIcbe5J8qUkusqQ4pIgRLkvJLNLj9VFz-yU65rhPXOx9N-dXxgBF550JphfA9apXXVxnHsAlngSpFox0pg1GCSVjYJHOOQos6jx1JSr17iywe50iYq8Gt9jaj_xxFnvyXGnx4a3u=w604-h430-no?authuser=0

זמן קצר אח"כ התגייס, לאחר שבבי"ס עמל הסתיימה הבניה (ר' לעיל) והופסקו הלימודים, ככל הידוע לי, עם גיוס מורי ביה"ס.

התגייסות

שבוע לאחר שמלאו לו 17, יעקב התייצב במחנה קליטה צבאי (ר' "תעודה זמנית"). צווי הגיוס יועדו לבני 18 ומעלה. יעקב התנדב, גייס את עצמו: כפי שניתן לקרוא במכתב מיום - 2.5.1948, לאחר שהתייצב לגיוס, הוא היה מופתע מכך שלא היו במחנה הקליטה צעירים כמותו: "התפלאתי מאד כאשר נוכחתי שאין כאן אף אדם חוץ ממני מתחת לגיל 18 ושאני הצעיר ביותר כאן." מכתבו הראשון, אשר נכתב שבוע ימים לאחר מלאת לו 17, קדם להנפקת התעודה הזמנית.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dl9_ayESjtCcsMYrk7o4y1KW9h0jzBIpLC-EVY96RSTGKM95sTvt68eAghIDvYRt-qQCZNXw0NYr8BMRc8xCBe27mF_7DpjB-qKhVO2Ye_YPV_3dRcbcXbDnuZ5Z5bTGZrXXo5msjkjE6Aop5SBiqW=w945-h625-no?authuser=0

תעודת הגיוס הזמנית הונפקה ב 3.5.48 והייתה תקפה רק עד 17.5.

בפנקס המגויס שלו מצוין תאריך הגיוס 1.6.1948, מועד שבו כבר הצטרף לפלמ"ח. הפנקס הונפק רק בתאריך 23.6.1948. אל תוך הפנקס קיפל יעקב "אשור שהייה מחוץ למחנה" לתקופה שבין 17.6 ל -27.6, שבה אכן אין מכתבים ממנו: הוא שהה בבית, וביקר אצל בני משפחתנו במקומות שונים בארץ.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3eL-gt6K7eC9wBghBPdAeEqIbSMhffDHI39LBbtHMpKmrS7I6luBQwhS6SSKG7W-NF7wV__7FJIsldpjUgSOOLWrjHdzytw_tUTqpadqHd39JhHJoKJ8cXEZXGCmlFqFk1ZeKvWmLkZAnLp56KE-pj2=w1114-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dX1FWycihzULSuxCTFirRvE6WKjtZEXZs9yKDu7hMDurZO4rr4LyJFF2zGMkznisvwXOi18MyOlow8pldcKpFPM20w79Ff3FyRLWpWPe63p1A4T5q_c4VbzxAt394tdgooyaXsQsG2MkxeAUfqXjxp=w562-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cUvpFssw5T-bkMg04srZS4VgSWuDAfhsVCQsvIICL_3jz5U0a9ANtzYO96TdoxAjeetqCbT4CNK3KL-aVELWPKqFIubQuJNA_RD7bUAnkuz5YRJML1leQhcGaaiTIC_kgu4x8eOjG46G50UCDCu8Wa=w757-h589-no?authuser=0

אל תוך הפנקס קיפל יעקב "אשור שהייה מחוץ למחנה" לתקופה שבין 17.6 ל -27.6, שבה אכן אין מכתבים ממנו: הוא שהה בבית, וביקר אצל בני משפחתנו במקומות שונים בארץ.

אביו ניסה להניאו מלהתגייס, ומשהתגייס, ניסה להחזירו הביתה. ואולי יש במכתבו רמז להרהורי חרטה על שהתנדב. זכור לי שאבינו היה חוזר ומצטט את תשובתו של אריה אמני, חברו הקרוב של יעקב, כאשר ניסה לשכנע את שניהם שלא להתגייס. (הוא עצמו התנדב לצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה בהיותו בן 17, ואיבד בה את חברו הטוב, שנהרג לידו.) אבינו אמר להם, "אבל אתם כל-כך צעירים", ואריה השיב, "אבל אדון אייפרמן, מי ילך, אם לא אנחנו?!"

נושא ההתגייסות המוקדמת חוזר במכתב מאוחר יותר (ללא תאריך: נכתב בין ה-29.5 ל-7.7). מכתב זה הוא ממועד שלאחר הצטרפותו של יעקב לחבריו בפלמ"ח, חברי "הכשרת גבע". על-מנת להבין את הרקע לדברים שבמכתב זה, יש להבהיר תחילה: החלה תסיסה בכתות בני ה-17 (ילידי 1931) בבתי-ספר שונים בדרישה שיגייסו גם אותם, כאת חבריהם הבוגרים. הוחלט במקום שהוחלט, שיָפנו אותם למחנות צבא ל"חודשיים אימונים" (הם לא צורפו לקרבות גם בהמשך). כנראה בתשובה לשאלה שיעקב נשאל מהבית בעניין זה -- שהרי היה יליד 1931 - ענה: "בנוגע לחודשיים אמונים של האנשים שנולדו בשנת 1931, הרי שלגבי אנשי גרעינים אין הדבר קובע כלל ועקר ואנו ממשיכים כשם שהיה עד עכשיו". ברור מדבריו שבכוונתו להישאר עם חברי הגרעין (ההכשרה) אליהם הצטרף. והם, באותה עת, כבר מעורבים בקרבות. בכל-זאת ביקש יעקב לדעת: "רבקל'ה כתבי מה עם החקלאיסתים מכתה ג' [ילידי 1931] אם הם הצטרפו לפלמ"ח או מה הם עושים". יעקב בזמנו דיבר עם כמה מהם, והיו בהם מי ששקלו להצטרף לפלמ"ח. למעשה, שהתה כל הכיתה במחנה אימונים, והשמועה אמרה שביד מכוון בילו את המלחמה במקום מוגן, בתרגילי סדר.

בימים הראשונים לשהותו במחנה הצבאי תל-ליטווינסקי הוא מתלונן קשות, וגם מלגלג, על חוסר המעש. בשני המכתבים שקדמו למכתב בִדבר הלחימה בצמח וליד נהריים -- מכתבים הרומזים שהוא לוחם, מבלי לפרט דבר -- יעקב פונה למשפחתו ומרגיע. הוא כותב: "אל תדאגו לי! אני בריא ושלם" (18.5); ו"אני מרגיש מצוין, אני בריא ושלם" (23.5). במקביל, גם בשני מכתביו שלפני מכתבו האחרון בהם, שוב, אין דברים מפורשים בדבר קרבות שהוא לוקח חלק בהם, הוא כותב: "אני שמח ומרוצה" (במכתב ללא תאריך), ו"אני בריא ושלם ומרוצה מאד" (7.7). שעה שבמכתבו האחרון (14.7), בו הוא מספר על ה"כבושים" בהם הוא משתתף עם חבריו מהפלמ"ח, שוב אין הוא מוסיף כל דברי הרגעה. (ר' דברַיי בעניין זה באזכרה בהר הרצל 2017/תשע"ז).

המכתבים לבני משפחתו פותחים בצורות אחדות של פניה ל"אבא אמא ורבקל'ה היקרים", וסוגרים ב"שלום ולהתראות בקרוב", או ב"שלכם באהבה", בנוסחים שונים. יעקב מעיר מעת לעת שייקח זמן עד שיגיע הביתה, ובתקופה הראשונה, בה התלונן על חוסר המעש, הוא מביע תסכול על כך. נוגעים ללב דבריו במכתבו הראשון שלאחר הצטרפותו לחבריו ב"הכשרת גבע" (במכתב ללא תאריך):

"הלילה אמנם קריר קצט[ת], סוף-סוף בהרי ירושלים אנחנו נמצאים, אבל זה אינו גורע כלום מן המצב רוח הטוב. אך בכל זאת אני נזכר לעתים קרובות בכם [ב?]בית וגם מתגעגע ואני שמח שנתנה לי אפשרות לכתב. אפילו אם המכתב לא יגיע היה לי נעים לכתב משאני מרגיש".

במכתב קודם (13.5), יעקב פונה אל אחותו, ומתלונן ברכות ובחיבה:

"מכם לא קבלתי עדין שום מכתב ואני מתפלא מאד על כך. רבקה, הרי את יודעת לכתב מכתבים כה יפים. את זוכרת את ההסכם שלנו כשהייתי בביתן [בבית או בביתנו]? הבה ונקיים אותו שוב. ברגע שאני מקבל ממך מכתב אני עונה לך וכן גם במקרה הפוך. בסדר?"

"ההסכם שלנו" מלווה אותי מאז ולתמיד: ישבנו במטבח, יעקב ישב על שרפרף נמוך ואני קרובה מולו, על כסא רגיל, מוגבהת ממנו. אכן זכור לי שהבטחנו הדדית שנענה מיידית לכל מכתב שיתקבל; הייתה זו הבטחה שנרקמה תוך שיחה אוהבת וקרובה בינינו, שבה הסכמנו שלתמיד נהיה בקשרי קירבה והדדיות, ונדאג זה לזה – הבטחה שנסכה בי בין היתר תחושת בטחון רב, ואף הרגשת ערך עצמי בזכות האֵמון שיעקב הביע כלפי וחשיבותי עבורו.

במכתב מן ה-29.5.48 יעקב כותב שאין לו כתובת קבועה, "היום אני פה, מחר אני שם", ושעל-כן לא מתאפשר לשלוח לו מכתבים. ואכן זכור לי שהמכתבים אחרו גם מאד להגיע אליו, ושלא אחת חיכינו לקבלת כתובת למשלוח ממנו. כך נותר בידי, בהעדר כתובת, מכתב ארוך מן התקופה האחרונה לחייו, שכתבתי והוספתי לו המשכים בתאריכים משתנים. על פי משאלתו כתבתי כל פיסה של ידיעה על החבר'ה שלו בפרדס-חנה ומעשיהם, וכמו כן על הכיתה המקבילה של בני-גילו בביה"ס התיכון החקלאי בפרדס-חנה, לאחר ששאל אודותם.

החיבור להכשרת גבע

מיום שהתגייס הייתה משאת נפשו של יעקב להצטרף לגרעין ההתיישבות, "הכשרת גבע" של הפלמ"ח. לא ברור מדוע לא נקט בצעד זה מלכתחילה; נראה שלשם הצטרפותו היה עליו להיות מגויס תחילה, שכן, חברי ההכשרה כבר היו פלמ"חניקים באותה עת. משום-מה השתבשה האפשרות שיצטרף לחבריו לגרעין. מלבד הערתו, במכתבו הראשון, שכל האנשים שבמחיצתם הוא שוהה מבוגרים ממנו, יעקב אינו מספר במכתביו דבר אודותם. נסים כהן, שגם הוא אחד ממ"ה הנופלים, וגם הוא עשה את דרכו מן הצבא לפלמ"ח, כותב באחד ממכתביו מן התקופה הראשונה: "...הנוף נהדר. אבל דבר אחד לא טוב שהחבְרָה לא כל כך טובה." סביר שיעקב הרגיש כך גם כן, ובפרט על רקע רצונו העז להצטרף לחבריו בגרעין ההכשרה. הוא הביע כמעט בכל אחד ממכתביו תסכול וצער על העיכוב, צפיות ומשאלות שלא יארך היום. יוצאים מן הכלל הם מכתבים בהם השתתף בקרבות עוד קודם שהצטרף לחבריו. סופו, שהוא מגשים את משאת נפשו, עוזב על דעת עצמו את המחנה הצבאי בו הוא מוצב, ומתחבר ל"הכשרת גבע", ששהתה באותה עת במחנה לטרון, בסיס קבוצת ההכשרה אליה כמהּ. זוהי תפנית מהותית עבורו, ובמכתב הראשון (מכתב ללא תאריך) שהוא כותב לאחר הצטרפותו, הוא מביע את שמחתו מן הצעד בו נקט: "אתם אינכם יכולים כלל לתאר לעצמכם כמה אני מרוצה פה וכמה אני שמח שעשיתי את המעשה ה'בלתי הגון' וברחתי מתל-ליטוינסקי". נראה מתעודות הגיוס שיעקב חזר והתגייס לאחר שהצטרף לפלמ"ח (על אף שכבר היה מגויס רשמית): בתעודה המצוינת כ"זמנית", ותקפותה עד ל-17.5, כתוב שהוא "התגייס לשרות מלא למחנה קלט מרכזי" בתאריך 3.5.48. "פנקס המגויס", הופק רק בתאריך 23.6.48, ובו מצוין "תאריך הגיוס" 1.6.48. נראה שרשמית יעקב התגייס "מחדש" לאחר שחבר לחבריו בפלמ"ח. זאת על אף שלמעשה נמשך שירותו הצבאי ברצף. מטבע הדברים לא שלט סדר באותם ימים של קום המדינה, אשר נאבקה על קיומה. יעקב לא היה מקרה בודד: היו מתגייסים שעברו ללא בקרה מן הצבא לפלמ"ח, ובפרט צעירים שהצטרפו להכשרות כבודדים. בהם חברו שאול (אוּלי) הופמן שהגיע מן הפלי"ם. עליו מסופר באתר זה ש"משנודע לו כי חבריו לשעבר נמצאים בהכשרת גבע במסגרת הפלמ"ח, הצטרף אליהם להשתתף בקרבות הגדוד הראשון. במכתב להוריו, הביע שמחתו שמצא סוף-סוף את מקומו בחבורתו הנכונה". על נחם נוביק נכתב באתר זה שהוא דרש להעבירו לפלמ"ח אל חבריו להכשרה, ועל מנת להשיג את חפצו "לא נרתע מלהשתמש בבריחה." מעשה הבריחה מאפיל על שמחתו של יעקב: מקנן בו חשש גדול שהמשטרה הצבאית תעלה על עקבותיו. כך הוא ממשיך ושואל באותו מכתב: "עוד רציתי לדעת אם היו אצלנו מ.צ. [משטרה צבאית] והתענינו עלי ועל מקום המצאי? ומתי הם באו? מה עניתם להם?" נראה, שכאשר הוא סוגר בהערה, "אני אמנם בטוח שלא היו כלל אך בכל זאת כדאי לשאול", יותר משההערה פותרת אותו מן הדאגה, היא מבטאת משאלה להירגע ולהרגיע.

הביקור האחרון

האיום שחווה נותר תלוי ועומד מעליו, והציק, גם בביקורו האחרון בבית. בעת הביקור הביע את חששו מפני המשטרה הצבאית, ש"תתפוש אותו". לא ברור אם פחד שיכלאו אותו, או שיחזירו אותו אל הבסיס ממנו ברח, מחבריו בפלמ"ח. ניתן להרהר, שיתכן שבפָחָדו המתמשך בעניין זה, היה גם משום הסחת הדעת מן הפחד על חייו, כלוחם. זיכרון קשה שיש לי מביקורו האחרון בבית, קשור לנסיבות אלו. בעודי בחדרי, "חדר הילדים" המשותף ליעקב ולי, שמעתי פתאום את קולו של יעקב, מדבר בלחש עם אמא, במטבח: הוא בא הביתה! בדיעבד ידענו שהיה זה ביקורו האחרון. אולי לא שמעתי שהגיע כי ישנתי שנת צהריים ונמנעו מלהעיר אותי. זינקתי ממיטתי, רצתי למטבח וחבקתי אותו בכל מאודי; מידית – יעקב הדף אותי מעליו. ההפתעה והתדהמה מתגובתו הייתה מהולה בכאב, ובתחושת אשמה, על שהבהלתי אותו בפרץ זה של אהבה; אהבה שהונעה מחרדה מעיקה לגורלו שאף אני לא ידעתי מה גדולה עוצמתה, עד שנכח פתאום, "בריא ושלם". נראה שלא היה יכול לשאת את תגובתי לבואו הביתה. במלים שאני מנסחת היום: שקשה היה לו עד למאוד; שלא יכול היה לעמוד במפגש עם הסכנה לחייו והדאגה העמוקה שהוא מעורר. באותם ימים הגיעו למושבה בזו אחר זו בשורות נוראות, ותכופות, על בני המושבה שנפלו. יעקב ללא ספק ידע על שהתרחש. ראו חוברת "גבורי פרדס-חנה", החוברת יצאה לאור ללא תאריך ע"י ועד "יד לבנים" בפרדס חנה, ובה רשימת הנופלים.

אחר-הצהריים יצא יעקב כמנהגו להיפגש עם חבריו, למרכז המושבה. הוא התאחר מאד לשוב הביתה (באותם ימים לא הייתה דרך להתקשר, מלבד בגלויה או במכתב!). הלכתי לישון (למחרת היה עלי להקדים כדרכי לבית-ספר!), כולי דואגת שהמשטרה הצבאית תפסה אותו. משחזר, ניגש אלי לפייסני בחיבה ובחום. אני נשארתי כאילו רדומה. מיאנתי להתפייס. חרדָתי לחייו הייתה מהולה בכעס, ובקנאה בחבריו שאליהם הלך. למחרת בבוקר, כאשר יצאתי מהבית בדרכי לבית-הספר עמדו יעקב ואמי ליד השער והכביש, מחכים לטרמפ שיחזיר אותו לבסיס. יעקב פרק מאופניי את ילקוטי שתליתי עליו ברישול, והתקינו כהלכה. וכך נפרדנו, בטוב.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3ek5gU3EEZYYB6WUqFa3FNKzs5g_rBN8RlS8M88t5zDlmUxKJrD04Ar7TMnawA3HH7LLJ1qx5_lWPv8ifpfbVUHkWb7P0fs7rUL45blotbOGNyu1gqL68nI8ElC_EpsYr3EsowpvKC_2-sprFOVD5o5=w1131-h793-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3e5p6Q0AeSVzNDwG_7P0MriUQdT4hRn-Ec0rWfuQrTFRSV9n_Xz8I2gs5GXvZf2bfae-I4dx_zR37y1rurdfwXS43qhVj0IpqHLqFW0FlhkOyh6p2YUpI8bZmANCPHHJnyXRGk3IPdz_dmS5Qv14IHq=w565-h524-no?authuser=0
עת מלחמה במכתבים, במסמכים ובאירועים

שמונה מכתבים נכתבו על ידי יעקב להוריו ולאחותו בחודשים האחרונים לחייו. להלן דברי הקדמה למכתבים אלה וסכום עיקרי הדברים שכתב. למכתבו האחרון מוקדש חלק נפרד, בו המכתב נדון בהרחבה. בעקבות חלק מורחב זה מובאים שמונה המכתבים ותמליליהם. ר' דברי רבקה אייפרמן הקשורים באחיה יעקב אייפרמן, בטקס האזכרה בהר הרצל, י"א בתמוז תשע"ז, 5 ביולי 2017.

בולט לעין השוני הרב שחל בכתב ידו מאז שכתב את הגלויה (ר' לעיל) בהיותו בן 14. יעקב המיר את כתב ידו המעוגל-משהו בהיותו נער, לכתב-יד מוטה, אלכסוני, אולי בוגר, או גם "גברי" יותר בעיניו.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3elRaoUJuV0vg1xxQuGNUkMKYLamiVrg2q0YzubX3euKQSU6YZQoAF0vKw4nMgjyIWhyXyPltgUG5ERmjd4UUN-AbuvNo7Ox1VKaCGr3u6UNMD27HedeLtHeB6CgWgXIHt0B42ZnjtAr0bvjbmRPHqx=w832-h847-no?authuser=0
2.V.1948שלום רב לכם אמא, אבא ורבקה!לצערי לא ידעתי על אפשרות משלוח מכתבים מכאן. לכן לא כתבתי עדין. רוצה אני רק להודיע לכם, שאיני חסר דבר ואני די מרוצה כאן. לצערי הרב נראית החזרה להכשרה אחרי היותי כאן כמעט בלתי אפשרית. אני משתדל לעשות משהו בענין זה אך כמעט שאיני מעלה דבר. רבקה! אם תראי את עפרה חוה או אריה מסרי להם ד"ש. התפלאתי מאד כאשר נוכחתי שאין כאן אף אדם חוץ ממני מתחת לגיל 18 ושאני הצעיר ביותר כאן. אסיים בלהתראותושלום רב לכלם יעקב
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3eNhUUZZAI-BRx9FHSGjx3C78nGMxvvjSlNpNaM0zdPQRUUbnvUzTP0v_S3tjtKTp6PRT2Uh4jzjojpFjyPL6fy6TRrGiqyQnmHDHNjDgqtzywdfffFsczw-gxYkrFk2xngjeipcDfYNAPPdZmgB1Fa=w593-h847-no?authuser=0
נתניה 3.5.1948אבא, אמא ורבקה היקרים, שלום רב לכם! אתם זוכרים בודאי שכאשר הייתי בבית לפני כמה ימים אמרתי שאעזוב את נתניה למחרת אך הנה עברו כבר ארבעה ימים והודיעו לנו שקרוב לודאי נרקב כאן עוד שבוע. לי זה חבל מאד כי אז אאחר עוד יותר להכשרה. אבל החיים כאן, ממש בית הבראה. תכנית יומינו היא בערך כזאת: השכמה ב 5:30. אחר-כך ריצת בקר כעשרים רגע אחרי זה ארוחת בקר אחרי ארוחת בקר כשעה מכסימום אמונים אחר-כך מנוחה ואכילה את[עד] 9:00 בערב ואז הולכים לישון, אם לא בורחים לנתניה...אוי. שורקים להסתדר למפקד אמשיך אחר-כך. עכשו אני ממשיך השעה היא 9:00 הודיעו שיש לנו חפש עד ארוחת הצהרים. בצהרים יודיעו בודאי שיש לנו חפש עד הערב. אין מה לעשות אתנו ממש.אבל חפש לנסוע הביתה אין נותנים אינני יודע את הסיבה. אך במחנה מתרחשת [רוחשת] שמועה שנקבל בימים הקרובים היתר לנסע הביתה. יותר אין לי מה לכתוב, אהה . . שכחתי המכתב[ר' עברו השני של דף-המכתב להלן]
הזה לא עבר [יעבור] צנזורה.כתובתי היא:כרמל לנצטPost Restante עבור יעקב איפרמןנתניהשלום ולהתראותשלכם יעקב
שלחו לי בבקשה מעטפות למכתבים.
12.5.1948שלום רב לכם אמא, אבא ורבקה היקרים! הפעם אני כבר כותב סוף סוף ממקום אחר. וכאן אני מקווה שסוף סוף נתחיל בדבר למטרתו עזבתי [את הבית?]. אני חושב שבעוד כחדש ימים כבר אשוב לגבע. ביחס למקום החדש איני יכול לכתוב לכם כלום מאחר שאני נמצא פה עכשו רק כשעתיים. אך משנוגע [מה שנוגע] לעבודה הרי בטוח אני שכאן נעשה דברים של ממש והזמן לא יעבר בבטלה נוראה כזאת כשם שעבר במחננו הקדם. יותר אין לי בעצם מה לכתוב ומשכתבתי כתבתי רק לשם קיום הבטחתי שאכתוב לעתים תכופות.
כתבתי החדשה: יעקב איפרמן קבוצת החגים, שפייםשלום ולהתראות בקרוביעקב
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3f4a6NGH0KPfLBHaElqcmjwqWgCasHz933ZDifWzji8f-bNdIXF7IdCdeiG5kWaPc9DfpL5v4NFpos729tupepyjrcEqTNwLvdWOIMe7b9qA5i9wmH8pv-fYVLnWMJ5XRHYTJIc0l13c4gQ_wodI-Gb=w723-h847-no?authuser=0
למחרת יעקב כותב שוב: 13.5.1948 אמא, אבא ורבק'לה שלום שלום!ושוב אני כותב. מכם לא קבלתי עדין שום מכתב ואני מתפלא מאד על כך. רבקה, הרי את יודעת לכתב מכתבים כה יפים. את זוכרת את ההסכם שלנו כשהייתי בביתן [בבית או בביתנו]? הבה ונקיים אותו שוב. ברגע שאני מקבל ממך מכתב אני עונה לך וכן גם במקרה הפוך. בסדר? ובכן, אני כבר סופר את הימים שאני צריך להיות כאן אני כבר ממש מתגעגע לגבע [להכשרה אליה רצה להצטרף] ובעצם לא התחלנו עוד בדבר שלמטרתו באנו הנה. אך מקווה שהיום או מחר נתחיל סוף-סוף. /שלחו לי בבקשה בולים ומעטפות.כתבתי לכבוד: יעקב איפרמן קבוצת החגים שפייםשלום ולהתראותשלכם יעקב
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3c3RiyI94ncR_muIufwyLPYxPZqzZhYb7_hCdj3xDltuWwtWTF3ytfmVRhVY7Z5RJRnXx5ZdeNXUxXvsr49eQdt-Ww-yqbtgf7TTuMpx_x75hOFMowsNKt-2udpULru5P7hOsVjGG2Kvb_1_RxlpVID=w922-h615-no?authuser=0

18.V.1948 שלום רב לכם, אמא אבא ורבקל'ה היקרים! והקורס נפסק, ואיני נמצא במקום קבוע. וגםאני לא אכתוב עכשו כנראה זמן ממושךפשוט מחסר אפשרות. אל תדאגו לי! אניבריא ושלם. שלום ולהתראות בקרובשלכם יעקב
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fBK-7CbfVzAxTydyeNXP1ciqaKZrzYD6Q7cCq_dcU_pSzZNpDbgHDeRfErm3oC7yfXoJj4Ja6B6aeo5BHt7cXH6j6X-sEvYDoclRm91RS7Zq8CErwqteKo0pyM9FjU4a994ft3SpH5-OhyYM4rUsLK=w874-h582-no?authuser=0

23.V.1948 שלום רב לכם, אמא אבא ורבקל'ה היקרים! אני מרגיש מצוין, אני בריא ושלם. יש לי המון מה לספר לכם כשאשוב*, אךכל זה הם דברים אשר אינם נתניםלהכתב על הניר ולכן, שלום רב ולהתראות בקרוב. שלכם באהבה יעקב.

*יעקב שלח מכתב שעל מעטפתו בול "דאר עברי", בתאריך שקדם למכתב זה, ר' להלן.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fcotgXV27zkxGaExB3K4MoDxt912RBehJLGKkY0etMhq9040QiLHk0Jk_HkFdjOpll_p9qmRiOKXHGDEqJm_nDxkJ_I42AHGQD8ZPRJkRv1COO0a6-NNcIXaUpZAdtx4u6-zksD7Fo5dsF0ucTnV9g=w526-h847-no?authuser=0

29.V.1948 ודאי התפלאתם שלא כתבתי זמן כהרב אבל זה באמת לא היה באשמתיהיות ולא היתה לי כל אפשרות לכתב. אני באמת שואל את עצמי אם אהיה עודפעם בקורס או לא. לי כבר אין כל חשקלצאת לקורס. ואני מפחד מאד שלגרעין אוכללחזר רק אחרי המלחמה. גם ח[ו]פש לנס[ו]עהביתה כנראה שלא נקבל במשך השבועות הבאיםאתמול קבלנו כאן 36 שעות נֹפש. זה לאאומר ח[ו]פש אלא פשוט מנוחה לשל[ו]שים ושש שעות. כאן בעמק הירדן הח[ו]ם הוא ממש נוראהאם גם בפרדס-חנה חם כל-כך? כשאבוא לח[ו]פש אספר לכם על כבוש צמחוכיצד נלחמנו ליד נהרים 24 חברה נגד22 טנקים כבדים של הלגיון הערבי וכו'. חבל מאד שלא אוכל לקבל מכם מכתבהיות והיום אני פה ומחר אני שםואין לי כתובת קבועה. שלום ולהתראות בקרובשלכם יעקב.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fPoTmjTy7i2hHj5_Plr20xNrFCfXfT3N6c2TvdUWzhu1aEGPqNU_L9Pq0LbDDyyJ_cqcH5J2YbM0qOcvdQiBZNbcLefnzWigRanppyeWI_5NMup8tKFnAWtqOqM1C0twU5bZO3tSG8f2uxR-xdeEzQ=w645-h847-no?authuser=0
מכתב ללא תאריך. כתוב משני צדי דף. על פי תוכנו ברור שנכתב לאחר המכתב שלעיל, ולפני זה מתאריך 7.7, המובא אחריו. עמוד א': שלום רב לכם הורי היקרים ורבקל'ה! את המכתב הזה אשר אני כותב לכם כעת אני כמעט בטוח שלא יגיע אליכם אך בכל זאת אנסה. נודע לי שהיום יוצאת שירה מירושלים. החלטתי לחכות לה היות והיא עוברת על-ידנו ולמסר את המכתב לאחד הנהגים בלי בול כי בולים עבריים לא מוכרים עדין בדאר של לאטרון ... אתם אינכם יכולים כלל לתאר לעצמכם כמה אני מרוצה פה וכמה אני שמח שעשיתי את המעשה ה"בלתי הגון" וברחתי מתל-ליטוינסקי. החברה כאן מצוינת כמו שכבר אמרתי לכם תמיד חוץ מזה מורגשת כאן מאד דאגתם של חֵבֵר הקבוצות אשר הגרעין שלנו עתיד להיות חבר בה. א[ו]כל מגיע אלינו בשפע. בכלל התנאים כאן טובים מאד. הלילה אמנם קריר קצט[ת], סוף-סוף בהרי ירושלים אנחנו נמצאים, אבל זה אינו גורע כלום מן המצב רוח הטוב. אך בכל זאת אני נזכר לעתים קרובות בכם [ב?]בית וגם מתגעגע ואני שמח שנתנה לי אפשרות לכתב אפילו אם
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3d1RpazJuPnUwTZxG1groEuOuPzS-IeDSl2nrkibVE6OHQy5-vUqf98I6keuejbQARYCJUwyAcR5X7d-FBKKmqn0LvqCloD3XpIHkEW68iz3G-KofNhd2YHofY-V20bl1BSnfKnlcfV65v-jM7QjWHZ=w611-h847-no?authuser=0
עמוד ב': מהשבנוגע[מחוק] משבנוגע לחודשיים אמונים של האנשים שנולדו בשנת 1931 הרי שלגבי אנשי גרעינים אין הדבר קובע כלל ועקר ואנו ממשיכים כשם שהיה עד עכש[י]ו. עוד רציתי לדעת אם היו אצלנו מ.צ. והתענינו עלי ועל מקום המצאי? ומתי הם באו? מה עניתם להם? אני אמנם בטוח שלא היו כלל אך בכל זאת כדאי לשאול. רבקלה כתבי מה עם החקלאיסתים מכתה ג' אם הם הצטרפו לפלמ'ח או מה הם עושים. מסרי בבקשה ד'ש ליאיר עפרה וחוה ולכל החברה שלנו במושבה. ומסרי להם שאכתוב בהזדמנות הקרובה. ראתי בעתון על אמציה ברלס אחד שנהרג האם זה המורה ברלס מבי'ס החקלאי? אם [עם] הסיום אכתוב שוב אני שמח ומרוצה. שלום ולהתראות בקרובשלכם יעקב
כתבתי: דאר צבאי 218כוחות הבטחון בארץ ב1יעקב איפרמן
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3d67dtIt_f26P1NIi4n1akFMZf6mwIl9ZUJ7SBFbrDmKrD1Y5CdatsdgNoraMYy0O6HHE1Gee6mdt5IjtyGXzR5ynMG7r50pPnjU5iOPbHdFe4vwXXPjoAWeYoVmeYoV2uJ9JdqftKOkAaFgYBKkQdD=w895-h556-no?authuser=0
7.7.1948 שלום רב לכם אמא, אבא ורבקל'ה היקרים.
בהזדמנות זאת, שנמצא כאן דודיק מפרדס-חנהאני מוסר לכם את המכתב הזה. אתמול חזרנומלאטרון. אני בריא ושלם ומרוצה מאד. אני מודה לכם מאד על החבילה היפהאם אפשר שלחו עוד חבילה בהזדמנות. שלום ולהתראות שלכם יעקב.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3f-0azWDaZNRVwrYVzM8tJ69lOVpFJ6RT3lwAxU5iyJXtYr6QqPhlJ4lidGFB5ykt3xX8uTQKP48-7adMZJK28iNi6dTSm6k5o7vxLVh8frWychArySsDr7LyKqVnAQ9SEVlrE0geeyo9ngCUfJWUMa=w533-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cd8XUDkDfxTILBmANm_j1jqX4IFMDQYTG8u18HSVfUGBIjVfvm9HhmZ9F1_AsaJsOP9m3LJZ4fgTMa-oC3oj8nibwDYggOm78cDzI4i1FN-6zlbO9eihtrZATP5NGrIoOOczD6nqQDGp4OFvLm-GR4=w985-h791-no?authuser=0
המכתב האחרון14.7.1948 שלום רב לכם הורי היקרים ורבקל'ה
רבקל'ה את כתבת לי שבהזדמנות זאת שחוה נוסעת לסרפנד תשלחי לי את המכתב. אבל אחרי שחזרנו מלאטרון היינו יומיים בסרפנד ומיד יצאנו שוב. מאז היותי בסרפנד הייתי כבר בחמשה כפרים וכרגע אני גם נמצא בכפר מרוחק כשני ק"מ מרמלה הקריה. אתם בטח מתפלאים כיצד אני כותב בדיו. ובכן נכנסתי כאן לדירה פתחתי מגרה והוצאתי עט והרי יש לי עת[ט] נובע. אותו הדבר גם הניר והמעטפה. הכפרים כאן עשירים מאד ואפשר לקחת שלל במאות לא'י (לירה ארץ ישראלית) אך אסור לקחת דברים יקרי ערך ביותר ובצדק. הייתי יכול לקחת אפילו חמישים שעונים אך זה לוקחים באפן כללי והולך לרכוש המדינה. אבל בכל זאת רכשה לעצמה ההכשרה שלנו רדיו יפה ופטיפון. עכש[י]ו עוברת לפנינו שירה ענקית של פליטים מלוד ורמלה השירה הזאת נמשכת כבר מאתמול בבקר ועדין אין רואים את סופה. כל הפליטים יוצאים ברגל אסור להם לקחת אף כלי רכב אחד. למטה עומדים חברה שלנו ובודקים את האנשים אתמול למשל ט[ת]פסו ביניהם שני קציני ליגיון במדי [בבגדי?] פלחים. הכשרה אחרת בגדוד שלנו אשר עולה בזמן הקרוב להתיישבות לקחה מלוד 2 טרקטורים חדשים. ואתם יכולים לתאר לעצמכם כמה הם מבסוטים. כשאבוא הביתה אוכל לספר לכם על הכבושים כאן הרבה אך כל זה אין לכתוב כאן. רבקה שאלה אותי במכתבה אם שמעתי על מותו של ברלס ז'ל. ואני כבר במכתב[ת]י הקודם כתבתי שקראתי ידיעה נוראה זאת בעתון. שאלת אותי אם כדאי לך לגשת אל ביתו הרי שאם את מרגישה שתוכלי זאת אני חושב שכדאי לך מאד לגשת. אך משנוגע לבקורך בסרפנד הרי חבל מאד מאד אבל דבר זה הוא בלתי אפשרי כי אנחנו אחרי כל שבועיים בערך של לחימה נמצאים בסרפנד כיומיים שלשה של מנוחה ומיד חוזרים שוב כך שכמעט אין סכויים שתפגשיני שם. כבר מתגעגע אליכם מאד. אני מאד מרוצה ושמח כאן על אף שהחיים כאן לא נעימים [מחוק] לא נעימים ביותר היות ונודדים מכפר לכפר. זה לא כמו בחי'ש שכובשים מקום ויושבים בעמדות להגנתו. כי אם כובשים כפר יושבים בו כשעה עד אשר בא החיש לשמור על הכפר ואנו הולכים לכבש כפר אחר. כך שבמשך שבוע כבשנו [מחוק] חמשה כפרים – כמעט כל יום כפר אחד! יותר באמת אין לי מה לכתוב ומקוה שהמכתב הזה יגיע אליכם. שלום ולהתראות שלכם יעקב. כתבתי: יעקב איפרמן דאר-צבאי 218 כוחות הבטחן בארץ ב'1.

מכתבו האחרון של יעקב נכתב ב-14.7.1948. כאשר המכתב הגיע לביתנו, יעקב כבר לא היה בין החיים. אני מקדישה למכתב זה מקום מיוחד. הדברים נכתבו כאשר הוא וחבריו היו בתוככי הקרבות, ימים ספורים קודם שנקלעו לקרב הנורא. כאן, כבדבריי באזכרה בהר הרצל 2017/תשע"ז, אני מקשיבה לדברי המכתב, ולרוחָם:

המכתב מפורט, ופותח וסוגר בַמציאות של אותו יום: יעקב בלב המלחמה, וההישגים מרשימים; ניכר שהוא גאה ו"מבסוט". כזו, כך נראה, הייתה האווירה הכללית. יעקב מספר:

אחרי שחזרנו מלאטרון היינו יומיים בסרפנד [המחנה הצבאי, שלימים נקרא צריפין] ומיד יצאנו שוב. מאז היותי בסרפנד הייתי כבר בששה[מחוק] בחמשה כפרים וכרגע אני גם נמצא בכפר מרוחק שני ק"מ מרמלה הקריה. ולקראת סוף המכתב יעקב חוזר וכותב, ומוסיף:

"זה לא כמו בַחי'ש שכובשים מקום יושבים בעמדות להגנתו. כי אם כובשים כפר יושבים בו כשעה עד אשר בא החיש לשמור על הכפר ואנו הולכים לכבוש כפר אחר. כך שבמשך שבוע כבשנו [מחוק] חמשה כפרים – כמעט כל יום כפר אחד!"

במכתבים קודמים בהם יעקב רומז או מציין במפורש שהוא בקרבות, משמע, בסכנת חיים, הוא חוזר וכותב, "אל תדאגו לי", "אני בריא ושלם". לא כן במכתבו האחרון. כל כולו חי את הכאן, את העכשיו; כאילו ברור שאין מה לדאוג. אופן סיפור הדברים מעביר תחושה שזוהי הרוח השלטת, שרובם ככולם שותפים לה. יעקב ממשיך וכותב:

"אתם בטח מתפלאים כיצד אני כותב בדיו. ובכן נכנסתי כאן לדירה פתחתי מגרה והוצאתי עט והרי יש לי עת[ט] נובע. אותו הדבר גם הניר והמעטפה. הכפרים כאן עשירים מאד ואפשר לקחת שלל במאות לא'י [לירות ארץ-ישראליות], אך אסור לקחת דברים יקרי ערך ביותר ובצדק. הייתי יכול לקחת אפילו חמישים שעונים אך זה לוקחים באפן כללי והולך לרכוש המדינה."

עמדה נאיבית שלטת בקרב הלוחמים הכובשים.

"אבל בכל זאת", הוא מוסיף במידה של סלחנות והזדהות, "רכשה לעצמה ההכשרה שלנו רדיו יפה ופטיפון."

ומכאן יעקב חוזר, עניינית לגמרי, למתרחש "עכשיו":

"עכש[י]ו עוברת לפנינו שירה ענקית של פליטים מלוד ורמלה [הגדוד שלו השתתף בקרבות שם, ובגירוש התושבים]. השירה הזאת נמשכת כבר מאתמול בבקר ועדין אין רואים את סופה. כל הפליטים יוצאים ברגל אסור להם לקחת אף כלי רכב אחד. למטה עומדים חברה שלנו ובודקים את האנשים. אתמול למשל תפסו ביניהם שני קציני ליגיון במדי [בלבוש] פלחים."

אני תוהָה: האם התיאור, הענייני, שלא לומר אדיש, משקף קהות-לב שבהכרח עוטפת לוחם, לוחמים? ובפרט נער, נערים, שמילדותם ידעו על "הפורעים"; אותם פורעים שמאז ימי תל-חי, ואולי מאז ומתמיד, "בכל דור ודור" – כמו שנאמר בהגדה של פסח – "עומדים עלינו לכלותנו"? ואולי מורְאות השוֹאָה, "לא עוד", מלווים אותו, את יעקב, ואותם שאיתו, במלחמה? במלחמת קיום. כאן ועכשיו אין מקום ל"טוב'לה". לא מול אויב.

המשפט הסוגר את הקטע על פליטי לוד ורמלה, מספר על חריגה נוספת מרמת המוסר הגבוהה שנדרשה בגדוד. גם זו נעשתה למען הכלל, למען ההתיישבות. אני מצטטת:

"הכשרה אחרת בגדוד שלנו אשר עולה בזמן הקרוב להתיישבות לקחה מלוד 2 טרקטורים חדשים. ואתם יכולים לתאר לעצמכם כמה הם מבסוטים."

יעקב מוסיף וכותב:

"כשאבוא הביתה אוכל לספר לכם על הכבושים כאן הרבה אך כל זה אין לכתוב כאן."

הקטע הבא אחריו הוא היחיד במכתבו, החורג מן העכשווי; מן השאננות כמעט, האופוריה כמעט, הגאווה בהצלחות, ב"כיבושים". הקטע מתייחס למותו במלחמה של מורה שלי, "ידיעה נוראה", כדבריו. הוא המחזיר אותנו לטוב'לה הרחמן, הרָגיש לזולתו:

"רבקה שאלה אותי במכתבה אם שמעתי על מותו של ברלס. ואני כבר במכתבי הקודם כתבתי שקראתי ידיעה נוראה זאת בעתון. שאלת אותי אם כדאי לך לגשת אל ביתו הרי שאם את מרגישה שתוכלי זאת אני חושב שכדאי לך מאד לגשת." (אוסיף, שעשיתי כעצת-צוואת אחי, בן ה-17 בקושי. הייתי בת 15.)

יעקב נשמע בדבריו אלה כמי שכמעט חוזר למציאות האחרת, הנוראה, של המלחמה. נראה לי שאולי "הידיעה הנוראה" החזירה לשולי מודעותו את האיום הנורא המרחף עליו, כעל כל לוחם. אִיום ששמחת ההצלחות המיידיות, אִיפשרה לו ולחבריו להרחיק מתודעתם. אם אמנם כך היה, מוטב שהיה כך: שֶיְמֵיְהם האחרונים של המ"ה שלנו היו טובים. שמילותיו של יעקב במכתבו, "אני מאד מרוצה ושמח", חלו על כולם כאחד.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3e0BLHzAxBN8RHjzJU7hz1illAnnHZFD5a9oAnW8FQkyIgQzf1Kcv4GNFE6HzF6ZoNXkClUdDceMSNypvmwJRIZFTgMCAxfuyDolsDVp8QcwYOalJRy4exnKdxgxm03_aCyHH9IOL_vXCTs9n4PIy3A=w1055-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3ck9sveCKDpbUV-vUBlTwh9LVXHGXyoylZ_THhzWyCctzzTwR_W0yG3_0gFEVYFa2nBydneRTkk_fzEjjiPCb8vZN84J-xMOW4vzFKxiYgODN2Tgi7plJro1TbxRYwwrjXYuxPX7KVdcC4aoEdfppUl=w1058-h847-no?authuser=0
הבשורה הנוראה המבשרים

במקומון "גפן המושבה", התפרסמה ב- 29.7.2011 כתבה בכותרת ענק, "דור הנפילים". הכתבה מתבססת על ראיון מקיף עם אֶמָ'לה, בן-יעקב שהיה מבני מחזור מקווה ישראל הפלמ"חניקים. הוא היה אחד מבני פרדס חנה, ובבית הספר העממי היה בכיתה אחת מעל זו של יעקב. בכתבה נאמר שאמ'לה, וחבר נוסף מבני המושבה שהצטרף ל"הכשרת גבע", "נשלחו . . . למושבה לבשר למשפחות על אובדנם. כאשר הגיעו לתחנת אגד [שבמושבה], נתקלו במכר אשר שאל לשלומם. כאשר סיפרו לו למען איזו מטרה הגיעו, לקח המכר את שניהם אל ראש המועצה דאז, דר' רובינזון, שייקח על עצמו את תפקידם ואילו החברים יוכלו להגיע למחרת ולהוסיף פרטים על ההודעה הרשמית, שתגיע כך לראשונה ממקור רשמי ולא מפי חבריהם ההמומים בעצמם". כפי שאמר בראיון לגפן המושבה, הוא ידע להעריך את עצתו של אותו איש, והוקיר לו טובה על כך (גפן-המושבה).

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dH0wzX4j580CSKB7RargKiXaFJf7GexL_2RankonSnKkQS8sySkAEsW3lLo1nF2bczqUyADnYwZ2HTM-OJIZa1aSAdsBDznl0V7yN1yYmKD5R9SaeiCEsqehe29iIhDqoYpGGxxV1ohJovaHONW-Lb=w518-h744-no?authuser=0
מתוך ראיון עם אמל'ה (שפרדק) אברהם בן יעקב. הראיון פורסם במקומון "גפן המושבה".
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3d_Oatf56S_8bigLk2AGtDIddqXWiOPq5zUdS9IHqLB_e_9OlYcTA_QYsveB46aJEEsC5Scb1EQuHfS-R4bYoAXDdOI9hlPWczqQQu2a05o-xfNsOpbHRZNPkMACcklQp0wZu_CgYvvb2I0gi1lbcPo=w528-h770-no?authuser=0

הבשורה הנוראה לא נעצרת

"Nein! Nein! Nein! Nein! Nein!" [לא! לא! לא! לא! לא!] זעקה אמא בשפת-אמה ממעמקי לבה, והיא מכווצת וכפופה כולה, משראתה, מפתח הבית, את הגוש השחור -- את שלשה המבשרים -- עולים במעלה חצר ביתנו. לא נוכחתי שם. אבל את ה-"ל א! ל א! ל א! ל א! ל א!" המשווע חוויתי שוב ושוב: את אמא משחזרת את הזוועה, מנסה, חוזרת וחוזרת ומנסה בכל מאודה, לאָיין את הרגע האיום ההוא, את הבשורה המבעיתה העולה וקרֵבה מן השער במעלה השביל, מעלה מעלה, ממאנת להעלם.

הייתי במצב-רוח טוב באותו יום. היה זה בחופשת הקיץ מבית-הספר, ואני עזרתי לאמא בבית. האווירה בינינו הייתה טובה. יצאתי על אופניי למכולת, עם רשימת קניות. גב' וולף, שמשפחתה הייתה בעלת המכולת, התנהגה קצת משונה: העיפה מבטים אל עבר מישהו שעמד בצד, מאחורי. בכך נזכרתי בדיעבד, ובדיעבד הבנתי שהיא כבר ידעה. חזרתי הביתה עמוסה בקניות, נכנסתי למטבח, כרגיל, דרך דלת הרשת המחוברת לקפיץ. זו נטרקה מאחוריי, כרגיל. קראתי עולזת, "אמאל'ה!". שקט מוחלט הכה בי. מוחלט. תהומי. לא היה ולא יהיה כמותו. "אמא?" שאלתי בהיסוס ובחשש, תוך שאני מתקרבת לחדר האורחים. הם ישבו שם, סביב השולחן: ראש המועצה ושני סגניו, ואבא. אמא על הספה. "יעקב?" שאלתי את אמא, כמעט לוחשת, והיא הניעה ראשה, בהנהון-מה. התיישבתי בקצה הספה. מרוקנת. הדממה נמשכה.

מאז לבי נחמץ בכל עת שאני נזכרת באותה קריאה עליזה, "אמא'לה!", שזרקתי לחלל הבית: מה מצמררת הדהדה בריק המוחלט שהיה באין עוד יעקב שיקרא "אמא'לה!".

אחר כך הם, המבשרים האומללים (שכמובן הכירו את כל בני המושבה), מלמלו מלים בודדות, ובעוד הוריי נותרו יְשובים, קמו והלכו. ואז קמו גם אבא ואמא, זה לקראת זו, מרחק צעדים בודדים ביניהם. פניהם מעוותים במצוקה אין קץ, כל גופם – כל הווייתם – תהום של כאב, עינוי; והם קרֵבים זה לזו, אבא מושיט זרועו לקראת אמא, אמא מושיטה ידיה לקראתו, הכל במין סרבול שכזה, וכך הוא מנסה לעטוף אותה, והיא ספונה בו איכשהו. מנסים לגונן ולהתגונן, עמדו כך חבוקים, הלומי אסון, הלומי יגון, אומללים-אבודים-מעונים-שתוקים. זו הייתה הפעם האחת בחיי שראיתי את אבא ואמא שלי חבוקים. נעמדתי לידם, קרובה מאד, נעה על מקומי מרגל לרגל במצוקה איומה, לא יודעת את נפשי, אובדת ואבודה, ויגונם היה כבד עלי מנשוא. ואני חסרת אונים לחלוטין. והלומה.

אחר כך אמא שכבה על הספה בחדר המרכזי, מנותקת. נחרדת ובודדה הסתובבתי ליד מיטתו של אבא, אליה נסוג, מחזיק בידו צילום פספורט אחרוןן של יעקב, מסתכל בו, פניו מעונים. "אבא", אמרתי, "עוד יש לך אותי" – מנסה לנחמו-לנערו אל מול מראהו האומלל, ואולי מבקשת שיראו גם אותי. "כן, אבל הילד שלי", השיב באנקת בכי, ממשיך להביט בתמונת בנו שבידו.

בימים הבאים אבא חזר וזעק בזעקות שבר אל הרִיק, "גֶרְד! גרד! גרד! גרד!" "גרדליין!", כשמו של יעקב בפיו, בחייו.

הורי ניסו להשתקם, כל אחד בדרכו, אך קרסו. אבינו לקה בלבו ואושפז מספר פעמים, לראשונה זמן לא-רב לאחר היוודע האסון. ההורים התגרשו.

ב-1951 הוזמן אבי לעבוד במשרד המסחר והתעשייה ועבר לגור בתל-אביב. בניסיונותיו להשתקם, אפילו נישא שנית תוך שהוא מנסה לגבור על מצב בריאותו החמור. אך התקפי הלב חזרו, הוא שב ואושפז פעמים מספר. לאשתו החדשה, ניצולת שואה, לא עמדו הכוחות להישאר אתו. באותה עת עבדתי זמנית כמורה במעברת תלפיות בירושלים. עברתי להתגורר בתל-אביב וכך ניתן לי להיות לצידו בתקופה הממושכת שבה היה מאושפז. אבינו נפטר בשברון לב, שלוש שנים לאחר יום קבורת בנו, בי"א באדר תשי"ב (8.3.1952).

אמנו נישאה לאהוב לבה אך הלכה ושקעה מבחינה נפשית, עד שאושפזה בבית-חולים לחולי נפש. בן-זוגה נפטר לאחר שנים אחדות. באותה עת חזרתי ארצה מלימודיי באנגליה, כך שיכולתי ללוותה בהמשך דרכה הטראגית: למעלה מעשר שנים הייתה אמי מאושפזת מעת לעת בבית-החולים "שלוותה", מתגוררת בהוד-השרון (העיר בה מוצב בית-החולים), במעמד של חולת-יום. לימים אושפזה בבית-החולים איתנים שבהרי ירושלים.

היא נפטרה, מיוסרת, בט"ו סיון תש"ל (19.6.1970). מרדכי נאור, ראש מועצת המושבה הוד השרון בזמנו, העריך את סגולותיה של אמנו, אותה הכיר בשנים ששהתה במקום, והיא נגעה ללבו. כמעשה של חסד, כך נראה לי, צירף את שם בנה יעקב לרשימת הנופלים החקוקה על מצבת הזיכרון בהוד השרון. המצבה ניצבת על אם הדרך החוצה את העיר. שמו של יעקב איפרמן מצוין גם ביד לבנים של העיר, על אף שספק אם רגלו דרכה אי-פעם במקום.

אזכרה בסביבות השלושים

הקרב והקטל התרחשו בבוקר יום חמסין לוהט בחודש תמוז בתש"ח. "בסוף היום נספרו 45 הרוגים מתוך 82 שיצאו למשימה. אחד מההרוגים (יהודה שפייר), הוצא משדה הקרב בלילה לאחר מכן והובא לקבורה בחלקה הצבאית בבית הקברות נחלת יצחק.

גופותיהם של יתר 44 הלוחמים נשארו בשטח" (מתוך אתר "המכלול"). המתים, והפצועים גם הם, "נשארו בשטח". משמע, ב"שטח הפקר", שהוא אזור חיץ שלא הייתה גישה אליו. פצועים שנותרו שם, ואף המתים, היו חשופים להתעללויות (גם של כפריים רבים מהסביבה, שעטו עליהם (אריה גצלר, ראה אותם שותקים…) ובמותם, אף לחיית השדה ולעוף השמים. עצמותיהם נאספו לאחר כשנה ומחצה והובאו לקבורה בהר הרצל בי"א באדר תש"י.

ועל-כן לא ישבו שבעה, ולא נספרו השלושים, כמנהגי האבלות המקובלים לאחר הקבורה על-פי מסורת ישראל. כחודש מיום האסון (ב- 12.8.48), הגיע מכתב מ"הכשרת גבע" (מכתבים מהכשרת גבע), מחבריהם להכשרה של הנופלים: בני כתה אחת ממקווה ישראל, וקומץ צעירים שהצטרפו אליהם שבועות ספורים קודם לכן (בין המצטרפים היה גם אחי יעקב). המכתב הזמין את ההורים השכולים לאזכרה בחוות הלימוד בפתח תקווה (תלמידות מחווה זו הצטרפו לבנים בהכשרה; בין הבנים והבנות החל קשר עוד לפני פרוץ הקרבות).

האווירה הייתה כבדה מנשוא; סוריאליסטית, בלתי נתפסת: האזכרה הייתה גם הזדמנות למפגש של החֵברֶ'ה הצעירים עם בנות ההכשרה שלהם. לא הייתה שום ראָיה של ממש לְמה שאירע מלבד העובדה המעיקה, עד לתוככי הבטן והנשמה, שיעקב אכן איננו בין הנוכחים. וגם לא אריה ולא אולִי, חבריו שאותם הכרתי היטב. הרי לוויות לא קדמו לאירוע. היו מוצבות שם, בשוּרָה, על מעין שולחן נמוך, תמונות הנופלים: תמונות פספורט מוגדלות לכדי עיוות מכאיב, ממוסגרות בשחור. כבר עמד להחשיך. אור נרות ריצד מאחוריהם. בין התמונות, זו של יעקב, אוּלִי, אריה.

האזכרה התנהלה בערב, בחדר צפוף. אני זוכרת את החֵברֶ'ה המקוואים ואת בנות "הכשרת גבע" יְשובים על הרצפה; ואותנו, את אמי ואותי, מן המעטים שהגיעו מקֵרב המשפחות השכולות, יושבות על ספסלים, לצידם וממולם. בינינו – הצילומים המוגדלים, הממוסגרים בשחור, ומאחוריהם הנרות. היה חשוך. איני זוכרת דבר מטכס האזכרה. אולי הקריאו "הצבי ישראל?", מה עוד?

בשנת תש"ט הוציאה "הכשרת גבע" חוברת, "לזכר הי"א". החוברת מספרת על כל אחד מן הנופלים מקרב חברי ההכשרה, תשעה מהם בקרב כוריכור. החוברת פותחת בדבריה של רוחמה, מבנות גרעין "הכשרת גבע", כלהלן:

עדויות ראשונות על אשר אירע את יעקב

אחר-כך התרוצצתי בין החבר'ה שעמדו והסתובבו שם עם הבנות, חוזרת ושואלת, "מי ראה את יעקב??" (כולם נראו במטושטש, לאור הנרות בלבד). נענו וקראו לַ"חובש". כשהופיע הופתעתי, ורחמיי נכמרו: נראה היה כנער בן גילי (הייתי בת 15, והחבר'ה, בנֵי 18-17): קטן קומה, מבולבל מאד, כמי שלא מבין מה רוצים ממנו. הוא אישר-לא-אישר את דִברֵיי אלה שקראו לו – שהוא אכן חבש את יעקב, שנפגע בבטנו. על-פי מה שכתבתי באותם ימים ביומן אישי שלי, קצת הרגיע אותי אז, שיעקב נחבש – שטפלו בו, שלפחות לא סתם כך, "נשאר בשטח" (לא ידעתי אז, מה נורא היה גורלם של אלה!). אך בה בעת, הדמיון, שאולי יעקב עוד יחזור, שאולי ניתן עוד להצילו, פגש במציאות האחרת באותו ערב, של הצילומים הממוסגרים בשחור שהעידו: אלה המתים. למרות זאת, המשכתי לדמיין במשך שנים – כנגד כל ידיעה והגיון – שאני מתגנבת, מוצאת, ומצילה אותו, דמיון שהתלוו אליו במודע ושלא במודע, רגשות אשם על שלא הייתי שם, והאֲשמה על שאיש לא הצילו.

מאוחר יותר נחשפתי לסיפור זוועה: על יענקל'ה שרגליו נקטעו מפגז והוא, בסבלו האיום, זעק וצרח, "תדפקו בי כדור!!"; ושאיש לא היה מסוגל להיענות לזעקה איומה זו. מה גדולה ומטלטלת הייתה ההקלה כאשר התברר לי מיד שלא ביענקל'ה אחי דובר.

מכתבים מ"הכשרת גבע"

חברי הכשרת גבע המשיכו להיות בקשר איתנו במהלך השנה הראשונה באמצעות ששה מכתבים.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3eChAsBZQR7n7_S0hfDtuy30kiUUxC68wFICLsLhB0zlCmizH30Ibj34o4XI1JAzIV91rA8I3aPWcnEG2Gq9Q8ei0cV0n7NTHWqlX-UdFWqm9OyBU4N-veNZyPuc4Xu8ycq1y5zjeGid406FBV38uLh=w681-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3e3-tmevO17rw3W1Zxz3AD_rZtPN313c8TDB4Ul1RHxlGrpWioM3Nf-nOYvCtZoOEvzHwlf6wYZHfQgdUjq90_1mqFaDE_mRUr_B4-LQwEiHn2AC-rQFLpgLA-gWfd-h2pKahN2GXW1J3vic1OWAP63=w645-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3ecw4SFeVam3LzubmbMwVlzQQSX-HfKYuC_Ixw0ecM9aUe_pnJr-UzXyYbyAmZUECpU34l4Ag_sHR3DLnweQhDNXlmtgCTZGlHBtlp11hefKyZ8HzK1LX7eo6X34oczjxRN71LdnrmuBLlMAleALrc_=w721-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fy43379vzYCXK91IOr74QyztQJ7vkfTca8GFsHd9kRDhyWq3iF9tDxcGhHUfNwfHUNWGP49yqx_21boGsvfE3sDglcAp33D47er2WrsAoOvpzTBOsG22gGea8HnadrJpTCPCIUV4FVhCdr9f31ZrVw=w715-h262-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cIBZ7nQPAPuEeH5E6xQuXBX45qU9ImWUVTRCHJ9AwPibCDmoG1lzUTYLXqQ16Bav5h6Vt_FgkTApXHV_1jLz91Xh0RajPoK2o5_MdDMbtXmIp6cBxhSyZ7r7O4eSWhlD_5_ZJ2lfcDHLRYCH4pOBpn=w545-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3enpB4_4-zk6u-OSgg4kcx8Iv26H55sH4WNXy6p3pI3jxes122wBLz6TDztf6ZGDlX9tJA-6DVnE2sOUlZ7J5dowRlOrpKZZMXzYJeU2VYCFhtKi6XAc9GInXPBfNlKNnI_VKwVgBaw7KIAmGcbcEG1=w691-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cc5anGd6JFLkdCXJVR5jJcrkGF34LvpLFo9kkaxGGarx9XD43fJ_2RIx1Z_Xls7i2KN25hFpFlNpR-0kPzAcdcg1iuXDk5MtSAzm-g_5dsrKc_LK6gyelmKXjnQmoDq_2J0mLLwFayumObeYtnKmQi=w718-h663-no?authuser=0

עדויות נוספות על אשר אירע את יעקב

עדות נוספת לכך שיעקב נפצע, שמעתי מפי אחד המקוואים שנוכח בקרב. בשנת 1982, אזרתי עוז ללכת לאזכרה השנתית שהתקיימה במקווה ישראל, תוך רצון, ובפחד, לדעת יותר על מה שאירע שם, ובפרט על מה שאירע ליעקב. שוב שאלתי בין הנוכחים, "מי ראה את יעקב אחי? מי זוכר את יעקב?" אחד מהנוכחים, שהכירוֹ רק שבועות ספורים (כמרבית המקוואים, אליהם הצטרף בפועל רק שבועות ספורים קודם לקרב כוריכור). הוא נזכר: "אָה! הגבוה הזה! הוא היה אחד הראשונים שנפצעו, הוא קפץ מעל סלע שמאחוריו התכופף, וחטף צרור בבטן. היה אחד מהראשונים". אכן יעקב היה גבוה.

בחוברת "לזכר הי"א" נכתב:

בשעת הסתערות הערבים פגע צרור בבטנו של מיכאל אוסטרובסקי [מכיתת המקוואים] והוא נהרג במקום. לאחר מכן נפגע אריה אמני [שהיה חברו הקרוב ביותר של יעקב] מפגז ברגליו. לעזרתו חשו שלום הופמן [גם הוא חבר קרוב] ויעקב איפרמן ובשאתם אותו נפגעו מפגז ונהרגו.

העדות המבוססת ביותר בעיני היא זו שנמסרה לי בשנת 2015 כאשר פניתי, בשיחת טלפון, לחיים זר, שהשתתף בקרב. חיים סיפר שהיה נוכח כאשר אריה אמני נפצע. מצבו היה אנוש: הוא נפצע ברגליו ובריאותיו. בהיותו חובש, חבש אותו כמיטב יכולתו, ושאל את הנוכחים, מי מתנדב לשאת אותו לנקודת ריכוז הפצועים. יעקב ואוּלִי התנדבו מיד, נשאוהו באלונקה. בבורותי תהיתי כיצד זה הייתה בנמצא אלונקה שעליה נשאו את אריה? חיים הסביר, שהוא נשא על כתפו, בתפקידו כחובש, אלונקה מתקפלת. השלושה נהרגו מפגז בדרכם לנקודת הריכוז. את זאת לא ראה במו עיניו. עם זאת, סיפורים על הקרב במקורות שונים חוזרים ומדווחים, בגרסאות שונות, שתצפיתן או תצפיתנים ירדניים שישבו בחירבת כוריכור טיווחו את המרגמות לאזור איסוף הפצועים שהיה חשוף לגמרי.

שנים רבות לאחר הקרב הנורא, הופיע בביתי לפנות ערב, באופן לא צפוי, יהודה וילנר ("כושי"). התלוותה אליו אשה, שעזבה מיד לאחר שהשניים הציגו עצמם. כושי הציג עצמו כמי שהיה מבני כיתת המקוואים שהשתתפו בקרב; היא, כמי שהייתה מן הבנות שהצטרפו להכשרת גבע. כושי בא בכוונה לספר לי על יעקב. הוא סיפר שנוצרה ביניהם ידידות בתקופה הקצרה שיעקב היה עם חבריו מהכשרת גבע בפלמ"ח. עוד סיפר, שבבוקר הקרב הוא ויעקב הוצבו בשטח עם מקלע, ושהוא, כושי, היה ראש החוליה, בפיו, "המפקד", המקלען הראשי. הם שוחחו שעות ("הוא דיבר המון עלייך"). בשלב מסוים יעקב אמר שהוא ייגש אל חברו (אריה אמני), שהיה מוצב בגזרה אחרת. כושי לא עצר בעדו. משגברה התופת הצליח כושי לחמוק מן התוקפים בחסות שדות דגן הדוּרה, שגדלו באזור בו הוא ויעקב הוצבו. בעת שסיפר לי את הדברים, הרגשתי שהוא נושא בנפשו רגשות אשם קשים על שלא מנע מיעקב ללכת אל מותו. נראה היה לי שכל ניסיונותיי לדבר על לבו, להקל על מצוקתו על אשר אירע, היו ללא הועיל. שנים לאחר ביקורו אצלי נודע לי שיהודה וילנר נפל ומת מהתקף לב ברחוב עירו.

נראה לי שניתן להבין את התנהלותו של יעקב, ושל כושי שלא עצר בעדו, על רקע האווירה השאננה ששררה קודם פרוץ הקרב: אריה גצלר מספר על כך בראיון עם עמוס קוטר: באותו בוקר, טרם החל הקרב, "כולם היו שמחים","אין בעיות": יום קודם בישרו להם שלמחרת תפתח שביתת נשק. "היתה חגיגה גדולה ושמחה גדולה"; חילקו ממתקים. אריה מספר שהוא ושני חבריו, חליק יושפה ואפרים קוטר, "התיישבנו בעמדה ודיברנו. שמנו את הדברים הטובים בשוליים של העמדה".

עדויות באותם ימים על הקרב

כפי שמפורט ב"מאמרים" באתר זה, קרב ח'ירבת כוריכור הוצנע ואפילו הושמץ בכתבה אחת. אמנם הכתבה זכתה למענה הולם על ידי רחבעם זאבי שתיאר את אירועי הקרב, ובהם גם מעשי גבורה כשל יעקב ושלום שנפלו בנסותם להציל את אריה. אוסיף כאן שחוברת "יפתח" מיום העצמאות תש"ט, אשר "באה לספר על תולדות חטיבת 'יפתח'" (עמ' 6), מתעלמת מקרב כוריכור. אין כל אזכור של הקרב בתיאור מבצע "דני" (עמ' 21-19), ואף לא ב"יומן המערכה" (מקופל בין עמ' 74 ל- 75). רק תחת הכותרת "הפלוגה הדתית בשילטה", מספר א. בן-אליהו, אחד מלוחמי פלוגה זו על הקורות אותו ואת חבריו למחלקה במהלך הקרב. החוברת נשלחה כמנחה למשפחות השכולות. עם זאת מן הראוי לציין שבחוברת "פלמח" מס' 68 שיצאה לאור פחות משבועיים מיום קרב כוריכור (כ"ג תמוז תש"ח, 30 ביולי 1948), מוקדש עמוד, שכותרתו "למופת", ל"גילויי גבורה בחירבת קורייקור".

הלוויה

מן העיתונות באותם ימים

העיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" דיווחו כלהלן על הלוויה ההמונית שהתקיימה ביום י"א באדר (יום תל-חי) תש"י (28.2.1950), בה הובאו "גוויות" ה"גיבורים" לקבורה.

ב"הארץ" דווח כי :

הובאו למנוחת עולמים גבורי מלחמת השחרור, שנפלו בסערת הקרבות לפריצת המצור על ירושלים… שרידי גוויותיהם של מאה ועשרים לוחמים עברים, שנאספו בשדות הקרב באבו לחם, דיר איוב, בית נובה, יאלו, חירבת נוקאייב, חירבת קורקיר [44 ובהם יעקב], שילתא, ובקרבות שטחי הפקר שמסביב ללטרון – נקברו בבית הקברות הצבאי שבהר הרצל, [וכאן פירוט מכובדים שהשתתפו בטכס]... תפילת "אל מלא רחמים"... "קדיש" [ואז] יצאה ההלויה לשדה הקברות בהר-הרצל

בארונות עץ פשוטים הוטמנו עצמותיהם של גבורי ישראל, שבאו מכל שכבות הציבור כמעט מכל חלקי המדינה. כל ארון היה מכוסה בדגל המדינה. הארונות הושמו על מכוניות משא צבאיות אחידות, וניצבו בפתח בית הכנסת "ישורון", מקום שם נערכה אזכרה לנופלים. הטכס התחיל בקריאת הפסוק "הצבי ישראל – על במותיך חלל איך נפלו גבורים"...

בשיירה ארוכה יצאו מכוניות-המשא, עם מטענן העגום – כשמאחוריהן המלווים ובהם המכובדים, כדי לחלק לגבורי ירושלים את הכבוד האחרון...

בבית העלמין הצבאי בהר-הרצל נפתח הטכס על ידי החזן... שהתפלל תפילת צידוק-הדין והתפלל פרק ע"ט בתהילים. הרב... נשא את קינת המלך דוד על שאול ויהונתן...

עיתון הארץ, 28.2.1950, י"א באדר תש"י.

הכתבה ב"ידיעות אחרונות" פותחת, באיות מודגש, במלים, "גוויותיהם של 115 גבורי ישראל אשר נתנו את נפשם על פריצת הדרך לירושלים הנצורה הובאו היום לקבורה", ומוסיפה "שלחמו בגבורה יוצאת מן הכלל". ובהמשך,

מחזות קורעי לב [ש]היו ברחבת בית הכנסת ישורון כשההורים השכולים קבלו את פני הארונות עם גוויות בניהם שהגיעו ממעבר מנדלבאום. החללים הועברו בשבע עשרה מכוניות צבאיות כשהארונות עטופים דגלי הלאום ומקושטים בפרחים שהונחו על ידי חבריהם לנשק. על כל ארון שלט עם שמות החללים והמשלטים בהם מצאו את מותם [שרידי המתים לא זוהו, לא נעשו באותם ימים בדיקות DNA או כדומה.]

קולות בכי התמרורים של ההורים והקרובים שהגיעו להלוויה מכל פינות הארץ פילחו את האוויר ועשו רושם מזעזע…

יהודי ירושלים קיימו בשעות ההלויה ביטול מלאכה. ברחובות שדרכם עברה ההלויה מבית הכנסת ישורון... הופסקה כל תנועה – פרט לכלי רכב שהסיעו את המלווים...

עיתון ידיעות אחרונות, 28.2.1950, י"א באדר תש"י.

הלוויה הצרובה בזיכרוני

הייתה זו הלוויה המונית. לקחו בה חלק קרובי משפחה של 115 חללים (על פי עיתון ידיעות אחרונות) או 120 חללים (על פי עיתון הארץ). הם הובאו לקבורה למעלה משנה ומחצה לאחר מותם.

בית-כנסת ישורון. אמא ואני מעבר לכביש, מול בית-הכנסת. כאילו רק שתינו שם; במעומעם, אנשים נוספים מעברו השני של הרחוב, ברחבת בית-הכנסת. פתאום – ובמפתיע – מופיעות משאיות צבועות בצבע טרי, בירוק, עליהן ארגזי עץ; הארגזים מאורכים, חשופים, בוטים. אני נמתחת, עד לקצה קצות בהונות רגליי, "איפה יעקב?". קולטת, נואשת: אין סיכוי. אמא לידי. אין דיבור. אין מגע.

מסע ההלוויה לבית הקברות שפוף ושתוק באוטובוס מלא אבלים, מלפניו ומאחוריו עוד אוטובוסים. תחושת ריקנות ואבדון, לְבָדות, מועקה, סתמיות, ועלבון: כל-כך רבים מוכי אסון, מובלים חסרי אונים, וזרים זה לזה. איש לגורלו ולכאבו.

הר הרצל. המוני אנשים, הולכים במעברים הצרים שבין אין ספור קברים פתוחים. נראים מבוהלים, המומים, כושלים; יש שכמעט נופלים אל מעבר לפי הקברים הכרויים, מובָלים איכשהו לחלקה "שלהם". נעצרנו ליד חפירה ענקית; מבעיתה בהיקפה. 44 ארגזים נישאים על-ידי חיילים, והם נמסרים לידי אחרים הניצבים בבור הענק. אלה מניחים את הארגזים זה לצד זה בבור. אני תופסת: זהו מה שנקרא "קבר אחים". פה, היכן שהוא, ישנו-איננו, יעקב.

המולת זעקות ובכי סביב סביב, ליד הקבר הפתוח ועד למרחוק, מלוא הארץ. במעורפל מאד זכורים לי האנשים שסבבו את הקבר. נותרה בזיכרוני דמות אחת של אישה-אם, בלבוש כורדי מסורתי, שעמדה מעברו השני של הבור "שלנו", ולא פסקה מלזעוק, להתייפח ולקונן בקולי קולות. זכור לי שהרגשתי זרות כלפיה, הרָתעות ודחייה. ואז פתאום ראיתי את אמי, שעמדה במרחק-מה ממני, ואֵימה ובעתה אחזו בי: מבטה היה מרוחק ומנותק – כאילו לא הייתה שם כלל; כאילו התנתקה למקום אחר. אני נזדעקתי בצְווחה – "אמא!!" – צווחה שכמעט ונבלעה בזעקות השבר והדווי סביב סביב. "הְמְמ?" הגיבה אמו של יעקב בשקט ומבלי לפנות לעברי, ומבלי שהזעקה המבועתת שפרצה מתוכי, שביקשה לנערהּ, הניעה אותה. אולי הייתה זו תחילתו של הדיכאון הקליני ממנו סבלה בהמשך חייה.

(למחרת העזתי ובקשתי מהמורה לתלמוד לא להשתתף בבחינה שהתקיימה באותו יום, עקב ההלוויה ביום אתמול. חשתי רִיק ושממון. התביישתי שניצלתי את המצב על-מנת להשתמט מהבחינה! הופתעתי מן הקלות שבה המורה קבל את התנצלותי. אולי היה זה ממאפייני הזמן והדור.)

גן עוז - גן זיכרון🚶‍♂️📌

גן הזיכרון "גן עוז" נמצא על גבעה בצידה הדרומי של פרדס חנה, סמוך לבית שבו יעקב גדל, ממנו הלך ואליו לא שב. לימים הוסב שמה של שכונת "מגד ב'" לשם הגן השוכן בקצהָ. שכונת מגד ב' דאז, על ששה בתֵיהָ ומשפחותיה, איבדה שְנָים מבניה במלחמת השחרור: את יעקב אייפרמן ואת מיכאל פרנקל. ד"ר שמואל פרנקל, אביו של מיכאל, יזם את הקמת גן הזיכרון. הוחלט שהגן יוקם לזכר מיכאל וארבעה סיירים שנפלו אתו, שלא היו בני פרדס-חנה, ולזכר יעקב ושני חבריו שנפלו אתו (לוחות הזיכרון בכניסה לגן עוז, וצילומים ממראה הגן). מוביל הקמת הגן בפועל, תכנונו ועיבודו, היה אחד מאֵחיו הבוגרים של מיכאל, רפאל (רפי) פרנקל. הוא פנה לכמה מצעירֵי המושבה לעזרה בעקירת אחד מעצי האקליפטוס שעמד בדרך לכניסה לגן, מבצע של ממש באותם ימים. (יתר העצים נותרו עד עצם היום הזה גדלים ומשגשגים בו). ד"ר פרנקל, האב, הקדיש רבות מכוחו לפיתוח ועיבוד הגן. בשנים הראשונות התמסרו גם אחרים לעבודת הקמת הגן וטיפוחו, מנסים למצוא בה ניחומים כלשהם: בהם משפחת יערי שבנם גור היה בין הנופלים, שהגיעה מעת לעת לעבוד בגן ממקום מגוריה בירושלים, ואמו של יעקב, אמנו, שהשתתפה בעבודה מדי יום כל עוד כוחה עמד לה. גם אני, אחותו, חיפשתי ניחומים בעבודה זו מדי יום בשובי מבית-הספר.

את שם הגן טבע אברהם יערי. הוא קרא את דבריו המובאים כאן במלואם בכתב ידו, בטקס הראשון שנערך בגן בנוכחות המשפחות השכולות, בט"ו בשבט תש"ט. בסיום הדברים מביע את ייעודו של הגן בחזון מקימיו:

"כשרצה הנביא לחצוב מליבו ניב פיוטי לנצח ישראל עלי אדמה זו, אמר: כימי העץ ימי עמי. וכשרצה לנחם את שארית פליטת יהודה ביגונם שעוד יזכו לגור בארץ ולנוּב בה, אמר: ונטעתיךְ בארץ. לכן אנחנו ביום זה, יום הנטיעה בראשית התחדשות טבע ארצנו, ניטע כאן עצים מאריכי-ימים, זיתים וחרובים, דקלים ואלונים, העצים שהיו נטועים על גבעות אלו לפני שלשת אלפים שנה, ואִתָם עמֵנו היושב לבטח בארצו, כי כימי העץ ימי עמי, וכימי העץ שהם נצח יזכרו את אלה שנתנו את חייהם ובמותם ציוו לנו את החיים, חיים עד עולם."

אחת התמונות מחמיצות הלב השמורות בזכרוני, בה פגשתי בכל יום בלכתי לעבוד בגן, היא גליפה עמוקה, מעוצבת באולר, של השם "יעקב" בגזע אחד מעצי האקליפטוס הנישא עד היום בגן. יעקב הוא שעיצב את שמו בעץ, בקפידה ובטוב טעם, כדרכו. הייתי נוכחת בשעת מעשה. שמו נותר חרוט בגזע העץ שנים רבות לאחר מותו, עד שהגליד כליל. לא ארכו הימים ושמו של יעקב הוטבע באבן בכניסה לגן, לזכרו, סמוך לאותו עץ אקליפטוס.

(באותם ימים היה מקובל לחרוט בגזעי עצי אקליפטוס; אך גם בשנים האחרונות ראיתי חריטות באקליפטוס שבגן.)

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dwmF8mLkY4U2sRKC-MkLon5Qg3GHqm2n_YrWIJuUS7GTO9Cv1j9ZWUvf2RwyiqccAwxxw9jGHT6sYVGldONnTxk6M6WSwtQqQU4og0xociSL_ZjMnI14Ma6GSq0-GqzY2vjHIaUgHDCY6wD5Nu8XW5=w567-h847-no?authuser=0
כתבה של דוד מאיר על גן עוז.

בנקוף השנים עבר גן עוז לטיפולה של המועצה המקומית, והגן הוזנח. דוד מאיר, מורה ותיק לחקלאות בבית הספר "אלונים", לקח על עצמו ביוזמתו האישית, לרענן את הגן, לשמרו, לטפחו ולפתחו. זאת בתמיכת טובה הורוביץ, מנהלת ביה"ס באותם ימים. (בית-הספר "אלונים" הוא בית-הספר "העממי", בזמנו היחיד בפרדס-חנה. יעקב וחבריו היו מתלמידיו). התמסרותו של דוד מאיר לגן היתה רחבת היקף ונמשכה שנים רבות, עד לפטירתו (להלן כתבה שלו על "אימוץ גן עוז ע"י בי"ס 'אלונים'", ושניים ממכתביו אלי). הוא עצמו הקדיש שעות רבות של עבודה שבועית בגן ואף אירגן, בתמיכת הנהלת בית-הספר "אלונים" ומוריו, הבאת ילדי כיתות של בית הספר לעבודה בגן. כמו כן דאג להשגת תקציבים ותרומות לשימור ולפיתוח הגן. במהלך השנים הצטרף גם מיכה ביהם, אחיינו של מיכאל פרנקל הגר עם משפחתו בַשכונה, לתמוך בפעולות בגן. ביוזמתו של דוד מאיר החל הגן להוות מקום מפגש לאירועים ולטקסים. בתחילת מאה זו התקיימו בגן ביוזמתו טקסי נטיעות ט"ו בשבט, וטקסי הדלקת נרות בחנוכה. גולת הכותרת היא טקס יום הזיכרון הנערך בגן עוז ברציפות מאז 1977 . נתקבעה מסורת, שלפיה תלמידי כיתות ו' של בית-הספר "אלונים" ומוריהם, הם האחראים לקיום הטקס ולאופיו. ואכן, מידֵי שנה מושקעות כיתות ו' המשתתפות בהכנות לקראתו במהלך חודשים. זהו אירוע מרשים, מכובד ומגוון. (ר' דבריי בטקס בשנת 2017).

מכתביו של דוד מאיר לרבקה אייפרמן בדבר גן עוז

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cl9z7shZjRTcKKFXzUbbhoNWlMgi9BfgSwCQOfzIWsM8eZjPBjFyP-AMZN_Z7cPQBb89mTwfe-E5W0Z-T2w2853QuItlHjzwK0VJwWJ1Y70VeX4NJbQdZJArjRrQ_v1E6krOGrAWxkwsINjGEvm9Uf=w875-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fSmIdDi2tzHn9gJl7erFzP4qZG8N1Np54pHPLx23mj1EFi1e13xzGvZFHpNUZLfSGZm4a8AVIad8D2K9KHn3eB1_Flo96kvigB1piItecxH_-DvQgaIaneiWxme6lRw2Z6icGEULkt3eVON8LmoG5N=w923-h847-no?authuser=0

בטקס יום הזיכרון המתקיים בגן מדי שנה מועלים שמותיהם של הנופלים שהגן הוקם לזכרון להם. באותה עת מועלה גם שמו של אברהם ברג. גם הוא, כיעקב, אריה ואוּלִי שהונצחו בגן, נפל בקרב כוריכור. הועלו טענות שנעשה לאברהם ברג עוול בכך שלא הונצח גם הוא בגן. משום כך חשוב להביא את הפרטים הבאים:

לא ידענו אודותיו. על פי הנאמר באתר זה על אברהם ברג עלה ארצה ב- 1947 וגר עם שני אֵחיו בפרדס-חנה עד שהתגייס--כשנה לאחר עלייתו, ב-1948. (קיימת מידה של אי-התאמה בין קורות חייו המובאים באתר זה לזכרו, לבין המובא עליו בספר ראה אותם שותקים...). אברהם היה יליד 1922, מבוגר בשמונה-תשע שנים משלושה החברים שנהרגו יחד. בקרב כוריכור השתתפו 82 צעירים: שתי מחלקות מפלוגה ב' של הגדוד הראשון של חטיבת יפתח (קרב חירבת כוריכור, המכלול). ברהם השתייך למחלקה 3 (המחלקה הדתית), השלושה השתייכו למחלקה 1. הקשר שלנו היה עם בני הכשרת גבע בלבד, ומידע על הנופלים שלא מן ההכשרה, לא כל שכן על מקומות מגוריהם, לא עמד לרשותנו. בנוסף, ראוי לשוב ולהבהיר שהגן הוקם כיוזמה פרטית, וללא כל מעורבות של המושבה.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cQTwveNAKNa0dMe6SzUqIlK-S9YS-Wdyjx7TA6kttxlkcbt8CtJr3ejtmjDPg0D20XmSCp0ZJpUaQB1c3hdX8tALRqgQX_jKnwiE_0IPwc8bPmN_sIH5H4NRwtwc8PEXstDxCrTqJ5zrhgQrRNLWpn=w552-h800-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fpsvVHIuil_LjKudnlk5Rd8H9ZvY2LCZjOXr8ZMVLZrgPBspQPJT2shemjco2e4tKXqCJvOjtgG7Fy5oqSQGm-MOGOuw0pQM92xQhB20k2-UZLud4SpbgNgmHKXkRuGCUSozpWz7VLILysKZsjGyco=w784-h830-no?authuser=0
טקס הפתיחה של גן עוז - ט"ו בשבט תש"ט, 1949. צולם ע"י רפאל (רפי) פרנקל.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dKF533l1S98zL7oILLKZrR4gxR1dnk98xo8GeQ3IXkM8ZGAG5ERLQhOz9bn1B66BR9N0FivVDMmOg7nzRG3p4gPvaTultQyNf-9_jBHjdKqBrsG7tqPtJC6Tml-vasxf9r0E7MOcPG32dIMT6dBKdS=w808-h520-no?authuser=0
אחותו של יעקב מקריאה פרק מהתנ"ך. ברקע מפרדסי הסביבה בה גדל יעקב. צולם ע"י רפאל (רפי) פרנקל.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3f9a7GH2GB6abTYVDRs-u6VzZkxJO9PFfJk0EAZwmuCxL4wtOLeyyAivKYaAnUeHGspqTxXv7XmMSktoWN28McexlOnO_YRgNcXMkgMARN1WMGRRiL6IkgQTJwT_EUNwXpEtdpt8-91kvc5mtdX5EB1=w947-h634-no?authuser=0
אברהם יערי – ששכל את בנו גור ז"ל – קורא את דבריו (המובאים כאן בכתב ידו). לימינו בשטח המגודר באבנים, דר' לודוויג פרנקל – ששכל את בנו מיכאל ז"ל. בצילום נראים סביבם מאימהות הנופלים, שכנים וחברים. אמו של יעקב נראית לימין זרועו של אברהם יערי. צולם ע"י רפאל (רפי) פרנקל.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3d0YJ6Re13bXXv4G5caJSAv-q-yzs4vYAqdte-kXueaxHNSDcnmRGJGTnf1Z4xn1zmJBAvsIGX9sYrfjMGFk2XHMUFhnKrhfFeaj6nHmjYp63oInbZzY2JQTirwj3MrRu2iTpdfmcs9vw2sq0OH11Ju=w1194-h847-no?authuser=0
הגן בשבט-סיון תשע"ד, ינואר-מאי 2014 צילום: ליאור ויתקון.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dKpdP3sxF9dwPPFq8F7x_nUJNRKIinV5VhWmyeDJxwYg1QCe3u7SWgquqaPlLKqpBORdtNoA8Q6lfugraMwNGF0MieXrEx-gJqBlHi6Et9i3K9_a88SPdYlykYxGAqpOVdZVT5c63IaCyloCH58aW3=w523-h759-no?authuser=0
לוח אבן בכניסה לגן, עליו חקוקים שמות הנופלים.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fhFbomTyQQvAYHF4rhqqXqSiQQpbCIGVdGoHSWVkW93Qmq8V-U1XPueRUH6x6PqcRaCekfsH4ZtxnVJutqYY6-DW1rAMQUbKnsH-m8w1C3iNR7akESqSwxyS4cjBpKRYuyiS7nczyE6AuZldujODHi=w799-h532-no?authuser=0
הכניסה לגן 🚶‍♂️📌
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3e2uFmZ3m3rxH9-lMGRaSWemLcaXd44zB5YqnEz03T9GASWYDEaLCJXo42j3YbvHXituvQbbwchnYhQp2DUzODnfzWV0ODbYSXHPNL8OmS79jRw3QRJoX_9vmTBKG2O6lwc-Cdou0oEkAEmTkGAhXRO=w744-h447-no?authuser=0
לוח אבן בכניסה לגן, עליו תבליט שם הגן.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fwRJ70j1DItWIeMyTmK7XOL4NnW0aIhrjXtKyleTQmENG-5srmhIPpU4HwL9obbOYmZwPU1vjzojtkj7W_3aM9GTEY30x_XXB1zPrCDjLvu0vl8-CEgmqJTwtAS5HGONCvCURSu80BnsV2IMwj879l=w600-h800-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3emS2pG_UgyYzPcbAzQxzcgI3io-n_YpXNTcuqSoOh1JJeRTPpV5oa9NI7DkFNzn9iauakT1mM8dVTeoznbH2L6rMQhUFc-QLntwNx0_zObJfMCV8EdLqMurkDkedBP1N_wJZc8ble5g8E8tRyrrPY9=w800-h600-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dzIY9NjLfAL9dPeh9MYfKdjsIkZBWa1j9Yas1tU9IK8Ot4Ct3XE5gTUmWSY2IHVmlJtgMKx88N4iDmIqE-DBZ25RChAMDq2ZyaOAqupY1HoQiDk5cFWaLKx0reQ5gqHJdyzMHs6dLKC-Zt9bIEryke=w600-h800-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cUu-VNLMTNbFpLDNdR6cvYR8sD8KRO9-JfV2M-lEPKpWJ3V4LBFvcUKb-O8EHK7QHGwf-EeU9m7Dm8WD6p2TVsAoBBQs9CKut45qVnFHkwRNHlxILCCtyvJQiourVv5ZqqyuMdK9oOdsnZczAGFewt=w800-h600-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dq_-GCNcXUHGKPJr4yYIvEK3Qy04wAc0dicZpGSVFawtuq0l1Q6DRpqwyJLLqlQtYMuMIyrl7_pVswVuhp2u9eN6jbg1u1AzEC7veKjcGcqtK3DRvDnhW4Oza2oM-JvTjd9ImbiwUSY9BIewM6B7iY=w480-h640-no?authuser=0
מחברי מקהלת כיתה ו' בטקס האזכרה השנתי תשע"ז
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3caRRSJ048tbWbni5ilPfxfik-Z-ffSZf_H705J9H_67aOo_vTEFcHzehAw2rfBwCUli8uOcU5yuPkYXliSN0Y_QC_7eV5pb2QQ4LtsDHYVjFt0N2ScMvfD4WHmvNzn6DTMgdAeSap0J-a9aili00Nx=w800-h600-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cuj1nNHch1_oGpefKC-Sky3asiGxbb5BX1rDBwQh5dTO9FMa3RkqhVuLkysSxJb-nOG06pjGkAbjRx5zFFo5Lac4vPM7K8SiXdD2C4ATMwoMjLcli0LPYEhr96xM5P-_LSdnAHW4pEifKiixfNpdfa=w800-h600-no?authuser=0
אבן זיכרון וסביבה רחבה.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dTcPJAFzZbaJu9chkYbGab0Vi40YR9VhP3LE0S3L7PiiIWJuH5PJxuBRqqRyaAiO1pjG2UsVdFtuMQAQIs4LVg_L8u5CDu3_BPAZBpQ-CInu-GYTNuQOy2VNmCbnAtqcSkRVtZz_P8qndllFeJm1uy=w678-h847-no?authuser=0
נעמי קסטלן-קרן, השכנה הקטנה בת ה-9 בעת האסון, כותבת על יעקב עבור בית הספר העממי בפרדס חנה במועד סמוך לנפילתו.
חוברת "לזכר הי"א" שהוציאה הכשרת גבע בתש"ט, לזכר חבריהם שתשעה מהם נפלו בקרב כוריכור.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3dG2M807wHhv2_wAX0DibEgMqbnyCMY9Xm-kuqsCDP8JMFHZbSQTfpKXPZfUkd8ZLDFgzgzSfli1GTC0wy3QdpaIPBuoyr2tEmlDCi6q7fDPzGutKnRogszJB4JAPwFWr4DcZHtYanG0IhhVeQZQhCr=w593-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3ejTE9IMB4iXZ05CmmHVWkJO3ucd2N98qm2iKKqyxVtfgdmGPmOLK41rU_1uDsELgSjMSUNokaQkVu_EIL_r-iMA-fRaMX5qnOsGZQCwjkZD52Jr2StilyKA8EoXn0h9wwrfJ_nmpxxoM85UuXwwp94=w462-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3eU7x7uYjuVvi82g9JYR1YLNd0OOKATjieR8y4fkHzk5bKaK8J9QQ-Eara93wWUmskZ9G_nuCuLNt1C5Lp0_FyYaJv6Fhi-9KTgKY85wtetEPDUWHNKjQtKvV8SEAmdKyybAz3tHPBwrJawkwQr75Hb=w615-h847-no?authuser=0
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3ehq0-1qxAgCcIzmobZKJEwxbhv38QvFBazUsHi_705oQ9gqK9bwHuxa2vnsB5CIqQuZjtMv1-LDCTK76nEk7SxPPCgTIRsiQUUupG-B0PqdaUwqMybqmq129ers9jnCNFpW81Hq9-j8lbzf7dqHodB=w1281-h781-no?authuser=0
מכתבים נוספים על יעקב מסניף הנוער העובד (עפרה), ומדב אלוני, מובאים להלן בכתב היד המקורי.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3epgPd7LDpB4eZyov5EerMLfaIuVjRpMKLkBnOwvx_I4EB_ESSdaW7zGaiDYqXBxraD7SaHMfzhjsz9322wHmYb93NceQWutx4GVjVUHmo0WcaM08o9UOVwj4bgcslqbJ0tt2sxaapZBno9W08c8pqD=w561-h847-no?authuser=0
מכתב מדב אלוני, מדריכו בנוער העובד, שהיה ליעקב מעין מנטור.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3e0wUhMuAHPSReiTcILuRXqsUfrmQMP2YnbAy7RAKX7hDcRyx-bc1B7jrIgaIPZKDVSqukiiskjre5xbImi9LEBnblLDMkdRhd5dY2mmde1-GstSeNp0sgZ2GF3QIN82Gbc9D8dGENrMbzDuOun5OSE=w555-h847-no?authuser=0
מכתב ממנהל בית הספר העממי.

דברי רבקה אייפרמן בטקס האזכרה בהר הרצל

י"א בתמוז תשע"ז, 5 ביולי 2017.

בין מ"ה הנופלים בקרב הנורא היה יעקב אייפרמן, אחי. היה זה היום לפני 69 שנה, בי"א בתמוז תש"ח. החללים נאספו משדה הקטל, שהיה בשטח הפקר, והובאו למנוחות בקבר האחים כאן, רק לאחר כשנה וחצי. יום קבורתם נקבע לי"א באדר, בהיותו יום הזיכרון לקרב על תל-חי, שבו נפלו טרומפלדור וחבריו. בתקופה בה חיו ה-מ"ה שלנו, כל אחד מהם השתתף מידי שנה באחד מטקסי י"א באדר. הטקסים התקיימו באותם ימים, שנה שנה, בבתי-הספר ובמוסדות ציבור אחרים ברחבי הארץ.

זיכרון צלול יש לי של יעקב עומד בחצר בית-ספרנו בטקס "יום תל-חי". ילדי שמונֶה כיתות ביה"ס סובבים במרובע סביב עמוד ארעי במרכז, שדגל מתנופף בראשו. בהם יעקב אחי הגדול ממני, עומד בקֵרב בני כיתתו (הכתה שמעלי) בצלע שלימִיני. בעיניי רוחי אני רואה אותו שר, עם כל הילדים (ואני בתוכם). זכורה לי בבהירות הבעת פניו, הרצינות העמוקה, אולי פניו מביעים גם עצב על ש"בתל-חי, בגליל, טרומפלדור נפל, בעד עמנו בעד ארצנו גיבור, יוסף, נפל." עוד סופר לנו על טרומפלדור, שבהיותו פצוע קשה אמר לסובבים אותו, "טוב למות בעד ארצנו". טרומפלדור היה לסמל. מה הייתה השפעתו על בני הדור ששר עליו? ומה ידענו על טרומפלדור האיש, האדם? מעט או לא כלום, מלבד עוד ממילות השיר, המספרות על פסל האריה השואג שהוקם לזכרו בגליל, פסל אשר "דום שומר את גבול ארצנו"; ועל שיוסף טרומפלדור, היה "גיבור, גיבור גידם". ודאי שלא ידענו אפילו את שמות שבעה חבריו שנפלו אף הם בַהגנה על תל-חי. וכמה מאתנו כאן יודעים שקרית שמונה נקראת על שם טרופלדור וחבריו?

לפני כחודשיים, ביום הזיכרון הממלכתי, סִפּרתי על אחי יעקב לילדים מן היישוב בו גדל. אמרתי: "כולנו יודעים שחשוב לזכור את הנופלים. הם מסרו את חייהם למעננו. והרי, ככל שרוצים, אי-אפשר לזכור אדם שהיה, אם לא יודעים עליו דָבר. אני מספרת לכם על יעקב כדי שתכירו אותו, ולוּ במעט."

נראה לי שזו העמדה שהנחתה גם את עזאי טרוינסקי שהשקיע מאמצים כה רבים על-מנת ללָקט ולקבץ בכל דרך אפשרית תמונה, ודברים, על כל אחד מ- 45 הנופלים בקרב כוריכור. אותה עמדה, ידוע לי, היא שהנחתה גם, ומָנְחה, את עמוס קוטר שהקים את האתר כוריכור מ"ה, ומְפָתח ומְתָחזק אותו: שלא תאבד אף פיסת מידע שניתן להשיגה על כל שאירע שם, בקרב, ועל כל אחד ואחד ממ"ה קורבנותיו. שיכירו אותם, שזִכְרָם יישמר. והרי ביסוד הפְּנִיָיה אלינו לספר במעמד זה על אחד מן הנופלים עומדת אותה כוונה: שהשם החקוק על אבן מצבתו יהיה לדמות, אדם, נער, צעיר שהיה.

ביום הזיכרון הממלכתי דיברתי אל הילדים ברוח זאת. חשוב היה לי לספר לילדים, לדור הבא. אני חוזרת על מעט מדבריי שם. אמרתי:

יעקב היטיב עם חבריו והיה מסור להם מאד. בהיותו ילד, הציל את חברו תוך סיכון עצמו, משריפה, כשנקלעו לצריף שהחל עולה באש. גם אותי הציל פעם, מטביעה: שחינו, ילדים קטנים, לתומנו, במאגר מים. רגליי הסתבכו בעשב שצָמח מקרקעית האגם. יעקב משך וּמָשה אותי משם, תוך שהוא, הגדול ממני, מסתכן שיסתבך בעשב עוד יותר.

סופו של יעקב, בקרב הארור (כפי שכינה אותו אחד השורדים, חיים זֵר), היה תוך ניסיון-הצלה. חברו הקרוב ביותר, אריה אמני, נפצע קשה. (על אריה אמני סיפר בטקס בשנה שעברה אחיינו הנקרא אריה, על שם דודו). יעקב וחבר נוסף, שלום הופמן (אוּלי) נשאו אותו במאמץ אדיר להצילו. פגז פגע בהם, ושלושתם נהרגו.

בדברים בהם פתח עמוס קוטר היום כבר נאמר: לא מעטים מן הנופלים באותו קְרב חירפו נפשם, פשוטו כמשמעו, בנסותם לחלץ את חבריהם. זה היה הציווי המוסרי, וציווי הלב, שעל פיו פעלו.

לא לשווא קראו ליעקב גם "טובָּ'לה". לילדים אליהם דברתי ביום האזכרה הממלכתי, ספרתי (אביא את הדברים בחלקם כאן): "הוא היה טוב-לב. לא ,'ילד טוב'; הוא דווקא נהנה ממעשי שובבות. הוא היה בן-אדם טוב, וזה ניכר בו כבר כילד: יעקב בילה הרבה עם חבריו, ובכל-זאת, פינה זמן והקדיש תשומת-לב רבה לילדים בודדים, שוליים, דחויים." המחשתי זאת בפני הילדים שהשתתפו באזכרה בזיכרונות שונים שעלו בי. ספרתי בין היתר על יחסו המתחשב, המיטיב, כלפי ילד שנחשב עלוב, מין נֶבּך: יעקב היה משחק איתו, אף מבקר אותו בביתו, יחס שהילד לא זכה לו משום ילד אחר; וספרתי על ילדה מכיתתו שנשארה כתה, נשארה בשנית בכתה ה', שהייתה הכיתה שלי. הסברתי שילדים כאלה, שנשארו כיתה, עברו לא פעם תקופת הסתגלות קשה. יעקב סיפר לי על הילדה באיכפתיות ובחמלה, וביקש ממני להתחשב בה ולהקל עליה. השפעתו עלי הייתה מיטיבה, קל היה להיענות לו. מעשים רחומים שכמותם, של טוּב-לב, של חסד, התחשבות, מסירות ונדיבות-לב, עוררו הרבה אהבה והערכה כלפיו. יעקב זכור לרבים מאלה שהכירוהו, במיוחד כמי שהיה בן-אדם טוב, רגיש לזולתו ולמצוקותיו.

ועוד ספרתי לילדים שהיה ליעקב קול מאד יפה, לפני שהתחלף לו הקול, וגם אחרי. אמרתי: "במיוחד זכור לי שהיינו שרים יחד קנונים. זה היה מהנה כל-כך. יעקב למד נגרות ויצר כלים יפיפיים מעץ, שכמובן שְמורים אתי. הוא לא היה תלמיד טוב במיוחד; שנא ללמוד בעל-פה, ובאותם ימים הטילו עלינו ללמוד בעל-פה המון. ובין כה, אני חושבת: מה אם הוא לא היה תלמיד טוב? גם איינשטיין היה תלמיד גרוע בבית-ספר. לא שאני חושבת שביעקב היה חבוי גאון. אני אומרת: אי-אפשר לדעת אם יעקב היה נהייה לחקלאי, מוזיקאי, פרופסור מלומד, נגר; נשוי, אב לילדים, סב לנכדים. או שהיה מתפתח בכיוונים אחרים לגמרי. פשוט, זה כ ל כ ך נורא, כ ל כ ך עצוב, שהוא לא המשיך לגדול ולהיות, לא משנה מה."

ועובדה מרה זו היא הרי הפשוטה, הישירה והנכונה ביותר לגבי כל אחד ואחד מן הנופלים: אותו צעיר שמסופר עליו באתר שהיה (אני מצטטת) "עלם נאה, חסון", או "בעל שמיעה טובה ומוזיקלית", "עליז ושמח ובעל חוש הומור", "מצטיין בכושר גופני" – כל אחד ואחד מהם – איום ונורא שחייו נגדעו.

כשהתחלתי לכתוב על יעקב אחי ברוח הדברים שספרתי לילדים באזכרה הממלכתית, ועל אף שרציתי לספר עליו גם כאן בהר הרצל, התעוררו בי ספקות: אתם – אחים, אחיות, דודות ודודים, בנים ונכדים, קרובי משפחתם וידידיהם של הנופלים, באתם בראש ובראשונה לכבד את זכר יקירְכם, לבַכּוֹת את אובדנו ולהיטיב דעת עליו. האם מן הראוי שאספר לכם על אחי יקירי דווקא?

השבתי בלבי: לספר על יעקב, מעט ככל שיהיה, משמעו גם להעיד על בני דורו, על יקירְכם. כאחד מבני דור צעירי הפלמ"ח. הן דרכו, הרהרתי, אספר על צעירים שגדלו מילדותם בארץ הזאת, או אף נולדו בה, ובה חיו את חייהם הקצרים. אלא שמשחזרתי וקראתי על כל אחד ממ"ה הנופלים, התחוורה לי הטרגדיה הנוראה במלואה: כשליש מן ההרוגים היו צעירים ששרדו את השואה (מיעוטם גם פרטיזנים); צעירים שהעפילו אל ארץ מכורתם שנה, או אף פחות מזה, קודם הקרב בו קפחו את חייהם. מעט מסופר עליהם באתר. יש בהם, שחסר אפילו צלום שלהם.

על כן בחרתי להביא בהמשך דבריי כאן קטעים ממכתבו האחרון של יעקב. ככל שהמכתב אישי, עולָה ממנו תחושה חזקה של האווירה ששררה בקֵרֶב גדוד הלוחמים כולו; נראה לי שהוא מספר על חוויות, התנסויות ותפיסות שכל מי שהיה שם היה שותף להם.

כאשר המכתב הגיע לביתנו, יעקב כבר לא היה בין החיים. הוא נכתב ימים ספורים קודם שהוא וחבריו נקלעו לקרב הנורא.

המכתב מפורט, ופותח וסוגר בַמציאות של אותו יום: יעקב בלב המלחמה, וההישגים מרשימים; ניכר שהוא גאה ו"מבסוט". כזו, כך נראה, הייתה האווירה הכללית. יעקב מספר:

אחרי שחזרנו מלאטרון היינו יומיים בסרפנד [המחנה הצבאי, שלימים נקרא צריפין] ומיד יצאנו שוב. מאז היותי בסרפנד הייתי כבר בחמשה כפרים וכרגע אני גם נמצא בכפר מרוחק שני ק"מ מרמלה הקריה.

ולקראת סוף המכתב יעקב חוזר וכותב, ומוסיף:

זה לא כמו בַחי'ש שכובשים מקום יושבים בעמדות להגנתו. כי אם כובשים כפר יושבים בו כשעה עד אשר בא החיש לשמור על הכפר ואנו הולכים לכבוש כפר אחר. כך שבמשך שבוע כבשנו [מחוק] חמשה כפרים – כמעט כל יום כפר אחד!

במכתבים קודמים בהם יעקב רומז או מציין במפורש שהוא בקרבות, משמע, בסכנת חיים, הוא חוזר וכותב, "אל תדאגו לי", "אני בריא ושלם". לא כן במכתבו האחרון. כל כולו חי את הכאן, את העכשיו; כאילו ברור שאין מה לדאוג. אופן סיפור הדברים מעביר תחושה שזוהי הרוח השלטת, שרובם ככולם שותפים לה. יעקב ממשיך וכותב:

אתם בטח מתפלאים כיצד אני כותב בדיו. ובכן נכנסתי כאן לדירה פתחתי מגרה והוצאתי עט והרי יש לי עת[ט] נובע. אותו הדבר גם הניר והמעטפה. הכפרים כאן עשירים מאד ואפשר לקחת שלל במאות לא'י*. אך אסור לקחת דברים יקרי ערך ביותר ובצדק. הייתי יכול לקחת אפילו חמישים שעונים אך זה לוקחים באפן כללי והולך לרכוש המדינה.

עמדה מוסרית גבוהה (ונאיבית) שלטת בקרב הלוחמים הכובשים. אבל בכל זאת, הוא מוסיף במידה של סלחנות והזדהות, רכשה לעצמה ההכשרה שלנו רדיו יפה ופטיפון.

ומכאן יעקב חוזר, עניינית לגמרי, למתרחש "עכשיו":

עכש[י]ו עוברת לפנינו שירה ענקית של פליטים מלוד ורמלה. [הגדוד השתתף בקרבות שם, ובגירוש התושבים.] השירה הזאת נמשכת כבר מאתמול בבקר ועדין אין רואים את סופה. כל הפליטים יוצאים ברגל אסור להם לקחת אף כלי רכב אחד. למטה עומדים חברה שלנו ובודקים את האנשים. אתמול למשל תפסו ביניהם שני קציני לגיון במדי [בלבוש] פלחים.

אני תוהה: האם התיאור, הענייני, שלא לומר אדיש, משקף קהות-לב שבהכרח עוטפת לוחם, לוחמים? ובפרט נער, נערים, שמילדותם ידעו על "הפורעים"; אותם פורעים שמאז ימי תל-חי, ואולי מאז ומתמיד, "בכל דור ודור" – כמו שנאמר באגדה של פסח – "עומדים עלינו לכלותנו"? ואולי מורְאות השוֹאָה, "לא עוד", מלווים אותו, את יעקב, ואותם שאיתו, במלחמה? במלחמת קיום. כאן ועכשיו אין מקום ל"טוב'לה". לא מול אויב .

המשפט הסוגר את הקטע על פליטי לוד ורמלה, מספר על חריגה נוספת מרמת המוסר הגבוהה שנדרשה בגדוד. גם זו נעשתה למען הכלל, למען ההתיישבות. אני מצטטת:

הכשרה אחרת בגדוד שלנו אשר עולה בזמן הקרוב להתיישבות לקחה מלוד 2 טרקטורים חדשים. ואתם יכולים לתאר לעצמכם כמה הם מבסוטים.

יעקב מוסיף וכותב:

כשאבוא הביתה אוכל לספר לכם על הכבושים כאן הרבה אך כל זה אין לכתוב כאן.

הקטע הבא אחריו הוא היחיד במכתבו, החורג מן העכשווי; מן השאננות כמעט, האופוריה כמעט, הגאווה בהצלחות, ב"כיבושים". הקטע מתייחס למותו במלחמה של מורה שלי, "ידיעה נוראה", כדבריו. הוא המחזיר אותנו לטוב'לה הרחמן, הרָגיש לזולתו:

רבקה שאלה אותי במכתבה אם שמעתי על מותו של ברלס. ואני כבר במכתבי הקודם כתבתי שקראתי ידיעה נוראה זאת בעתון. שאלת אותי אם כדאי לך לגשת אל ביתו הרי שאם את מרגישה שתוכלי זאת אני חושב שכדאי לך מאד לגשת. (בסוגריים אומר, שעשיתי כעצת-צוואת אחי, בן ה-17 בקושי. הייתי בת 15.)

יעקב נשמע בדבריו אלה כמי שכמעט חוזר למציאות האחרת, הנוראה, של המלחמה. נראה לי שאולי "הידיעה הנוראה" החזירה לשולי מודעותו את האיום הנורא המרחף עליו, כעל כל לוחם. אִיום ששמחת ההצלחות המיידיות, אִיפשרה לו ולחבריו להרחיק מתודעתם. אם אמנם כך היה, מוטב שהיה כך: שֶיְמֵיְהם האחרונים של המ"ה שלנו היו טובים. שמילותיו של יעקב במכתבו, "אני מאד מרוצה ושמח", חלו על כולם כאחד.

יהי זכרם ברוך.

דברים שנשאה רבקה אייפרמן לזכר אחיה יעקב בפני ילדי כיתות ו' של ביה"ס אלונים ואורחים

טקס יום הזיכרון בגן עוז, תשע"ז 2017.

אני רוצה לספר לכם על יעקב אייפרמן, אחי היחיד, שהיה גדול ממני בשנתיים; אהבתי את יעקב אחי, ואני ממשיכה לאהוב אותו ונורא מתגעגעת; יעקב היה בן 17 וחודשיים כאשר נהרג בקרב. יש לי המון זיכרונות הקשורים ביעקב; כולם זיכרונות של האחות הקטנה ממנו, שהייתי. הוא נשאר האח הגדול שלי, על אף שכיום, נער שגילו בקושי 17 יכול להיות הנכד שלי.

יעקב חי את מרבית חייו הקצרים בשכונה הזאת, גן עוז. גדלנו עם הורינו כאן; אלא שאז לא קראו לשכונה "גן עוז"; זו הייתה שכונה קטנטנה – ששה בתים עם חצרות גדולים שהיו פזורים על פני המרחב הזה שמסביב כאן. ממערב לשכונה נראו שדות פתוחים שבקיץ היו למקשות אבטיחים; ומעבר להם נראו מרחבי פרדסים, ומעבר להם חולות שנפרשו אז עד לחוף קיסריה; ממזרחה היה "הכביש הראשי", כביש אספלט צר, היחיד שעבר דרך הארץ כולה. ומעֵבֶר נראו שוב פרדסים, ומעבר להם, שכונת מגד; ומעבר למגד, בַמרחק, ניתן היה לראות את טול-כרם הערבית, ומעבר, את הרי אפרים. השכונה הייתה כמו סניף קטן של שכונת מגד, ונקראה פשוט "מגד ב' ". זו השכונה וסביבתה שיעקב הכיר. בה חי וגדל.

דרך השכונה עבר שביל שרובו חול טובעני, ובו ניצב פנס בודד אחד, שהפיץ מעט אור קלוש. כך שהיה חשוך מאד בלילה, ולפעמים מפחיד לעבור ליד אחת משתי חורשות האקליפטוס הקטנות שהיו כאן; אלא שאז ראו, בזכות החשכה שמסביב, עמוק אל תוך השמיים; וככל שהתבוננו בשמיים זמן רב יותר, כך התגלו לנו עוד ועוד כוכבים, רחוקים עד אין סוף. ואנחנו צופים בכוכבים – "הנה אחד נופל! רואָה?" היה יעקב פולט במהירות כשהוא מצביע לעברו, בעוד הכוכב בדרכו להיבלע בחשכה.

בקיץ החם היינו משחקים בצל שתי חורשות האקליפטוס. בחורף, בלילות סוערים, הייתה הרוח מטלטלת את העצים, והטלטלה נשמעה כמו גלי-ים בסערה. ככה יעקב היה אומר. ובאמת. ככה בדיוק זה נשמע. בחשכת הלילות בקעה גם יללת תן בודד שנענתה בעוד ועוד יללות תנים, משתלבים למקהלה גדולה … זו השכונה שהייתה, של יעקב.

היום, אני באה לשכונה הזאת ורואה: היא יפה, אבל ללא הַכֵּר. כמו הייתה מקום אחר: עובר דרכה כביש סלול. לא ממש בַתוואי של שביל החול שבו הלך יעקב אין-ספור פעמים. לשני צידיו, בתים הבנויים זה לצד זה, בצפיפות, עם גינות מטופחות. העצים שבגינות מסתירים לגמרי את המראות למרחוק שהיו גלויים לעינינו בילדותנו. הפרדסים שהיו מסביב נעלמו כליל, ואיתם נעלם ריח פריחתם שליוותה את ילדותנו.

חורשות האיקליפטוס של השכונה גם הם אינן; בַּאזורים בהן היו, ניצבים הבתים שנבנו כאן מאז. נראֶה שלא נותר דבר מנוף הילדות של יעקב, מכל מה שהכיר. אבל יש! נותרו ששה עצי האקליפטוס האלה, שתחתם אנחנו יושבים כאן, בגן עוז, היום. עצים שיעקב שיחק בצילם, ואף חרט את שמו בגזע אחד מהם. השם נותר חרוט שנים רבות לאחר שיעקב נפל, עד שהגזע הגליד לגמרי.


גן עוז הוקם לזכר יעקב אחי ולזכר מיכאל פרנקל, שניהם בני השכונה הקטנטנה, וכן לזכר החברים הקרובים שנפלו איתם. לימים הוסב שם השכונה כולה מ"מגד ב'" ל"גן עוז". בכניסה לגן נקבעו שני לוחות, האחד לימינה, והאחר לשמאלה. על האחד חקוקים שמם של מיכאל, וארבעה הסיירים שנפלו לצידו במהלך פעולה נועזת בלב שטח אויב. על הלוח האחר חקוק שמו של יעקב, של אריה אמני ושל שלום הופמן, שיחד נפלו בקרב: אריה נפצע קשה, ויעקב ואוּלִי (שלום) התנדבו לשאת אותו במאמץ אדיר להצילו, תוך שהם חושפים עצמם לסכנה חמורה לחייהם. פגז פגע בהם, ושלושתם נהרגו. שלום היה חבר טוב של יעקב; אריה, שנפצע, היה חברו הקרוב ביותר, ובמיוחד בשנותיהם האחרונות. יחד נסעו מידי יום על אופניהם ללימודים בחדרה, מרחק כעשרים ק"מ מביתם, ובחזרה. הם הרבו לבלות יחדיו, ולטייל ברחבי הארץ, בטרמפים ועל אופניים, כפי שמעידים צילומים רבים שיעקב הותיר אחריו באלבום צילומים יפיפה שהכין.

כולנו יודעים שחשוב לזכור את הנופלים. הם מסרו את חייהם למעננו. והרי, ככל שרוצים, אי-אפשר לזכור אדם שהיה, אם לא יודעים עליו דָבר. אני מספרת לכם על יעקב כדי שתכירו אותו, ולוּ במעט.

יעקב צייר נהדר; היה לו גם קול מאד יפה, לפני שהתחלף לו הקול, וגם אחרי. במיוחד זכור לי שהיינו שרים יחד קנונים: תכופות הוטל עלינו, האח והאחות, לשטוף כלים, אני שוטפת ויעקב מנגב. ואז שרנו, הוא מתחיל, לדוגמה, "מי ימלל גבורות ישראל", ואני פותחת בעקבותיו, "מי ימלל..." עד "שמע...". זה היה כיף נורא. יעקב למד נגרות ויצר כלים יפיפיים מעץ, שכמובן שְמורים אצלי. הוא לא היה תלמיד טוב במיוחד; שנא ללמוד בעל-פה, ובאותם ימים הטילו עלינו ללמוד בעל-פה המון. אבל, בין כה, אני חושבת: מה אם הוא לא היה תלמיד טוב? גם איינשטיין היה תלמיד גרוע בבית-ספר. לא שאני חושבת שביעקב היה חבוי גאון; או שאני מתכוונת לומר פה למישהו מכם שלא חשוב להכין שיעורים. אני אומרת רק שאי-אפשר לדעת אם יעקב היה נהייה חקלאי, מוזיקאי, פרופסור מלומד, נגר, או מה. פשוט, כ ל-כ ך עצוב שהוא לא המשיך לגדול ולהיות, לא משנה מה.

בשנים שהוא חי, כילד, ובוודאי כנער, היה הרבה יותר חשוב לו להיות עם חברים מלהכין שעורים. הוא היה הולך כמעט כל יום אחה"צ מכאן למרכז המושבה להיפגש עם "החֶברֶ'ה" (כפי שקבוצת החברים כונתה בימיו); והיה חוזר והולך, ברגל כמובן, למרות שלפני הצהריים כבר עשה את הדרך לבית-הספר ובחזרה. והדרך אז הייתה ארוכה, ולא סלולה. אתם שהגעתם לכאן מבית-הספר באוטובוס מיוחד, תופשים מה זה אומר.

אני לא מנסה לומר לכם שלהיות ילד חברותי מאד, כפי שיעקב היה, זו תכונה מתאימה לכל ילד, או שעדיף היה אילו כל הילדים היו כאלה חברותיים. ממש לא. יעקב פשוט היה כזה, ואני מנסה לתאר לכם מי הוא היה. לחברותיות שניחן בה היה פן נוסף, חשוב בעיניי. הוא היה טוב. טוב-לב. לא "ילד טוב"; הוא דווקא נהנה ממעשי קונדס. עוד אספר לכם משהו על-כך היום. אני מתכוונת לומר שהוא היה בן-אדם טוב, ושזה ניכר בו כבר כילד: תמיד היו לו חברים, ובנוסף היה לו תמיד חבר אחד קרוב במיוחד. יעקב בילה הרבה עם חבריו, ובכל-זאת, פינה זמן והקדיש תשומת-לב רבה לילדים בודדים, שוליים, דחויים. אני זוכרת, למשל, ילד אחד שהיה קצת מוזר, שרוב הילדים לעגו לו והתנכלו בו. יעקב תמיד התייחס אליו מאד יפה והיה מזמין אותו לשחק איתו. וזכור לי עוד ילד, שנחשב עלוב, מין נֶבּך, שיעקב היה מבקר אותו בבית, דבר ששום ילד אחר לא טרח לעשות. ועוד זכור לי יחסו המיטיב לילדה מכיתתו שבסוף שנת הלימודים הודיעו לה שהיא "נשארת כיתה". זאת אומרת שבמקום לעלות, ככל חבריה, לכתה ו', הילדה נדרשה לחזור וללמוד עוד שנה בכיתה ה'. וכך אירע שהיא "ירדה" לכיתה שלי, שהייתה כיתה אחת מתחת לכיתה של יעקב והילדה. כך נהגו אז בביה"ס בילדים שנחשבו תלמידים גרועים מאד. קרה לא פעם שילד ש"ירד" כתה, עבר תקופה קשה של הסתגלות למצבו ולא זכה שיתייחסו אליו טוב בכיתה החדשה. יעקב סיפר לי בצער ובחיבה על הילדה שעמדה "לרדת" לכיתה שלי. הוא ביקש ממני להתחשב בה, לתת לה תשומת-לב ולהזמין אותה עם פתיחת שנת הלימודים לשבת לידי בשולחן המשותף (ישבנו בכיתה שניים- שניים לשולחן). בהשפעתו הטובה הסכמתי. אותה ילדה, אגב, נהייתה חברה מאד טובה שלי.

לא לשווא קראו ליעקב גם "טובָּ'לה". הוא היה טוב לא רק כלפי חלשים ודחויים בחברה, אלא היטיב גם עם חבריו והיה מסור להם מאד. כך לדוגמה, כשעזריאל, חבר קרוב בילדותו, חלה מאד, יעקב בנה לו בריכת דגים בחצר על מנת לשמח אותו. עבודה ענקית – הוא היה בגילכם בערך. ופעם, פרצה שריפה ליד הכניסה לצריף שעמד בחצר של עזריאל, כששניהם היו בתוכו. יעקב, שהיה גדול בגופו וחזק מחברו, לא איבד את עשתונותיו, הרימו, והשליכו אל מחוץ לחלון הצריף. רק אז קפץ דרך החלון אחריו. גם אותי הציל פעם, מטביעה, תוך סיכון עצמו: כשרגליי הסתבכו בעשב שצָמח מקרקעית מאגר מים בו שחינו לתומנו! מעשים של טוּב, מסירות ונדיבות-לב כאלה, עוררו הרבה אהבה והערכה כלפיו. יעקב זכור למי שהכירו במיוחד כמי שהיה בן-אדם טוב ומסור.

ציינתי קודם שיעקב השתתף בלא-מעט מעשיי קונדס. אגלה לכם על אחד מהם שלא גליתי לאף אחד עד היום. מגיע לכם. יום אחד אני קמה בבוקר ויוצאת לחצר האחורית של ביתנו, שבה התהלכו התרנגולות שלנו בחצר הלול. הלול היה, כמקובל באותם ימים, מתחם גדול מגודר (שלא כמו הלולים של היום שבו התרנגולות כלואות בכלובים). והנה אני רואה שם את אבא שלנו עומד קרוב לגדר הלול מסתכל, ומסתכל, אל תוך חצר הלול. מסוקרנת, הפניתי גם אני את מבטי לשם, ותפשתי מיד מדוע הוא מביט ככה: בין שלשים וכמה התרנגולות שהסתובבו וישבו להן בחצר, כולן מטילות כבדות גוף, נוצות וכרבולת, התהלכה לה זקופת צוואר, רזה, בעלת כרבולת קטנה – פרגית אחת! נראה היה לי שגם הפרגית עצמה מרגישה שהיא לגמרי לא שייכת! יעקב, שעמד מאחור, רמז לי בתנועות להתקרב אליו, ושיתף אותי במה שאירע: הוא וכמה מחבריו החליטו ביום שקדם לאותו בוקר, לעשות קומזיץ מיוחד מאד, בו ייצלו עופות. ומאיין להם העופות? ובכן, החליטו שכל אחד "יסחוב" תרנגולת אחת מן הלול שבביתו. אלא שכאשר הופיעו לקומזיץ, ילד ילד ותרנגולת מלול ביתו, וריכזו את כולן יחדיו, נכמרו רחמיהם. לא עמד להם ליבם להמשיך במשימה. החליטו, שכל אחד יחזיר את התרנגולת שלו ללולו. אלא שבינתיים החשיך. בתוך ההתרגשות והבלבול שנוצרו, חטף כל ילד תרנגולת איזושהי והייתה זו לאו דווקא זו שהביא מן הלול שלו. וכך נחתה בלולינו פרגית! למזלנו, אבא, שידע לכעוס כהוגן, התעכב זמן רב אל מול המראה המוזר, אך בפעם זו בחר שלא לשאול, ולא לומר דבר.

בקרוב תוכלו לקרוא על יעקב עוד, באתר "קרב המ"ה". האתר מספר גם על כל אחד משני חבריו של יעקב, שנהרגו איתו. הוא מספר גם על אברהם ברג, שאת שמו ציינתם היום בטקס. אמנם שמו של אברהם לא מופיע על הלוח בו חקוקים שמותיהם של יעקב, אריה ושלום, שלושה החברים הקרובים שגדלו וחיו בפרדס חנה, ובחרפם נפשם נקטעו חייהם יחד, מאותו פגז. רק שנים רבות לאחר הקרב בו נפלו, התברר שגם אברהם היה בו, ונפל בו. השלושה לא הכירו אותו, וגם משפחותיהם שהקימו את גן עוז לא ידעו עליו. אברהם היה גדול מן השלושה בהרבה, בן 26 בנפלו. הוא היה פרטיזן וניצול השואה, והגיע לפרדס-חנה מהונגריה באוניית מעפילים שנה קודם למלחמת תש"ח, ב-1947. הוא הצטרף ל"מחלקה הדתית" של פלוגה ב' של הפלמ"ח, שעה שהשלושה הצטרפו ל"מחלקה המקוואית" של אותה פלוגה. הפלוגה כולה מנתה כ-85 לוחמים. ארבעים וחמישה מהם נהרגו באותו קרב קשה! באתר, הנקרא קרב המ"ה לזכר הארבעים וחמשה (מ"ה), מסופר סיפור הקרב, ועל כל אחד ואחד מן הלוחמים שנפלו בו.

לימים אוּמָץ גן הזיכרון גן עוז על-ידי בי"ס אלונים שלכם, בית-הספר הוותיק במושבה. יעקב, אריה, ושלום, וגם מיכאל בן השכונה היו, כמותכם, מתלמידיו; בימיהם ביה"ס נקרא פשוט "ביה"ס העממי פרדס-חנה". למדו בו שמונה שנים, מכתה א' ועד ח'. בזכות בית-ספרכם מתקיים שנה שנה הטקס השומר את זכרם. הטקס שערכתם כאן היום, נגע ללבי וריגש אותי מאד. הוא שָפע תוכן משמעותי, רגישות ויופי. ניכר בו, שבליווי מוריכם הנוכחים כאן, השקעתם הרבה בהכנתו. תבורכו על כך. תודה לכם מעומק לבי.

אתרי הנצחה יד לנופלים 🚶‍♂️

להלן אתרי הנצחה בנוסף לאבן הזיכרון בגן עוז.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3fC3bytzGuAsQk9NJYspSJwxf0rJJgJCebFJlMyYHGU1UzuBXzocnyFQbaUL37bgO2LLBNhEuZvEl2ISv0ztFUD-eqWNOdkbD2oFU4PLrNYwbOKOV0IiyuiM_6OzEo306kN_lQOWa_qvOZ64gGxF5bO=w993-h599-no?authuser=0
מצבה ולצידה בריכת דגים, שהוקמה בזמנו בבי"ס "עמל" בחדרה, לזכר בנימין זיס ויעקב איפרמן, בוגרי בית-הספר (בני פרדס-חנה). שלשה נערים לצידה. ככל הנראה, המצבה אינה קיימת עוד. מקור: רבקה אייפרמן.

https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cSZ4J8E9FradnbGg5JmrHjG2k3xvXkQiu-XvNmj6MlyLHQdNT-nQN-g35Ah2Cs1625LxZJtRgSMFRW5e1kANtUj2uJZfEtt_DqAQo4CG8JGH4f7LP3xO8zYe6Z8XWhd2Tct1FmIpE5GVBJu7vGiw7z=w800-h600-no?authuser=0
מצבת הזיכרון בהוד השרון.
צילום: מיכל זיידמן-דותן.
https://lh3.googleusercontent.com/pw/ACtC-3cz8gx-FmypIFSfqpV28lPjbTJQBYP6KYoxa0NiCItEMy7BYzFjLF7PnfyReVgD2LPXhfnD-IGensTiUpIvOmkk9Lx6j95jhEmWe2lOUVAvGJ-7jsl8TKhT6uWTiCB8KY77nYOm3hkdmSXxQWI7-AFd=w620-h847-no?authuser=0
קטע מלוח זיכרון ביד לבנים בפרדס חנה.
צילום: ליאור ויתקון.
https://sites.google.com/site/kurikur45/noflim/iprmn-yakov/%D7%90%D7%91%D7%9F%20%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F%20%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94%20%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%99%20%D7%95%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91%20%D7%90%D7%99%D7%99%D7%A4%D7%A8%D7%9E%D7%9F.jpeg
לוח על אבן זיכרון בחצר משפחת טבעון.
צילום: אריה טבעון.
סרטונים
חיים זר החובש, מספר על טיפולו בפציעת אריה אמני ופינויו על יד חבריו יעקב איפרמן ושלום הופמן. ראיון, הקלטה ועריכה: עמוס קוטר, בית חיים זר ביצרון 25.5.2013

אברהם בן יעקב (שפרדק) מספר על יעקב אייפרמן (גרד).

ראיון, הקלטה ועריכה: עמוס קוטר, בית אברהם בן יעקב פרדס חנה 29.6.2013 .
הנצחה
https://lh6.googleusercontent.com/-4aHHYzT6aZ4/U2ii39ADegI/AAAAAAAABWY/oWsFX59Qhl4/w640-h480-no/IFERMANTomb.JPG
לבנה ונר בהיכל הזיכרון הממלכתי.