"אני זוכר את היום לפני 50 שנה שבו באו לבשר לנו על נפילתו של אחי. שבועיים לפני כן ראיתיו בפעם האחרונה. חיילי "יפת"ח" עברו מן הגליל למרכז הארץ ואני פגשתי אותו ליד בית-החרושת "עילית" ברמת גן. הייתי גאה בו. הוא נראה עייף. תשוש. החזיק סטן ביד הימנית. ביקשתי לגעת בסטן. ביקשתי כדורים למזכרת. נתן לי חמישה. ונסע. יותר לא ראיתיו.

שכונת בורוכוב הייתה קטנה. כולם הכירו את כולם. כולם ידעו על כולם. אחי קלמן ו 44 מחבריו, נפלו ביום ראשון. לנו, נודע על כך, רק ביום שישי. השכנים התגוררו ליד הבית. הם ידעו. אנחנו עדיין לא. אז, בימים ההם, לא באו עם רופא. פשוט חיכו. חיכו לאבי שיבוא מהעבודה ויתקרב לבית. הוא ראה את ההתגודדות והבין. הוא נכנס הביתה וסיפר את הבשורה האיומה מכל.

הייתי בין 16. אחי היה כמעט בן 18 וחצי, מ"כ במחלקה הדתית בפלוגה ב' של הגדוד הראשון בפלמ"ח. הוא היה חבר בהכשרת בית השיטה, אבל אני חושב שלא הספיק להיות שם הרבה. לאחר שעבר את כל קרבות הגליל, השתתף במבצע "דני" - לרל"ר - ונפל בקרב באזור שילתא אל-בורג' ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.48).

הקרב היה קשה. הוא היה בין ראשוני ההרוגים, לאחר שנפגע בראשו. חברים ניסו לשאת את גופתו. פגז נפל והרג גם אותם. חברו משכונת בורוכוב, נחם נוביק, החליט לשאת אותו על גופו. חברים ביקשו ממנו להניחו. "הוא הרוג" - הם אמרו. הוא לא שעה להם והמשיך לדהור במורד הגבעה. כדור פילח את חזהו. פגע בריאה. האוויר "ברח" בשריקה. הם נפלו ביחד ונשארו במקום ההוא. רק בי"א באדר תש"י (28.2.1950) כשנה וחצי לאחר נפילתם, הובאו לקבורה בקבר אחים בהר הרצל.

זכורה לי המודעה שאבא פרסם בעיתון "דבר" ביום ראשון, שבוע לאחר נפילתך: "אוי לנו כי שכלנו את בננו ואחי היקר". בא לא החזיק מעמד לאחר מכן. הוא חלה ופטר כמעט שלוש שנים לאחר נפילתך."

"...הסתלקתי לכוון מרכז המשלט ואז ראיתי תמונה נוראה נוראה של הפצועים. ראיתי חבר פצוע, קלמן, שהוציא אותו על אלונקה ופתאום נפל פגז ופגע באלונקה וכל החמישה נהרגו..." "...צירפו אותנו לפוגה הדתית, אנחנו לא היינו דתיים וצרפו אותנו למה שנקרא הפלוגה הדתית.... בעצם הכרתי שלושה שאחד נהרג שם בשילתא, קלמן טרוינסקי..."

"... מלבדי היו עוד שני בורוכובים...קלמן היה מ"כ. קלמן נפגע מרסיס."

"ראיתי חבר פצוע, קלמן, שהוציאו אותו על אלונקה ופתאום נפל פגז ופגע באלונקה וכל החמישה נהרגו."

קלמן יקירנו, כאיש מבוגר, דרוך ונושא באחריות מראשית צעדיו ועד יומו האחרון. נכנס למעגל חיי הנוער והתבלט בכל דבר, לכל תפקיד נצמד בכל ישותו וחום לבו. עקבי במחשבותיו ובהגשמתן למעשה. עניו, ביישן במקצת, ללא חיטוטים וחבלי הסתגלות קשים סלל את דרכו בחריצות והתחשל להיות אדם. בז לכל התרברבות וצחצוח מלים. עוד בקטנותו ספג לתוכו בזרועות אבא שירי מולדת ושירי גבורה בגן, בביה"ס ואחר כך בביה"ס המקצועי "מכס פיין" הצטיין, עבד ולמד בלי הרף, בהקדישו את כל זמנו הפנוי להדרכה בגדנ"ע ולמחנות עבודה של הנוער העובד. אהוב על חבריו ופיקודיו בצנעת הליכותיו ובפשטותו. כמה התבלט לאחר גמרו קורס מ"כים מבלי יכולת להרגע. החלו אז הגיוסים הראשונים, בערוב ממשלת המנדט, ואיך יוכל הוא, קלמן, לפקד, על אנשים מבוגרים ממנו? לא שש אלי קרב, אך בהגיע המועד - פעל בשקול דעת ובכל אחריות נפשו ומרצו. אף הוא נמלט אל שורות הפלמ"ח, לחיק הכשרתו - שם נשם לרווחה, וכל קושי היה קל בעיניו. "אצלי הכל בסדר. לא חסר לי מאומה" - הדגיש תמיד במכתביו הביתה.

תהיינה שורות אלה ציון לקלמן יקרינו. עוד יעלו הדים מעמק אילון, הדי נשמת גיבורינו - צווי תחיה לדורות הבאים.

בילדותו חלוש, לבן-פנים – הפך בשנות הבגרות לבחור איתן המכיר בכוחו והחותר בהתמדה ובעקביות למטרה. בעברו מבית-הספר המקצועי, היה נראה לנו כי טעה בבחירה – כי זוהי דרך שאינה מתאימה לכוחותיו ולאפיו, אולם קלמן הוכיח כי אצלו הרצון הוא מקורה של היכולת. והרצון אף הוא אינו מקרי, אף אינו אגואיסטי, הוא יונק מההכרה באפשרויות הגלומות במקצוע המתכת לגבי תפקידי השעה. הלך מחיל אל חיל ובגמרו בהצלחה את בית הספר המקצועי, לא היה כל ספק ביכלתו לעשות את מקצוע-המתכת כסדן לפעילותו.‏

ככל בני-גילו בשכונת-ברוכוב השלים את חינוכו בגדנ"ע, התמסר לפעילות, אף הלך לקורס ונעשה מ.כ. כשאר חבריו השתדל לעבור לפלמ"ח – אף ביצע את הדבר. היה פעיל במקומות שונים, בעיקר בגליל העליון (השתתף בכיבוש מלכיה), ונפל בפעולה קרבית נועזת בסביבות לטרון.‏

תיב-כבוד זה, של פעילות ברוכה ומות גיבורים בקרב, צמחה אישיות עדינת-נפש והתבלטו קווי-אופי מזהירים. הוא חתר תמיד לשלמות וגילה מידת אחריות בביצוע. הוא ידע את החברות המלאה והנאמנה ובאותה מידה פעם בו רגש ענוג כלפי ההורים החרדים לשלומו.‏

מכתביו אליהם היו תמיד אידיאליים-משקיטים, גם אם נכתבו בשעות קשות של ימי-"פעולה".‏

שלום לעפרך בהרי ירושלים. זכרונך יהא שמור בין אלה שהכירוך ושלמות זו בה חוננת, תשמש מופת לרבים במאבק על הגשמת החזון בשבילו נפלת.‏

ממחברתו של קלמן / 27.1.48‏

"החלטת האומות-המאוחדות על הקמת המדינה העברית עברה בהתלהבות עצומה. ב-2 בלילה, לאחר שלא עצמתי עין במשך כשני לילות, עוררו אותי רעש, שירה וקריאות הידד מהרחובות. יצאתי החוצה והצטרפתי לחברים. ירדנו לרמת גן, הסתובבנו בשכונה ונסענו לעיר (תל-אביב – ע.ט.). החג היה גדול והשמחה מרובה.‏

יום יומיים אחרי זה פרצה המלחמה. בתחילה היו זה אלו התפרצויות קטנות, אשר לא גרמו לכל בהלה. אולם כעבור שבועיים כבר התחילו ההתפרצויות לקבל אופי של מלחמה.

נהרג מיכאל בוהם ואבל עטף את השכונה. ההתקפות מצד יפו, אבו-כביר וסלמה התחילו להיות תכופות וחזקות. החלטנו שמכ'ים מהגד"נע ייצאו בתור מחלקת חי"ש לעמדות ולהבטחת גשר הרצליה.‏

לרוב יצא לי להיות במוצאי-שבת, כך שזה היה מאכזב במקצת. כן היתה יוצאת חוליה אחת לפטרול נע בטנדר והיתה מסיירת בכל הגוש. היינו בכל הכוננות. הכיתות בגד"נע החלו לעבור קורס באיתות. האימון היה מזורז והכיתה שלי התחילה לעבוד בקשר.‏

בפרק זמן זה התחילו לדבר על הסמכת מכ'ים. התחילו לתת גם קצת א"ש כיתה אך אחרי זמן קצר הפסיקו. אחר כך התגנבו שמועות על כך שחלק מהבנים שיצא לקורס לפי התנדבות. מיד בהזדמנות הראשונה הצעתי את עצמי. בישיבה סוערת בביה"ס "המקביל", הודיע המג"ד על ההוראה שקיבל בדבר חובת התגייסות של 10 מכ'ים ליציאה לקורס מכ'ים מוסמכים.‏ הצעתי את עצמי. כעבור כמה ימים יצאתי לקורס."

מכתב מהקורס

" מיועד לכל החברים

שלום רב לך אברשה,

קיבלתי בשמחה רבה את מכתבך, והנני מתפנה מעבודתי וכותב לך בתודה.

כפי שידוע לך, עזבנו את השכונה לפני כשבועיים ומאז עברנו דרך די גדולה, ובזמן קצר זה הספקנו להחליף לגמרי את הווי חיינו הקודם ולהמירו בצורת חיים מעניינת ומביאה תועלת רבה יותר ממה שהבנו קודם, אם-כי חס-וחלילה, אין אני מזלזל בעבודה החשובה שבעורף. הנני מרוצה מאד על שמחתכם הרבה בקבלכם את העבודה במרכז, שכה ציפיתם לה. - יישר כוחכם.

אני מקווה שלמרות הריחוק שבינינו, לא ינותק הקשר ואני אשתדל במיטב יכולתי וזמני לכך. (מכאן אתם רואים שהגורם זמן, הוא נחשוב ביותר).

על הקשיים הרבים של עבודתכם הסדירה אני יודע מכבר, ואני חושב שתפקידכם הוא להקל על הבאים במקומנו את עבודתם. כי אין צורך, לדעתי, להסביר חכם את רצינות המצב. כולנו בכל המקומות, דרוכים לקראת הבאות, כי מי יודע מה תביא לנו מערכה זו.

אנו עושים כל מה שביכולתנו לכך ותקוותי היא רבה, שננצח במערכה הזו.

יוסף ל. ויגאל ה. ביקשוני לצרף במכתבי זה דרישת-שלום חמה לכולכם. אני מקווה שבעוד כשבוע ימים אבוא לשכונה לחופשה קצרה ואז נתראה ונספר אחד לשני על המתהווה מסביב.

שוב פעם, גורם "זמן" עושה את שלו.

בברכת הניצחון במערכה - אסיים"

"לאבא, אמא ועזאי היקרים,‏

שלום.‏

קיבלתי השבוע את מכתבכם ע"י שמואל ז., הוא נמצא יחד אתי בגליל ואנו גרים סמוך אחד לשני. אצלי כאן הכל בסדר. החיים הם די נוחים. אוכל מתקבל בשפע, כך שלא חסר לי דבר.‏

נפגשתי עם הרבה חברה מהשכונה ושמח לנו. העברתי לפני כמה זמן ד"ש ע"י "קול ישראל". אינני יודע אם שמעתם.‏

מה נשמע בבית? האם כבר גמרו את המטבח? איך העבודה והלימודים?‏

הרבה אין מה להוסיף ולספר כי אין חדש. אצלנו שקט בהחלט.‏

קלמן אני מחכה לתשובה.‏"