ב-17 ביולי 1948 נערך תדריך מפקדים של חטיבת "יפתח" בכפר סלבית (לימים קיבוץ שעלבים) ובמהלכו ניתנו הפקודות לכיבוש לטרון, במסגרת השלב האחרון של מבצע "דני".

שתי פלוגות של הגדוד הראשון (גדוד "העמק") - פלוגה א', בפיקודו של יצחק חופי ("חקה"), ופלוגה ב', בפיקודו של פנחס זוסמן ("סיקו"), נועדו להפריע לתנועת אויב לאורך הכביש שבין בית-נבאללה ללטרון ולסייע בכך להתקפה הצפויה על לטרון עצמה.

פלוגה א', כך נקבע, תכבוש את הכפר שילתא, ואילו פלוגה ב', תעבור דרכה ותכבוש את הרכסים הנמצאים ממזרח לכפר ומצפון לצומת בית סירא (שבו נפגשו הכבישים ההולכים ללטרון ממזרח ומצפון). עוד נקבע, כי מחלקת הסיירים החטיבתית, בפיקודו של רחבעם זאבי ("גנדי"), תרד מאזור שילתא לוואדי מאלקי (היום נחל מודיעים), תנוע בוואדי מזרחה ותפוצץ את גשרי הכביש הנטויים עליו.

פלוגה ב' יצאה למשימתה משטח הכינוס של הגדוד בברפיליה, בין 22:00 ל-24:00, בו בלילה. לקראת היציאה, צורפו אליהם אלמנטים של פלוגה מסייעת - כיתת מקלע כבד (מק"כ) ורובה אנטי-טנקי. כן צוידה הפלוגה במטולי פיאט. בחורשות שבין ברפיליה לשילתא, הוצבו כמה תותחים ישנים בפיקודו של ד"ר זאב פון-וייזל, רופא ועסקן ציוני, בין 52, שהתמחה בתותחנות במלחמת העולם הראשונה ונודע כטיפוס ססגוני. כלים אלו נועדו לספק סיוע ארטילרי כמיטב יכולתם.

המודיעין דיווח על כוחות ערביים דלילים בשילתא ולא סיפק שום מידע ביחס לחירבת כוריכור, מצפון מזרח לה.

מלחמת העצמאות היגיע באותם ימים לאחד השלבים הקריטיים שלה - תום הקרבות של "עשרת הימים". ב-9 ביולי תמה ההפוגה הראשונה וב-19 ביולי, עמדה להתחיל ההפוגה השניה. שני הצדדים הלוחמים, היו מודעים ללוח הזמנים המתקצר במהירות וניסו לחטוף ברגע האחרון ככל האפשר. לטרון, שכבר הקיזה דם רב, נראתה כיעד חשוב בהקשר זה.

הלך הרוח בקרב הגדוד ובמפקדת היחידה, היה נינוח. הכל חשבו שמשימת ההשתלטות על הרכסים החוסמים את הכביש, תהיה פשוטה ושום הסתבכות לא נראתה בעין. וכך, אכן, היה בתחילה. פלוגה א' כבשה בנקל את שילתא, אחרי מטח ארטילרי ואיש מחייליה לא נפגע. פלוגה ב', המשיכה בדרכה לכיוון הרכסים הנמצאים 600 מטר דרומית-מזרחית לחירבת כוריכור והמחלקה של "גנדי" גלשה לוואדי מאלקי.

במרוצת הזמן, התברר איך נראו פני הדברים באותו לילה בעיני הערבים. על-פי עדות רלוונטית: "כפר ספה שוכן ממערב לבית-ע'ור התחתית ומצפון לכביש רמאללה-לטרון (במרחק 500 מטר מהכביש). לכפר זה נודעה חשיבות מרובה לגבי הכביש הראשי ולכן, אין פלא שכפר זה שימש מטרה לאויב. ביום זה, רצה האויב לפתוח בהתקפה מרוכזת על משלט שניתן לו מספר 318. על משלט זה, התבססה אחת מפלוגות הגדוד הראשון (של הלגיון) בעוד שהפלוגות האחרות תפסו עמדותיהן במשולש בית-סירא. האויב פתח באש רתק על הגדוד השני והגדוד הרביעי, לבל יוכלו להושיט עזרה ליחידות שבעורפן. בו בזמן, התקדמה פלוגה אחת של האויב לעבר משלט 318, אשר חוזק ותוגבר לאחר חצות הליל, בלי שהאויב, שהתקדם מאל-בורג', ידע על כך. התקפת האויב, החלה בשעה 02:30 ונסתיימה בשעה 08:00. מגמות התקפתו של האויב היו ניתוק הדרך בקרבת כפר ספה, אך כוחות הגדוד הראשון הצליחו להדפו ולהסב לו אבדות כבדות. בקרב זה, נפלו 4 חיילים ונפצעו 5. כן לקחנו שלל, כמות גדולה של נשק ותחמושת."

בראש פלוגה ב' צעד הלוחם בני ביטר, שפיקד על מחלקה א', אף על פי שלא היה קצין. אחרי כוח החוד, הלך המ"פ סיקו עם מפקדת הפלוגה. המחלקה המקוואית נעה במאסף. תוך כדי תנועה, נשמעו יריות צלפים מצפון. במרחק 150 מטר, בערך, מחירבת כוריכור, שמע בני קולות והבין שיש אנשים בחירבה. הוא דיווח על כך לסיקו, ביקש רשות לכבוש את המקום, אבל נענה בסירוב. סיקו, לא רצה להיכנס לקרב שיסיט אותו מהמשימה המוגדרת - חסימת הכביש בפני כוחות הלגיון.

בני המשיך והוליך את הפלוגה לאזור נ.ג. 320, שם התפרסו החיילים. כיתה אחת ירדה מזרחה והתמקמה ליד הכביש ואילו המחלקה הדתית, תפסה את השטח ממזרח לחירבת כוריכור. ההתחפרות בוצעה באיתים אישיים ובכובעי פלדה.

כבור זמן מה, התגלתה על הכביש שיירה ארוכה של משאיות שהגיעה הכוון צפון ונעצרה. רעשי הגרירה שעלו מן השיירה הזאת, רמזו על היתקעות של מכוניות בתוכה. בשלב זה, הצליח הכוח ששכב ליד הכביש לפגוע במכלית דלק ולהעלותה בלהבות. מיד אחר כך, פרצה שרפה נוראה בוואדי.

בינתיים, הבחינו הלגיונרים שישבו בחירבת כוריכור, בקולות שעלו מפלוגה ב' וקצין ושני חיילים יצאו לבדוק אותם. הרס"ל זוטא, ראה את הבאים, זרק רגב אדמה על החייל ששכב בקרבתו ואמר לו "תירה בהם". אבל, הרובה של החייל הזה, בדומה לשאר הרובים של חיילי הפלוגה, היה מיושן. הבריח חרק תוך כדי ירייה ואחד הלגיונרים הסתובב וירה בחייל באקדחו. שניהם נהרגו, זה מהאש של זה. באותו רגע, החלה מהומה אדירה על הרכס. פלוגה ב' מצאה עצמה תחת אש כבדה, גם של הפלוגה הירדנית שישבה בחירבת כוריכור וגם של משוריינים ירדניים שביצעו איגוף מדרום. לכך, נוספו מטחי מרגמות - אחר-כך, התברר שתצפיתן ירדני שישב בחירבת כוריכור, הוא שטיווח את המרגמות.

בערך, בשעה 10:00 בבוקר, אחרי התדיינות ארוכה בין המ"פ סיקו והסמג"ד אסף שמחוני, הוחלט על נסיגה. המהלך הזה בוצע ללא שליטה וללא חיפוי הדדי. עם זאת, תוך כדי הנסיגה, נרשמו גילויי גבורה רבים. הבולט שבהם היה, כמדומה, של המקלען אפרים קאושינסקי. הוא תפס עמדה בוואדי, אסף תחמושת מכל מי שעבר על ידו וירא עד הרגע האחרון לעבר הלגיונרים בחירבת כוריכור.

חלק מהנסוגים, הגיעו לשילתא. האחרים, הגיעו לאל-בורג' ונתקלו בהפתעה לא נעימה - אנשי הגדוד השלישי של חטיבת "יפתח" חשבו, בטעות, שהנסוגים הם לגיונרים שיצאו להתקפה וירו עליהם.

"...אחד מהקרבות ההרואיים הנישאים על "מגש הכסף" הוא יום המלחמה ב"חירבת כוריכור".

בגבעת הקרב היום רואים ישובים פורחים כמו לפיד, כפר אורנים, כפר רות ומושב שילתא ובהמשך העיר מודיעין. לא כך היו פני השטח בשנת 1948. השמות הדומיננטיים באזור היו ברפיליה, אל בורג', בית סירא, שילתא וכמובן חירבת כוריכור.

הימים הם תחילת יולי 1948. מדינה צעירה, צבא בחיתוליו, בין ההפוגה הראשונה שהסתיימה ב-10.7 לבין ההפוגה השנייה שאמורה הייתה להיכנס לתוקפה ב-19.7, התנהלו ברחבי הארץ קרבות שזכו לשם "קרבות עשרת הימים".

"מבצע דני", למרות שלא השיג את כל יעדיו, נחשב למבצע מוצלח כי הביא לשחרור שפלת לוד, גוש דן ובהמשך את יצירת הפרוזדור לירושלים. משטרת לטרון, שהייתה מטרה מרכזית, לא נכבשה. כחלק מהניסיון שכשל לכבוש את לטרון היה צורך לבצע חסימה של הכביש הבא ממערב למזרח (בתוואי שכיום סלול בו כביש 443) ולמנוע על ידי כך מעבר כוח סיוע ירדני ממחנה בית נבאללה לאזור לטרון.

בנקודה זו, בהמשך ל"מבצע דני", התחיל סיפור חירבת כוריכור. מפקדת חטיבת יפתח-פלמ"ח התמקמה בכפר סלביד, כיום קיבוץ שעלבים. הגדוד הראשון שלה התארגן בברפילייה, כיום תחום העיר מכבים-רעות.

פלוגה א' בפיקודו של יצחק חופי "חקה" ופלוגה ב' בפיקוד פנחס זוסמן "סיקו" נועדו לביצוע הפעולה.

ע"פ לשון הפקודה, על פלוגה א' היה לכבוש את הכפר שילתא ואילו על פלוגה ב' היה לחצות את הכפר ובהמשך להשתלט על הרכסים ממזרח ומצפון לצומת בית סירא. על הרכסים האלו נפגשו הצירים לרמאללה וללטרון. כוח נוסף בפיקודו של רחבעם זאבי-גנדי נועד לפוצץ את הגשר על ואדי מאלקי, אותו חצה כביש זה.

בלילה שבין 17-18 ליולי יצאו היחידות לפעולה. פלוגה ב' יצאה מברפילייה בשעה 22:00. פלוגה א' יצאה קודם לכן וכבשה את שילתא ללא קשיים מיוחדים. פלוגה ב' עברה כמתוכנן ועשתה דרכה לרכס הנמצא מצפון לחירבת כוריכור.

כהקדמה לסיפור הקרב יש לחזור ולציין כי כוחותינו, כמו הליגיון הירדני, היו מודעים לכך כי ההפוגה השנייה עמדה להיכנס כעבור יום לתוקף ויש לנצל את הזמן הנותר לשליטה בשטחים נוספים ולקביעת עובדות בשטח. הירדנים נלחמו בכוחות מתוגברים להשאיר את ציר לטרון פתוח בשליטתם, ולו מהסיבה כי מפקדת הלגיון נמצאה בראמללה והייתה חשיבות לציר פתוח ללטרון.

מאותה הסיבה עצמה צה"ל ניסה לכבוש את משטרת לטרון פעם נוספת, שגם היא הסתיימה בכישלון. חסימת הציר בצומת בית סירא היה מרכיב בתכנית הצהלי"ת לכיבוש המשטרה.

הקרב הקשה בכירכור היה תוצר של תכנון חפוז ומודיעין חסר שבגינו יצאו כוחות לשטח ללא מידע ונשק ראויים ושילמו על כך מחיר נורא.

פלוגה ב' יצאה אל תוך מציאות בלתי מוכרת כשהיא "שותקת ונכונה". תוך ההתקדמות ליעד הבחין מפקד המחלקה בני ביטר במספר דמויות בחירבה שצפתה על הרכס כולו. ביטר ביקש את אישור המ"פ לכבוש את המקום. סיקו דווח על כך למג"ד אתיאל עמיחי, שסרב לבקשה והורה לו לדבוק בפקודה המקורית.

במאמר מוסגר נציין כי סירוב המג"ד היה בשל המודיעין וההכנה הלקויים. סיקו זוסמן, מהמפקדים המוערכים בפלמ"ח ואיש מדע בהמשך, התייסר עד יומו האחרון על כך שציית לפקודה ולא אישר את ההצעה של בני ביטר. הכוח המשיך בדרכו, הגיע ליעד, התפרס והתחפר על הגבעה, ממנה צפה אל הצומת אותה הוא אמור היה לחסום.

בהמשך הגיעו משאיות אויב מכיוון צפון. חיילי הפלוגה פתחו באש ומשאית אחת נדלקה והבעירה את הסביבה. בו בזמן הבחינו הירדנים, שנמצאו בחירבה ושלטו מגובה על הגבעה כולה, בהמצאות הפלוגה על הגבעה. הם פתחו באש תופת. לקרב הצטרפו משוריינים ירדנים שיירו מהכביש.

על הפלוגה ניתכה אש מרגמות מטווחות והלוחמים נפגעו. הנשק שעמד לרשותם היה מיושן ולא התאים ללחימה בתנאים אלו. לעומתם, הירדנים תגברו את כוחותיהם. הגבעה הלכה וכותרה וספגה אש מכל הכיוונים. רק לאחר שעות של הפגזה קטלנית, כשהכוח סבל מהרוגים ופצועים, התקבלה פקודת הנסיגה בבוקר.

המצב בשטח היה קשה ביותר. לא היה קשר עם כוחות המשנה ומפקדת הגדוד והחטיבה לא היו מסוגלות לסייע. החלה נסיגה לא מוסדרת, ללא תאום וחיפוי.

מעדויות הלוחמים עולה תמונה קשה ביותר. פצועים זחלו בשטח, חלקם נשארו באפיסת כוחות ומצאו את מותם מוידוא הריגה של האויב. חלקם נפלו בידי מקומיים שהתעללו וחיללו את הגופות. חלק מהנסוגים הגיעו לשילתא ואחרים לאל בורג', שם לא היו מודעים לנסיגה ופתחו עליהם באש.

רק פקודה מעודכנת יותר מנעה פגיעות נוספות. עם חשיכה הגיעו לשטח הנסיגה כוחות חילוץ שהצליחו לאתר ולהוציא מספר פצועים וגופת הרוג אחד.

סה"כ נפלו ביום הנמהר הזה 45 לוחמים. גופות של 44 מהם נותרו בשטח ולא הייתה יכולת להביאם לקבר ישראל באותו השלב. רק לאחר כשנה וחצי, לאחר מו"מ עם שלטונות ירדן, קיבלה הרבנות הצבאית הראשית אישור להגיע לשטח שהיה בשליטת ירדן (עד למלחמת ששת הימים) ולאסוף את שרידי הגופות.

חולייה בפיקוד הרב הצבאי יצחק מאיר יצאה לשטח, איתרה את מקום הקרב ואספה את שרידי הגופות לארונות עץ אשר הועברו לישראל במעבר מנדלבאום בירושלים.

ביום 28.2.50 הובאו 44 הנופלים למנוחתם האחרונה בקבר אחים בהר הרצל. ההרוג ה-45 זכה לקבורה מיידית. יהודה שפייר ז"ל, כאמור, הוצא מהשטח בלילה שלאחר הקרב והובא לקבורה בחלקה הצבאית בבית העלמין בנחלת יצחק..."

"[...] מהגליל, פלוגה ב' ירדה עם כל הגדוד הראשון לחזית המרכז. שם התארגנה מחדש. אסף שמחוני מסר את הפיקוד על הפלוגה לפנחס זוסמן המכונה סיקוֹ. בצלאל אופיר נתמנה לסגן מפקד הפלוגה ומסר את המחלקה הדתית לבועז פפר. אורי סימון המשיך לפקד על המחלקה החילונית, המורכבת מהכשרות. גם כאן הפלוגה השתתפה בכל מבצעי הגדוד.

במבצע דני, ערב ההפוגה השניה, ב-17/7/1948 הוטל עליה לתפוס את חירבת כוריכור ולחסום את כביש בית נבאללה – לטרון על מנת למנוע מכוחות הלגיון הירדני להחיש תגבורת לעבר משטרת לטרון, שחטיבת יפתח הייתה אמורה לכבוש. כאן, בגלל קריאה שגויה של השטח על ידי המ"פ ובעקבות זה פריסה שגויה של הכוח, נאלצה הפלוגה לסגת תחת אש כבדה של האויב, מלווה מרגמות ושריוניות. כתוצאה מכך, הפלוגה נחלה מפלה כבדה. בעת הנסיגה לא קיבלה פלוגה ב' סיוע נאות מכוחות שכנים והנורא מכל – בגלל חוסר תאום בין הגדוד הראשון והגדוד השלישי, ירו עליה גם חיילי הגדוד השלישי שלחמו באיזור.

מבין 90 החיילים שיצאו למבצע זה נפלו 45 חללים, מתוכם 20 שהשתייכו למחלקה הדתית. 44 מבין הלוחמים שנהרגו נשארו בשטח שכבש הלגיון בחודש יולי 1948 והובאו לקבר ישראל רק בחודש פברואר 1950, לאחר הסכם עם הירדנים על החזרת גופות. 26 פצועים של הפלוגה, חלקם מאש אויב וחלקם מאש כוחותינו, הצליחו להתפנות בעצמם. רק 20 מחיילי הפלוגה יצאו מהקרב ללא פגיעות.

הקרב שהתנהל בחירבת כוריכור נקרא קרב שילתא הוא מזוהה כ"קרב של הפלוגה הדתית". כאן המקום להזכיר שוב, כי יותר ממחצית הפלוגה לא היו דתיים אלא השתייכו ליוצאי תנועות נוער חילוניות שהתגייסו בחודש מאי 1948.

אחרי המפלה בשילתא, הפלוגה שהוקמה בכפר חסידים התפרקה. הלוחמים המעטים שנשארו ממנה השתתפו ב-27/7/1948 כעתודה למבצע "גיס" , לפריצת הדרך לנגב [...]".

אני רוצה לפתוח דווקא בקרב אחר, מאותה מלחמה. קרב הל"ה. הקרב הכל כך מוכר, שכולם גדלו עליו והוא רשום באותיות של זהב בתולדות מלחמות ישראל. למרות מספר ההרוגים הכל כך גדול – שמור לו מקום של כבוד.

לעומתו, קרב המ"ה, זכה (במרכאות) לדאבוננו ולבושתנו, בשנים הראשונות, מצד כל מיני אנשים, ליחס לא מכובד בלשון המעטה. ואני לא רוצה לצטט מילים לא נעימות שנאמרו עליו ועל הלוחמים הגיבורים והקדושים הי"ד.

כן! גיבורים וקדושים! בחורים צעירים שיצאו לקרב מתוך מסירות נפש מוחלטת למען העם והארץ. אמנם אנחנו יודעים, שבקרב הזה היו קשיים גדולים וגברה יד האויב, אבל אנחנו מכירים גם את סיפורי הגבורה והמסירות, של העזרה והסיוע ההדדי תחת האש הכבדה. ככה הם באמת חקוקים בתולדות ישראל.

יש לנו את הזכות להתאסף כאן ולהעלות את זכרם הקדוש ולתת להם את הכבוד המגיע להם. עליהם אנחנו יכולים לומר בפה מלא את לשון התפילה: "מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחץ צורם".

אני רוצה לצטט שתי דוגמאות של מסירות נפש בעת קרב הנסיגה. הציטוטים הם מתוך האתר היפה שמתעד את הקרב ואת הנופלים. על כך ברכת יישר כח לעמוס על עבודתו המסורה הזאת בתיחזוק האתר ושימור זכרם של הנופלים במשך כל השנה.

לאחר חצי יום של קרב עז, שבו הצליחה הפלוגה לרתק את משורייני האויב במשך שעות אחדות, אולצה הפלוגה לסגת לאחר שהיתה נתונה תחת אש עדיפה משלושה עברים. בנסיגה הוטל על כיתת הבזה לחפות על הנסיגה ולהמטיר את אישה לעבר החורבה שעל המשלט, שבה נמצאו כ-60 מאנשי האויב. צוות הבזה הצליח להעביר את המכונה לעמדה על גבי סלע ולהציבה שם. במשך כשעתיים עבד מכונאי אחד לבדו ליד המכונה, כשהוא עצמו מכוונה, מייצבה ומזינה. העמדה היתה קשה ונתונה כל העת תחת האש. לאחר שנגמרה התחמושת נטל את המכונה על כתפיו ועבר איתה מרחק עשרות רבות של מטרים, כשהוא נמצא כל הזמן תחת מטח כדורים. באותה נסיגה נשא אחד הקשרים את מכשירו תחת מטח כדורים. בשדה הפתוח נתקל בפצוע ובעוד המכשיר הכבד על גבו, גרר את הפצוע כמאה וחמשים מטר. לעין צלפי האויב, עד שאפסו כוחותיו, הצליח להעביר את הפצוע לידי חברו והוא עצמו העלה את המכשיר למשלט שהיה נתון בידי אנשינו.

אני מעריך, שגם דודי החובש ישעיהו אלתר אלבוגן הי"ד, שאני קרוי על שמו, סייע בטיפול בפצועים תוך כדי הירי המסיבי שניחת עליהם.

וההרוגים כידוע נשארו שם על ההר. כמו לא רצו להיפרד מאותה גבעה עליה הקיזו את דמם. נותרו שם גופותיהם פזורות בשטח הקרב.

אל גבורת הלוחמים מצטרפת גבורת המאתרים. הרב הראשי לצה"ל הרב גורן זצ"ל יחד עם עוזריו, עברו את הגבול לשטח ההפקר על מנת לאתר ולזהות את גופות החללים. וגם כאן התגלתה גבורה ומסירות, בקור ובשלג ועם חשש של ירי מצד חיילי הליגיון שנמצאים בשטח. על משימת הקודש הזאת באו ואמרו לרב גורן אחרי ההלוויה הענקית שהתקיימה: אילו הרבנות הצבאית לא היתה קמה אלא רק כדי לארגן את ההלוויה ולהעביר את החללים מעבר לקווים – דיינו.

ארבעים וחמישה הקדושים, שנקברו כאן בחלקה הזאת, יחד עם כל קדושי ההר הזה מהווים חוליה חשובה במסכת מסירות הנפש על עצמאות ישראל. זהו פרק חשוב ומזהיר בתהליך התחיה של עם ישראל בארצו, שבה מוליך אותנו אבינו שבשמים, בדרך לגאולתנו השלימה. תנצב"ה.