"...הזמן אינו עומד מלכת, איתו הזיכרון והשאלות שנותרו ללא תשובות.

בימים הקרובים יצוינו שבעים שנה לקרב שילתא כוריכור. מהנערים הלוחמים בגילאי העשרה לא נשארו איתנו רבים. הנערים של אז כיום הם בוגרים ובוודאי לא עם היכולות הפיזיות של פעם, אולם חוויות הקרב בוערות בקרבם משך עשרות שנים.

כל שאלה או דיון על הקרב מצית בהם להבה. הזיכרונות, פני החברים שנשארו על הגבעה ובוואדי, עומדים אל מול עיניהם תמיד. אליהם התווספה עם השנים תובנה כי נשלחו לקרב בחפזון וברשלנות ומלכתחילה הסיכויים להצליח היו אפסיים.

כל אלו מתחברים לעלבון מוצדק ומובן ,על כך שסיפור הקרב לא סופר לאורך שנים והיה נחלתם הבלעדית של לוחמים, בני משפחה וחברים. יש המתרצים זאת בהיות שדה הקרב מחוץ לגבול ישראל באותו זמן. זה נכון, אבל הטוענים דוחים זאת בנימוק המשכנע כי אסור לשכוח קרב בו נפלו 45 לוחמי צה"ל. מדינת ישראל לא עשתה מה שנדרש בכל הקשור למורשת ולהנצחה.

שלא לציטוט יש הטוענים כי במחדל שהוציא את הכוח לקרב היו מעורבים בעלי תפקיד שמצאו את דרכם לצמרת צה"ל והמדינה ולא רצו רבב על מדיהם.

היות ואתר הקרב, גם לאחר 1967, היה מחוץ לצירי הנסיעה ולמסלולי הטיולים, לא פקדו מבקרים את המקום. לוחמים שחוו את הקרב שבו לכאן לאחר שנים ומצאו כי המקום שימר את נופו ותכסיתו, כולל השוחות שנחפרו ערב הקרב.

כיום אין זכר. הגבעה, כמו האזור כולו, בנוי, סלול ושוקק חיים ובסביבה הקרובה נראה את הישובים לפיד, כפר האורנים וכמובן את מושב שילת.

בעבר היה אתר הנצחה אחד ע"י מושב בן-נון. גם הוא נחנך רק בשנת 1972, 24 שנים לאחר המלחמה. כיום ישובי הסביבה לפיד ושילת נושאים בגאווה את ההנצחה. בלפיד עושה זאת ביה"ס הנושא את השם "לפיד המ"ה". במושב שילת הסמוך הוקם אתר הנצחה הכולל לוח המביא את סיפור הקרב, לוח אבן עם שמות הנופלים ומצפור על הסביבה עם תרשים של השטח..."