טקס האזכרה בהר הרצל - י"א בתמוז תשס"ו (18.7.2006).

מנחה הטקס - עזאי טרוינסקי.

קטע מתוך דברים שכתב בצלאל אופיר לשבועון "ברמה" של קיבוץ רמת יוחנן ב-13.12.2002 וזאת בעקבות הספר "חיוור היה הלילה" והקשר של סיקו לקיבוץ.

הייתי סגן מפקד הפלוגה של סיקו במלחמה הנוראה ההיא. לא תפסתי פיקוד. נהרגו 45 מחיילינו. ארבעים וחמש משפחות דומעות גוררות עצמן מאז ועד עתה.

חוזרת השאלה, מה היה אילו... אילו סיקו היה פוקד כך ולא אחרת.

ואני לא ישן בלילות ומתכנן איך לשחזר את המתים!!! בחלום זה מצליח לי אבל בחיים לא. בחיים – המתים הם מתים וסוף פסוק.

מעולם, אף פעם לא סיפרתי את הסיפור של שילטא-קוריקור. לא למשפחתי ולא לעצמי. לא!!! כי שני דברים מעכירים את חיי: יפתח שלי והמלחמה בשילטא-קוריקור. שם לא הצלחתי לגונן... על יפתח בני לא יכולתי לגונן.

עברו יובלות... שנים רבות לא הזכירו, כאילו לא זכרו את המלחמה הנוראה ההיא ואילו אנחנו, המתי מעט שנותרו עדיין מאוד זוכרים אבל לא מזכירים... לא מדברים... רק לעיתים.

על הפלוגה של סיקו הוטל למנוע מעבר תגבורות אויב מבית נאבללה ללטרון. התמקמנו על מדרון רכס שאורכו כ-900 מ', לרגלי הוואדי ומאחורינו, בפסגת הרכס בית אבן דו קומתי – היא "חירבת קוריקור". עוד בדרכנו אל... הבנו שהבית מאוכלס. הייתה דילמה: האם להתכתש על הבית ולהתרחק מהמשימה או לעקוף אותו, להתרחק ממנו על מנת לקבל שליטה של ממש על מקום החסימה.

לאחר המפלה האובדנית, כל העולם רשאי היה להאשים את סיקו בשיקול דעת שגוי. אך לא. איש לא אמר או הגה בו ולו גם מילה אחת רעה. כי כל מי שהכיר אותו הוקיר אותו וידע שסיקו היה בן-אדם של איכויות גם בהחלטה הקשה.

ותורשה לי הערת "גנרל" זוטר מאד: גם לו קיבלנו מודיעין טוב (וקיבלנו גרוע), גם לו תקפנו את החירבה, תוצאות המפלה לא היו שונות בהרבה בגלל שלא היה לנו מענה ארטילרי.

צה"ל, כותבי דברי הימים שלו והחיילים שנשארו בחיים לא התייחסו לקרב שילטא. התביישו. היה תסכול. רק לאחרונה חלה תזוזה. החלו לדבר. התפרסם מחקר אקדמי שבא לביטוי בספר "ראה אותם שותקים" שיצא לאור ע"י המשפחות בשנה ה-50 לנופלם. הוקם אתר הנצחה במושב שילת (שילטא) ובישוב לפיד – שנבנה על רכס קוריקור – קראו לביה"ס המקומי ע"ש המ"ה. גם זה משהו...