קוטר אפרים
עקב בעיות משפחתיות וכלכליות, בהיותו בן 7 הועבר עם אחיו הצעיר אליעזר לגידול ע"י סבתו בעיירה קטנה. שם, הצטיין בלימודיו ברומנית ועברית.
ב 1 בפרואר 1940, בהיותו בן 10, יצא מסולינה (רומניה) עם אביו ארצה באניית המעפילים סאקאריה בהותירו ברומניה את אמו ואחיו הצעיר אליעזר.
בצאת האניה ממצרי הדרדנלים, נתפסה ע"י אניית מלחמה בריטית שהפנתה אותה לחיפה. בהגיעה לחיפה ב 14 בפברואר, הועבר עם אביו למחנה המעצר בעתלית. הם שוחררו כעבור חצי שנה.
אביו מצא את מותו בטביעת ארינפורה. מאז לא היו חייו של אפרים קלים. כיתום, נשלח מטעם המוסדות למוסד הילדים "עלומים" בכפר-סבא, משם עבר לפרדס חנה. למד ב"שפיה" ולבסוף עבר לביה"ס החקלאי "מקווה-ישראל" להגשמת חלום חייו - להיות חקלאי. במקווה, תפש עד מהרה מקום בחברה והשתתף בוועדות שונות. תמיד עליז ושמח, מוכן לתעלולים ובחוש ההומור נתחבב במהרה על כל חבריו. הוא כונה על ידם "קָטָר" על מרצו הרב, שאותו לא הוציא לבטלה. שקד על לימודיו ובסיומם היה ניתן למצאו במגרש הספורט.
עם תום לימודיו, התגייס לחטיבת "יפתח" בפלמ"ח. היה חבלן ומקלען בכיתתו והשתתף בקרבות רבים.
"...יצאנו מברפיליה. הלכנו מזרחה לכיוון שילתא... אני עצמי הייתי מקלען. היה לי מס' 2 ומס' 3, חיליק יושפה ואפרים קוטר. הם היו החוליה ואני הייתי המקלען..."
ראיון שערך דני שניידר עם אריה גצלר בביתו של גצלר, מושב בני ציון 22.5.1993"... בתחילת הנסיגה נפגע חיליק (יחיאל) יושפה - אפרים קוטר וזוהר אטקין שעברו במקום, פינו איתם את חיליק. בדרך, פגע פגז בהם ושלושתם נהרגו.... אפרים עצמו כבר היה פצוע, אבל בא לעזור לחיליק. הם הגישו לו מים מהמימיה שלו והוא סירב לשתות בטענה שיש לתת את המים המעטים לפצועים קשים יותר. אז, נפל עליהם פגז מרגמה ושלושתם קיפדו את חייהם."
"להיות להם לפה" / אלוף רחבעם זאבי, "ידיעות אחרונות" 31.7.1984"ראינו מי שלא חזר, ידענו מי שלא חזר. זה היה מכה נוראה, מפני שזה היו 9, מהכשרה שכולה 30 או פחות אפילו. וחלק מהם חברים מצוינים, זה לא סתם מישהו שנהרג שם, זה חברים קרובים... למשל היה אחד אפרים קוטר שאני למדתי איתו במקווה, גרנו שנה וחצי בחדר מיטה ליד מיטה. ז"א, זה היו קשרים חזקים עוד מקודם. זה היה נורא, היה קשה לעכל את זה..."
ראיון שערך עזרא גרינבאום עם ליז הוכברג 1986קטע מספרו האוטוביוגרפי של חיים זר "זר סיפורי חיים", ביצרון 2007.
"...למחרת, כשהלכתי לאכול ארוחת בוקר, פגשתי את רותי, הפקידה הפלוגתית, שעמדה בפתח חדר האוכל. היא ביקשה שאגש אליה אחרי הארוחה. כשהגעתי אליה, הודיעה לי שאני יוצא לחופשה עד מחר, לא לפני שאני הולך להורים של אפריים קוטר, חברי למחלקה, להודיע להם על נפילת בנם בקרב. הסברתי לה שלא אוכל לעמוד בזה, אין לי אומץ, אני במצב נפשי קשה ולא אוכל למלא את התפקיד. היא אמרה שאין ברירה. כל אחד מאתנו יצטרך לבשר את הבשורה הנוראה לאחד הורים (כמובן שבאותם ימים טרם הוקם גוף לדווח וטיפול במשפחות החללים).
בלב כבד קיבלתי את כתובת ההורים בתל אביב. נסעתי לבדי בטרמפים, וכל הדרך חשבתי איך אבוא לאימא, ובאילו מילים אבשר לה את בשורת האיוב. הרגשתי קושי עצום יותר מאתמול, כאשר שכבתי על הקרקע ותיארתי לעצמי איך אני בעצמי נהרג, ואיך דופקים על דלת ביתה של אמי ומודיעים לה על בנה שנפל.
הגעתי לכתובת, אישה פתחה לי את הדלת. שאלתי אותה אם היא אמו של אפריים. היא ענתה שכן. אמרתי לה שאני חבר שלו, שיצאנו אתמול לפעולה, ובנה נפצע באורח בינוני.
"היכן הוא שוכב?" שאלה האם.
"לאמיתו של דבר," אמרתי, "הוא פצוע קשה."
"אז היכן הוא שוכב?" היא חזרה ושאלה בחרדה.
התקשיתי לענות, בקושי הצלחתי להוציא מפי את צמד המילים הנוראות מכל, להגיד לה שבנה נהרג, והוא לא סבל, ומיד רצתי לשכנים לבקש מהם שייגשו אל האם השכולה לטפל בה, והמשכתי בטרמפים הביתה.
אמי פתחה את הדלת, ואני התנהגתי מוזר. לא הכרתי את עצמי, כשאיפשרתי לאימא לחבק ולנשק אותי. מאז שהתבגרתי התחמקתי מכל מגע גופני, אני הרי כבר לא ילד שאימא צריכה לחבק ולנשק בכל הזדמנות. אימא התפלאה, "מה קרה?""שום דבר," הרגעתי אותה, "אני בריא ושלם." מובן שלא פירטתי, גם לא יכולתי להישאר בבית. יצאתי להסתובב ברחובות, להיות לבדי עם המחשבות של עצמי..."
קטע מ"בעלון הגרעין", כתב מ.
"היתכן אפרים שיותר לא נראך? היתכן שיותר לא תחייך ויותר לא תשלח את אמרותיך המבדחות? מאז אותו יום הדמים לא משה מנגד עיני תמונתו של אפרים. ראוה אני אותו כשהוא צועד בחשיבות ותחת בית-שחיו ספריו ומחברותיו, צועד לבית הספר. אפרים אהב את הלימודים ובכל עת פנויה, היה יושב לסדר ולהעתיק את המחברות. לפנות ערב היה אפרים לובש צורה אחרת. הוא היה דוהר בשטף אל מגרש הספורט לשחק בכדור עף, לקפץ ולדלג. תמיד היה פועם וגועש, מלא מרץ ויוזמה. אפרים בא אלינו אחרי סיומו את חוק לימודיו בשפיה. בתחילה היה שקט ומתבודד אך אחרי ימים בודדים השתנה לגמרי. הוא הפך להיות נער חי וער והתערה בתוכנו. הימים חלפו ונולד הגרעין. אפרים נבחר להיות בוועדת התרבות. גם כאן מראה הוא את פעילותו. יש צורך להכין מסיבה והוא עובד וטורח ומכין מסיבה לתפארת. הלימודים מסתיימים לא ארכו הימים ואנחנו כבר בפלמ"ח. מספר ימי אימונים ואנחנו נלחמים. אפרים מראה כושר קרבי רב ויחס חברי טוב. עוזר לחלש ולפצוע. תמיד היה אומר: "איך אפשר להיות חייל ערבי, הרי תמיד הנו נוחל תבוסות וכשלנות". אבל אותו חייל ערבי, לא החטיא את המטרה ואפרים נפל. גם ברגעיו האחרונים, עשה את המוטל עליו - הוא הוביל חייל פצוע ונהרג. קשה המכה מנשוא, אפרים לא ישוב עוד. אנו הנשארים, נשתדל להגשים את אשר קיוה אפרים להגשים בחייו. כבוד לזכרו"
שפיה העתיקה
צליל במרחקים!, וקול רננה בוקעת
הד איתני הטבע הדממה פּוֹרמים.
גון אדמדם השמש, כשני תולעת
פורש על עדר ההולך לקול צלילים דקים, צורמים.
חרש ישיחו שפיים בשומרון,
על ספורי קדומים
ועל קרבות דמים
שהשתוללו פה בהר מנגד,
ששפע מקדם תנובה ומגד.
וחָרב נוי שירתו כחֶתף,
במאורעות הימים כשֶטף,
בימים רחוקים, אֻמללים
בימי המלחמה ברומאים.
הכלב
עץ עמד שם רחוק
יכהה עין האגם
דומם ישאיר זכרון עמוק
בלב כל אדם.
וזכורני גם גילו;
זקן היה עמוס זכרונות
מה נעים היה צלו
משקיף אל עולמות.
ולרגליו דומם נוגה
נח עולמית חברי
תמיד בו אני הוגה
בדמותו דמות ארי.
כאשר לעיניו הצצתי
ראיתי את מלוא לִבּוֹ.
אך כאשר להפרד נאלצתי
דוּמם אשקיף עלֵי קברו.
פורסם בעיתונים ובספר "גוילי-אש" בשם "לזכר חבר".כנרת
הנה ארגמן השמים
משתקף על ראי המים,
המים נוצצים,
קורצים, קוראים אלי מרומים
כה גוססים הדמדומים
מן הים אל השחקים.
ופני הים האפלולי
משמיעים זמר חרישי.
זכרונות לו עמומים
אי-שם רחוק חזון קדומים.
והמראה העדינה בי יולדת
אהבה חזקה אל המולדת.
הלילה מה קָסָם,
התפשט על מלוא מרחב,
ביופיו נפשי הָלָם
עיני פתח, לבי רחב.
אור הירח מהבהב
מביא הוא תוגת-לב
סובב הוא את המרחקים
וכֻּלוֹ מלא רזי-רזים.
הכנרת גליה תך
מלילה עד בקר לא תָּנָח.
ושוב בקעו צבעי אביב
שוב יקסים אור בקר זיו.
זכרונות מהכפר
"זוכר אני קול שקשוק המים בנהר, קול רשרוש הטחנה בהסתובב גלגליה, קול תגרניות המכריזות בשוק, דמות אכר שליו יניע אבריו לאור נוֹגה השמש החם.
זכורים לי ימי ילדות סוערים עת יִרְבּוּ פרחים על שפת האגם ובן-אֲוָז צהבהב יבעבע פני המים ויטיל צִלו המגוון על גלי המים.
זכורים לי אשמורות הבּקֶר עם קולות הפרגיות בהכריזן על היום החדש.
זכור הנוֹי הכפרי של אכרי הבקתות הקטנות ועדיין מצלצל באזני צליל הפעמון של כרכרה קטנה המתרחקת בשריקת סער וקֹר. צליליה עובדים אט אט במרחקים עד שדק קולה, דק ודק עד שאבד במרחקים הרחק. אך הצליל עוד ממשיך בדמיוני ופתאום התעוררתי ודומיה כבדה שלטה מסביב."
יום הנצחון
"בא השלום! באה השלוה! מִדֵי אזכור את היום ההוא, ירחב לבי גם עתה.
השמש שלחה את קרניה החמות אל הארץ. מרחוק נשמעה זמרת צפרי-חן. שירת הקכלי התמזגה בסלסולי העפרוני. הקוקיה קפצה מבד אל בד וקול קריאתה מלא את השדה השש לשלום.
שדות עטופים שבלי-פז, קני צפרים ורִנת גיל מסביב - כל אלה ימלאו לב כל חייל עייף ויגע מן המלחמה, השב לביתו בשלום. מימיני קמת-שדה עדנת אביב ומשמאלי ילטפו על ידי גלי התכלת שאף הם שקטו מהמולת המלחמה וחובקים את השלום לנצח.
כברק מזהיר, רב-גוני ויפה, עברה בשורת הנצחון שהרעידה את כל נימי לִבּנוּ. כל נפשי מלאה עדנים ושִפעת זֹהר לקראת השלום. לקראת הנצחון על הרשע האפל, לקראת האור החדש שקם לאחר אפלה, שלא תאפל עוד לעד."
מפח נפש
"מפח נפש, זהו רגש שקשה מאד לשאתו, יודעים אנו על מקרים כאלו עוד מהתנ"ך.
לדוגמה: מכירים אנו את ספר יונה שבו האגדה והמציאות משתלבים באופן מפליא וגם נמצא דמיון, ללא שום ספק, בין האגדה אז, למצב כעת. ביונה, רואים אנו את האיש היגע והצמא שמגיע תְּשוּש-כוח ביום קיץ חם אל הקיקיון. חול המדבר חד גוני, במרחבים אין חי, אין צמח אלא רק חול והנה, בשממה זו קיקיון הופיע. יונה מזרז צעדיו הנחשלים, מגיע לקיקיון ומתחיל לנוח והנה, הקיקיון נעלם ואיננו.
בסיפור זה, מובעת הרגשת מפח נפש במלואה, מפח נפש רווי זעם.
וכעת, לעצם הענין: אומת ישראל נודדת בעולם בלי מנוח, עייפה למין קיקיון ששמו "מולדת".
נודדת היא - בכל מקום נאנקים בניה תחת רומסיהם. והנה הופיע הקיקיון המדומה בדמות מפלגת ה"לייבור" או מין בֶּווִין כזה שמי שיודע את עברו (אומרים עליו שהיה כייס בנמל) ובעודו בלתי אחראי לדבריו, מושיט בכל לבבו ובטובו את הקיקיון הנכסף לאומה המפרפרת בצורת הבטחה. אך הנה עלה הלייבור לשלטון והקיקיון - נעלם ואיננו.
וזהו כמובן מפח נפש שמעורר אחריו רגשי נקמה מתפרצים של אומה, שאבדה את המוני בניה."
במעגל הימים
"אור קטן זורח מרחוק בלילה ואחתור אליו אט-אט, אך באמונה ובעקשנות"
"הפעמונים הגורליים של ההיסטוריה מצלצלים כבר, והֶדָם הרחוק מבשר את שקיעתה של האימפריה הגדולה בריטניה. אולי מוזר הדבר, אבל עובדה היא שגם אנגליה, ככל אימפריה גדולה שהייתה מאז ומתמיד מתחילה לרדת כשכוחה המוסרי פוחת. ירידתה של כל מעצמה שולטת, מורגשת ע"י הרגש האינסטינקטיבי של כל אומה קטנה הנתונה למרותה. כך מרדו היהודים ברומי לפני שקיעתה, אך הם הקדימו ומריים דוכא אף כי רומי נדרדרה במורד. כך גם כיום, מורדות אומות שונות באנגליה, אם בארץ או בהודו ולפני כן באירלנד. אמנם אנגליה שוקעת, אך עוד כוחה במותניה לדכא בעזרת צבאה כל מרד לאומי שהוא. אם מדינה כמו הודו מתמרדת בנשק כיום, הרי מאחורי עורפה מיליונים המושרשים בקרקע מולדתם מאות שנים. כוחנו אנו מועט ואם הצלחנו להקים לנו כוח מגן, יש לשמרו ולא להוציא את כוחותינו למערכה אחת בזמן קצר. במלחמת בזק גלויה, לא נוכל ליריב חזק כאנגליה. לכן, עלינו להעמיד מאחורי הלוחמים שורות שורות של כוחות רזרביים שמוכנים לבוא זמנם, כדי שמאבקנו יוכל להמשך זמן רב ויוכל להסתיים, מי יודע, אולי עם שקיעת האימפריה.
את מלחמתם המזוהמה בדם של צעירים קנאים, אפשר להבין להבין מתוך נסיבות מצבנו האומלל. אל אל לנו לשכוח כי מלחמתנו, באם מלחמת שחרור היא, באם היא דוגלת בעצמאות ובחופש - עלינו ללחום מלחמה יאה לשמה, מלחמת שחרור אמיתית ולא להחתים אותה בדם נקיים ובמעשים נחפזים נמהרים. כי אחרת, משולה מלחמתנו לא למלחמת שחרור, אלא כדוגמת הפשיסטים - מלחמה לרצח. ולזה לא נסכים ועם זה לא נשלים. אין ספק שמלחמת ההעפלה בימים והמלחמה לכִבוש שממות, פותחים דפי כבוד וגבורה בהיסטוריה של עמנו. אך אם נלך בדרכי הפורשים [האצ"ל והלח"י ע.ק.] תהיה זו תקופת התאבדות קצרה. לא [בחוסר רצון ב]שחרור חוטאים הפורשים, אלא בעצם העובדה שפרשו. מלחמתנו קשה ומאבקנו נכון לימים קשים ורבים ולכן, הוא דורש איחוד כל הכוחות, נכונות כל היכולת לצו הנבחרים, לצו העם והשעה.
בסיכום: שקיעת בריטניה מרמזת מרחוק, אך האופק רחוק ומי יודע את עיתויו. עלינו לשמור על היש, על מה שיצרנו, להרחיבו ולהגבירו בכל השטחים כדי שיביא תועלת בבו הזמן. עלינו להתקיים ולשמור על כוחותינו עד שנגיע למטרתנו. מטרתנו היא מדינה יהודית והיא קום תקום! מכיון שלכך מרמזת ההיסטוריה, כיון שזוהי זכותנו המוסרית, מכיון שזהו פתרון חיינו היחיד. מיכון שבלבנו לוהטת האמונה שזוהי זכותנו, זכות היסטורית וגורלית ואיש לא ימנענה מאתנו. עם עתיק הוא [מ]העם היהודי, העם הנצחי ומאחוריו עומדות אלפי שנות יסורים ותורת מוסר כבירה. לא נירתע גם כיום, ביחוד שזה פתרון חיינו היחידי."
לוח "יזכור" בשפיה מקור: עמוס קוטר.