"...אצלנו, כפי שאת מתארת לך, הכל בסדר. חסר מי שהוא - שלמה. מקומו עוד חלל ריק. עוד אין אנו יכולים לתאר לעצמנו את העדרו. מפעם לפעם נפלט שמו כלאחר-יד כאילו היה קיים, אך מיד נזכרים ושותקים. החברה בכלל, די בסדר. אנחנו מקיימים, עד כמה שאפשר, ערב פינג'אן או קומזיץ, או סתם יושבים ושרים על יד מדורה. היו לנו שיחות גרעין, והחלטנו על הקמת מחסן משותף וקופה משותפת. זה מתגשם במשך הזמן." אי שם בגליל, 25.5.48

"...אני מקוה שזה יהיה המכתב האחרון מ"החור הנאלח" הזה. אנחנו מתחילים לשנוא את המקום הזה מיום ליום, ביחוד שאנחנו כתה בודדת שנמצאת במקום מרוחק מכל החברה.

בתחילה, כמו שסיפרתי לך, נסענו לירושלים לליווי. חשבתי שאראה משהו, אבל האמת - אין מה לראות. מה שקונים, עולה בכסף תועפות. ובכלל, האנשים קשים שם במלוא מובן המלה בכל התנהגותם. אינני יודע אם יש להאשים אותם אחרי שהם סבלו רעב במשך זמן רב, אך העובדה קיימת."

חזית לטרון, 30.6.48

"...אני כותב לך את המכתב הזה מכפר שנכבש. רק הבוקר כבשנו אותו בלי התנגדות. אמנם אנחנו לא היינו הפורצים, אבל הגענו תיכף לאחר הפריצה. הגענו לגורן וישנו כמו מתים. כשהאיר היום, התחלנו ללכת לחפש "מציאות". בבוקר, בא לכפר אוטו ערבי חדש לגמרי. הם לא ידעו שהכפר נכבש וכך הרווחנו אוטו לפלוגה, חבל שלא לגרעין שלנו.

נו, מספיק על המלחמה, יש עוד עניינים לספר. עוד לפני היציאה, היתה פעולת גרעין. זאת היתה, נדמה לי, הפעולה הראשונה שדנו באמת על ענייננו בכובד ראש. היתה בסמינר פגישת הכשרות. כל הכשרה שחשבה את עצמה לשונה בתולדותיה מן האחרות, סיפרה על עצמה וממנה למדנו הרבה גם אנחנו.

אני מסיים את המכתב - מי יודע מי יגיע קודם לחוה, אני או המכתב..." מכתבו האחרון, ללא תאריך

"הולך וקרב כבר היום הנכסף בו נצא להכשרה. אמנם יעודנו במקוה לא הובלט כראוי, כי צריכים אנו להתגייס כעת - בפסח. אך עובדה קימת: לאחר הפסח אנו יוצאים להכשרה. ולקראת זאת, הייתי רוצה ללבן כמה דברים:

א. אינני יודע אם יש הכשרה בארץ אשר יוצאת ממוסד או תנועת נוער, בלי הכשרה עיונית מספקת על יסודות תנועת הפועלים, על בעיות החברה וכו' ואנחנו, האם הספקנו הכשרתנו העיונית בדרגה זו שאנו עומדים כיום? לא! עוד עלינו ללמוד וללמוד. אנחנו בעצם התחלנו רק עכשיו ואילו היינו חיים בתקופה נורמלית, היינו יכולים להספיק את החומר שעלינו לעבור בלי שום קושי, אך כעת מה? ולכן, הייתי מציע למרות קשיי הזמן (בחינות ושאר ירקות), אנו צריכים להתקדם ולהספיק כמה שאפשר כדי שנבוא להכשרה כחברה מלוכדת וחזקה.

ב. מספרנו קטן, אנו נמנה בכשרה, עד שתצטרפנה אלינו הבנות, כ-25 חברים. מספר זה הוא קטן מאד לגבי הכשרות כיום, שמוטלים עליהן כל כך הרבה תפקידים בחטיבה. האם נוכל להחזיק מעמד אם יוציאו חלק מאיתנו לזמן ממושך? דבר זה מחייב ליכוד החברה ומשמעת פנימית יותר חזקה.

ג. התעוררה בין החברה בעיה של אחודנו (של הגרעין המאוחד) עם עוד קבוצה. הנימוק היה שכעת קל יותר להתקיים בהכשרה גדולה כי כאשר מוצאים אנשים לתפקידים, אין זה מורגש כל כך והחברה יכולה להמשיך בחייה הרגילים. אך לדעתי, אין דבר זה אפשרי כיום ובכלל עד סוף השנה מפני שאנו צריכים להיות קודם כל חברה מלוכדת בפני עצמנו ורק אז נוכל לספח לנו עוד גוף כדי שנהיה מוכנים לקראת התפקיד המיוחד לנו - התישבות."

"שלום רב לך ע.:

ימים אלה שאנו גומרים את מקוה ואתה רואה אותנו גרעין גדול ומפותח, אך אמנם לא מגובש די צרכו, ההית יכול לתאר כי נגיע לכל זאת בדרך קצרה כל כך?

זוכר אני עוד את הימים.... בכתה א' היה הדבר, שישבנו ב"אולמות" שלנו ודנו בינינו לבין עצמנו מה יהיה באותו יום בו נחזור כלעומת שבאנו. אז היה לכולנו ברור כי כל אחד לביתו למשקו, או לגרעינו, המחכה לו בעיר והכתה תתפזר. איש מאיתנו לא תאר לעצמו שיבוא יום ונראה שלהגיד את המילים האלה זה קצת יותר קשה ולא תמיד זה נכון.

וכך הוה. האם זוכר אתה את היום ההוא בכתה ב', פורים היה אז, שעבדנו כל הכתה בפרדס כדי לקנות רדיו? כתבתי לך אז על זה בהתלהבות, ואמנם היתה זו אתחלתא לגרעיננו. אמנם עבדו בו חברים שלא חשבו ללכת להגשמה, אך היה בזה משהו מן המלכד והמושך גם יחד. אחר כך, זכורני, החלו לילות השירה על פינג'ן, "פעולות גרעין" קראנו לזה. אמנם לא היה בפעולות אלה שום חומר עיוני, אבל היה זה מלכוד החברה.

והנה היגיע היום בו ישבנו סביב המדורה ומטרה הצבנו לעצמנו - "הגרעין". בתחילה, היו אמנם העניינים הסידוריים וקביעת הקו, אך ידעתי את אשר לפני וכן גם רבים אחרים. ומהיום ההוא, התחלנו להרגיש כי גרעין אנו וכי משהו מיוחד לנו. לפני צאתנו לחפש, החלטנו על נתינת ימי עבודה לגרעין אשר נתמלאו אגב והכניסו לגרעין סכום ניכר.

בימים ההם התחלנו גם להרגיש כי "לא טוב היות האדם לבדו" כאשר בנות לא היו לנו עקב "טרגטיה" שהיתה לנו בכתה א'. עזבנו את מקוה לחופש בכוונה להמשיך את מה שהתחלנו בכתה ב'.

ואכן, בכתה ג' המשכנו את הקו שהתחלנו בו בכתה ב'. והדבר הראשון שעשינו, אחרי שראינו מה העניינים, היה לחפש "שידוך". ואמנם בדרך מקרה, אינני יודע כיצד, נמצא שידוך והוא - חוות הלימוד בפתח-תקוה. ואז נסענו ארבעה חברה לשם. והימים היו אז ימי שלום, כזכור לך, והנסיעה לפתח-תקוה היתה לכן גם היא בשותפות עם שכנינו אשר לקחונו תמורת כסף די רב בדיליז'נס ובאוטובוס עד שהגענו לחוה. שם נגשנו ישר לעניינים בלי הרבה חכמות, ובלי להסתובב הרבה ואמנם זה הלך.

אך יד הגורל האכזר היתה בנו והכניסה את המאורעות באמצע, אשר עקבו לנו את כל אפשרויות הקשר. אך אח"כ, כאשר כבר מצאנו את אפשרות הקשר - תודו, מ ה ז א ת ה י ת ה ר י צ ה לשם, היית צריך לראות ביום שישי אחה"צ את כביש תל-אביב פתח תקוה מלא מקואים המתחפשים טרמפ כדי להגיע, ויהי מה, לחוה.

והפגישה עצמה היה בה מן המלכד ומוסיף אעפ"י שהיתה זו פגישה ראשונה. ואחרי פגישה זו, פגישת האחוד ועוד פגישות ועוד נסיעות לחוה, ככה סתם מן-שאן כיף. ושוב מגיעים עד הלום.

הרואה אתה? הרבה הספקנו עד עתה. והזמן כל כך קצר - בסך הכל חצי שנה.

היה שלום, שלך מיכאל"

"בבואי למקוה ישראל הינני בהרגשה שעזבתי איזו חברה מאחורי, חברה שחייתי בה את מיטב שנותי, אשר נתנה לי את הרוח החלוצית ועטדדה אותי ללכת בדרך שהתחלתי - דרך [ע.ק.] אמיצים. אך מפעם לפעם באה המחשבה ללבי ומטרידתני - לאן? לחזר הביתה לחברה הישנה, לחברה שמי יודע אם אקלט בה מחדש או לבוא בלב שלם ולהצטרף אל הכתה ולהמשיך בה את דרך חיי. וככה התלבטתי עד שנכנסה בי ההכרה שכאן מקומי ומכאן אמשיך חיי, כי החברה ההיא בעיר כבר רחוקה ממני וערכיה שונים מערכי.

החלטה זו החלטתי עוד לפני יסוד הגרעין שלנו וכך לא היה לי שו עיכוב להיות עם מייסדיו של הגרעין. הרבה דובר ביננו על גרעין, על המשכת החיים ועל דרך חיים משותפת. אמנם פעולות מעשיות לא היו לנו, אך כבר היו לנו פעולות אשר לכדו את הכתה ושימשו כבסיס לכל מה שיתרחש אח"כ. בפעולות אלו היינו יושבים ושרים בלבד. קראנו לזה "פעולות גרעין" אך כמובן מבחינה מעשית לא היה לזה כל ערך, חוץ ממה שהזכרתי קודם.

יום אחד, החלטנו על פעולת גרעין. בפעולה זו דברנו בעיקר על עניינים סידוריים. אך זאת היתה ההתחלה - וגם היה לה המשך בפעולות יותר מאוחרות אשר בהן קבענו את דרך פעולתנו, וכך הולך ומתקדם הגרעין מלוכד ומונה את רוב חברי המפתח. יהי רצון שיתרחב ויגדל ויגשים.

מיכאל"

"לא זמן רב עבר מיום היותנו לגרעין, בכל זאת אפשר לסכם כבר מספר הישגים שהושגו במשך הזמן.

העבודה: - בשנה שעברה הוחלט על שלושה ימי עבודה שצריך לתת לכל חבר. חלק עבדו בפרדס וחלק בבית והביאו תמורת העבודה. עם התחלת הלימודים, המשיכו לעבוד בפרוק מכוניות והחברים המדפיסים, ידיהם מלאות עבודה.

בעיית החברה: - כאן המצה אינו מזהיר ביותר. החברה צריכה להיות מגובשת ובעלת משמעת פנימית. לפעולות עוד צריכים "לסחוב" חברים שאינם באים, אם משום שאינם מוצאים עניין ואם מפני שישנם דברים חשובים יותר.

דבר זה צריך להיפסק וכולם חייבים לבוא ולהכיר בערך השיחות, שקיבלו עתה, לאחר שקיבלנו מדריך, אופי מעשי וחשוב.

קשרנו קשרים עם גרעין בנות מחוות הלימוד בפתח-תקוה. הקשרים אתן אינם הדוקים עדיין כי בגלל המצב לא יכולנו להיפגש עמהן, אבל כשישתפר המצב, נתחיל בפעולה משותפת.

וכך, עוד רבים הדברים הלקויים - אבל בעתיד, ישתפר הכל!

אריכא"