את לימודנו במקוה ישראל התחלנו בשנת 1945. בשנת 1947 בעיקר בשלהי אותה שנה התארגנו במקוה גרעין של הנוער העובד בהדרכתו של נחמן רז מגבע. לגרעין הצטרפו תלמידים ממחזור כ"ח כללי וממחזור ה' הסתדרותי - הכתה המקבילה.

באותו זמן התארגן גרעין בנות מחוות הלימוד בפתח תקוה בהדרכת גדעון ליבון. המדריכים יצרו קשר בין שני הגרעינים. המדריכים הציעו לצרף את גרעין "עמל" של הנוער העובד מפתח תקוה.

מתחילת שנת 1948 החלו פגישות ראשונות בין חברי הגרעין המאוחד, כאשר החל גיוס תלמידי השמיניות אנו היינו רק בכתה השביעית אך כיוון שבמקווה היינו "הבוגרים" החלטנו להתגייס עם השמיניות, אתנו התגייסו עוד 7 נערים מגרעין "עמל".

סיימנו את הלימודים בחודש אפריל וב - 2.5.48 התייצבנו במחנה הקלט בתל אביב והתגייסנו לפלמ"ח. לפי התוכנית היינו אמורים לעבור תקופת אימונים ועבודה בקבוצת גבע במשך חודשיים אך עם בואנו לגבע התבשרנו שהחודשיים התקצרו ליום אחד בלבד, כך שבמקום חדרים קיבלנו את המתבן לשינה ולמחרת הוסענו למחנה פילון ליד ראש פינה.

מנינו אז כ - 40 איש מתוכם 5 נערות מבין המקואיות. לאחר שבוע אחד של אימונים באזור המחנה יצאו הלוחמים לקרב הראשון שלהם שמטרתו הייתה בלימה. הפלישה של צבא לבנון ביום הכרזת המדינה בפיקודם של אסף שימחוני מפקד הפלוגה וינון עזרוני מפקד המחלקה, כבשה הפלוגה את משלטי קדש, בערבו של יום הסתיימה המערכה בנסיגה אך הפשיטה הלבנונית נבלמה ומצודת כוח נשארה בידינו.

בקרב הראשון שכלנו את חברנו הראשון - שלמה קרייר, במלכיה.

לאחר הקרב על מלכיה השתתפו לוחמי ההכשרה בפשיטות לתוך שטח לבנון ובסוף בכיבוש מלכיה.

יחד עם כל חטיבת יפתח החל מסע הנדודים של ההכשרה מחזית לחזית, לאחר כיבוש מלכיה נסענו דרומה למחנה סרפנד שנכבש מידי הערבים. קרבות חזית המרכז החלו עבורנו הכיבוש הכפר אל - קובאב, כיבוש חוזר של קבוץ גזר והכפר אל- בריר שלידו והתמקדות במשלטי בית ג'וז (מוצא דרך בורמה), שם תפסה את הלוחמים ההפוגה הראשונה. מבצע דני החל מיד לאחר ההפוגה, לוחמי ההכשרה השתתפו בכיבוש הכפרים עינבה, דניאל וחדיתה, תוך כיתור לוד ורמלה ולאחר מכן ברפליה. ביום האחרון לקרבות בטרם כניסת ההפוגה השניה לתוקף תפסה הפלוגה את משלט 318 בחירבת קורייקור כדי לחסום את הכביש לטרון - רמאלה, קרב זה הסתיים בנסיגה ובאבדן תשעה מחברי ההכשרה.

הכשרתינו נפגעה מאד גם ריגשית ולכן כל כך חשוב היה לנו להישאר ביחד ולא לשלוח חברים שלנו לקורסים כדי שנוכל לעזור אחד לשני באובדן הגדול.

קטעים ממאמר שכתב גנדי על פלוגה ב' והכשרתנו בתוכה :

…"המקואים היו נערים צעירים ונפלאים שגויסו למלחמה ספק אם תער עלה כבר על זקנם, כי לא היה כזה. הם הביאו איתם את הרוח המקואית, היו שדאים טובים, מגובשים בחברה אחת ונכונים להקריב איש למען רעהו, היה להם כושר גופני מצוין…

היום אנו יודעים שפלוגה ב' נכנסה לתוך פריסה של הליגיון ואיימה על עורפו ועל מערך ההספקה שלו, לכן ציווה מפקד הליגיון לתקוף את פלוגה ב' ולעקור אותה מהשטח. הליגיון הנחית התקפה גדודית בסיוע שריוניות ובסיוע מרגמות בינוניות, פלוגה ב' שהייתה חמושה רק בנשק קל, מקלע בינוני אחד, טרם התחפרה דיה, לא עמד לה סיוע ארטילרי כלשהו. הפלוגה סבלה נפגעים רבים וקיבלה הוראה לסגת….

חיילי פלוגה ב' לחמו כאריות, פגזי מרגמות מתפוצצים כיסו את השטח, מחלקת המקואים והמחלקה הדתית נסוגו וירו, נסוגו וירו, המקלע היחיד לא ניטש, נשא אותו על שיכמו, היה מציב אותו ויורה ושוב מדלג אתו. הפצועים נישאו על כתפי הלוחמים כי אלונקות לא היו בנמצא. החללים נעזבו ורק הרובים והתחמושת נלקחו מהם, היו פצועים שביקשו כי יניחו להם, אבל הלוחמים לא עשו זאת…..

היה זה יום חם של אמצע יולי, השמש קפחה והחום העיק, המים במימיות מזמן אזלו…..אפילו כשנתן מישהו פקודה לנטוש את הפצועים ולהחלץ המשיכו הלוחמים לשאת את חבריהם בשארית כוחם. התחמושת החלה לאזול, האנשים בדקו את הרימונים בהחלטה להשתמש בהם כנשק אחרון….

סיפורה של פלוגה ב' הוא סיפור עלילות מפואר שניצרף באש וקודש בדם. הוא סיפורם של לוחמים שהלכו כנערים למלחמה ארוכה מלחמה שלא ראינו את סופה… פלוגה ב' כמו כל הגדוד הראשון של הפלמ"ח לחמה כנגד כל האויבים : הכנופיות, צבא ההצלה של קאוקג'י, הלבנונים, הסורים הירדנים, העיראקים, הסעודים והמצרים. פלוגה ב' , כמו כל חטיבת יפתח לחמה בכל החזיתות בצפון, במרכז ובדרום…,

בקרבות חזית המרכז ועד סיום מלחמת השיחרור מפקד המחלקה שלנו היה אורי סימון ז"ל שהיה אהוב על כולנו, על שמו נקראנו בגדוד "הסימונים הקטנים".

לאחר קרבות לטרון המחלקה השתתפה במבצע גי"ס ולאחר מכן חצתה עם כל החטיבה את קווי המצרים על מנת להתמקם בנגב הנצור במקום חטיבת הנגב, לאחר תקופה שקטה יחסית שכללה שמירה על קו המים מניר עם לגבולות והתקלות באזור חזעלה החלו קרבות חירבת מחאז, אז עברנו מאורים לואדי שליד משמר הנגב, לוחמי ההכשרה כבשו את חירבת מחאז במחזור הכיבוש השני. במהלך ההפגזות הכבדות נפצעו 3 מחברי ההכשרה ונהרג מפקד הכתה זכריה ברוד, לבסוף נאלצו הלוחמים לסגת וחזרו למשמר הנגב.

עם תחילת מבצע יואב המחלקה יצאה לקרבות מידי לילה, משלטי בית חנון, חוליקאת וסעד היו בין היעדים. בקרב חוליקאת נפצעו 3 מחברינו ואחד מהם יהודה שמחי מת אח"כ מפצעיו. לאחר מבצע זה הועברה המחלקה למחנה בית דרס ואח"כ למנסורה ליד יוקנעם, משם יצאו הלוחמים לקרב באזור ג'נין אך הקרב לא התקיים.

קיץ 1948 סיימו בנות החווה ושאר חברי גרעין "עמל" את לימודיהם ויצאו להכשרה לגבע, עם פירוק הפלמ"ח הצטרפנו אף אנו להכשרה בגבע והמשכנו לשרת בנחל במסגרת זו יצאנו למבצע "סולל" ומבצע "ערבה".

בקיץ 1949 נעזבה קבוצת אבוקה ע"י חבריה אשר עלו על הקרקע בעמק בית שאן כ – 10 שנים לפני כן. הכשרת גבע הופנתה לאבוקה על מנת להחזיק את המשק שנעזב, הכוונה היתה שנישהה באבוקה שנה אחת. ההכשרה עברה לאבוקה בתחילת ספטמבר 49. בינואר 1950 קיבלנו אלינו תוספת אנשים ההכשרה הימית מאלומות, הצלחנו להחזיק את כל המשק ורבים מאתנו ניקשרו למקום אבל אז החלו ויכוחים האם להישאר באבוקה , האם להקים משק ימי, או משק חדש כפי שתיכננו מתחילה. כעבור שנה באבוקה עברו כ – 25 חברים לקבוצת ארז, במקומם הגיעו לאבוקה חברים בלגים מהכשרת חניתה וצ'כים מהכשרת ניר עם, במשך השנתיים הבאות היו עזיבות רבות, מי לעזרת הורים ומי ללימודים ולבסוף נישארנו בודדים ואבוקה נעזבה סופית. חווינו יחד חוויות מכריעות בחיי המדינה והעם, אנו שומרים על קשר חזק והדוק ביננו מאז ועד היום. בכל שנה אנו עורכים אזכרה ליד מצבת הזכרון שהקימה ההכשרה בגן הבוטני במקוה ישראל ביום הקרב העגום על שילתה 18/7 מידי שנה אנו נפגשים בערב יום העצמאות, מידי פעם נערכים טיולים משותפים בארץ ובחו"ל, במשך השנים הקשר בין החברים הולך ומתחזק ואינו ניתק. קשה להגדיר מה בדיוק תרם לקשר ההדוק כל כך.

האם החיים במקוה עם כל היופי שבם ?

האם היותנו כל כך צעירים בני 16 – 15 כשהתגייסנו ?

או 3 השנים בן שהינו בקבוצת אבוקה ?

העובדה היא שכל נעורינו חלפו עלינו ביחד מאז ועד עתה, אנו שמחים להפגש ביחד ומקווים להמשיך בכך עוד ועוד…

מצאתי קצת חומר כתוב הכולל תמליל שיחה-ראיון שנערכה ביני לבין עזרא גרינבוים מקיבוץ צובא. בשנת 1988 עזרא עצמו היה בגדוד השלישי של הפלמ"ח כל זאת לתיעוד לבית יגאל אלון בגינוסר. וכן כמה דפים שכתבתי בהזדמנויות שונות. הטוב ביותר היה לצלם את החומר ולהעביר אליך, אבל מכיוון שאתה לחוץ בזמן כפי שהבנתי מדבריך אנסה לרכז את עיקר הדברים שדברנו עליהם הבוקר.

הכשרת גבע

המקוואים - בעיקר בנים, בנות חוות הלימוד החקלאי ע"י בית חולים בילינסון . גרעין "עמל" של הנוער העובד בפתח תקווה בעיקר בנים. לשם הקיצור נקרא להם הכשרת גבע.

מקווה ישראל, למדו באותם שנים שלש שנות לימוד לאחר 8 שנות לימוד בבית הספר היסודי. בחוות הלימוד, למדו הבנות רק שנתיים.

תחילת שנת הלימוד השלישית שלנו במקוה ישראל, ביולי-באוגוסט 1947 וברוח התקופה דאז, כאשר חלק מאתנו היו חברי תנועות נוער חלוציות בעיקר מחנות העולים, הנוער העובד, השומר הצעיר והצופים וכן חברים מההתיישבות החקלאית בארץ - הרגשנו צורך לצאת יחד להכשרה מגויסת בפלמ"ח.

חיפשנו בית של תנועת נוער שתתאים לנו ותעזור לנו להתארגן בהתאם - אינני זוכר כיצד הגענו לתנועת הנוער העובד.

באותה תקופה, היה נציג של הקיבוצים נחמן ריז'יק - לימים רז מקבוצת גבע. האיש כבש אותנו בשיחות שהתנהלו בינינו, לימד אותנו שירי הזמן שעבר - בקיצור, עשה עבודה יפה מאד אתנו.

אבל מכיוון שאנחנו המקוואים היינו בנים, פרט לחמש בנות שלמדו אתנו באותה תקופה במקווה, חפשנו בנות (איך אפשר בלי).

באותה תקופה, לנחמן היה חבר בגילו מכפר יחזקאל, גדעון ליבין, שהדריך מטעם תנועת הנוער העובד את בנות חוות הלימוד שהייתה סמוכה לפתח תקווה. בנוסף, הדריך גם שכבת גיל דומה לגיל שלנו וכל זה בסניף הנוער העובד בפ"ת.

אז נולד הרעיון ששתי הקבוצות יתאחדו ויצאו להכשרה משותפת. הקבוצות נפגשו ולאחר דיונים ספורים התאחדנו. מכיוון שבגבע היה מקום להכשרה ומכיוון שאנחנו היינו בוגרי חקלאות עם שם טוב - יועדנו לקבוצת גבע . עם האחוד עם הבנות, קיבלנו תגבורת של חברים משיכבת גיל שלנו מהסניף בפ"ת של הנוער העובד.

הימים הם ימים סוערים - התנגשויות בין הממשל האנגלי לישוב היהודי. לא מעט בעיות עם הערבים שבאו לידי ביטוי עם החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ותחילת מלחמת השחרור.

כל זה מביא אותנו לנובמבר 1947. מקוה ישראל נקלעה למצב בין יפו הערבית מצפון וישוב הערבי יזור מדרום. כל התנועה והקשר מתל אביב עם דרום המדינה וירושלים עבר במרכז בית הספר. למעשה, אנחנו גויסנו, שכבנו בעמדות מול הערבים בימים ובלילות ושמרנו על דרך פתוחה. עברנו אמונים עם נשק לא לגלי וחווינו את המלחמה מקרוב מאד.

בתחילת ינואר 1948, החלטנו שאנחנו רוצים להפסיק ללמוד והיו על כך שיחות בינינו לבין המורים והנהלת בית הספר.

רובנו היינו בני 17, מי פחות ומי יותר - בסופו של התהליך שהתרחש גם בתיכונים של אז ובגלל הלחץ הגדול של צרכי ההגנה, סוכם שהלימודים יופסקו בסוף השליש השני והתלמידים יגויסו.

לא לשכוח שאנחנו היינו צעירי בשנה מהשמיניות, כך קראו להם אז - אנחנו היינו שביעית.

כך התגייסנו לפלמ"ח כהכשרה מגוייסת. מהכשרת הנוער העובד מפ"ת, הצטרפו אלינו חברים מספר והיתר הגיעו לגבע יותר מאוחר בגמר שנת הלימודים וגויסו לנחל שהיה בראשית דרכו. כמו כן, הצטרפו אלינו להכשרה חברים נוספים שנשלחו אלינו.

במחצית השנייה של אפריל, מצאנו את עצמנו - הכשרת גבע - בראש פינה במחנה פילון שנכבש יומיים קודם ע"י הגדוד הראשון. התאמנו ויצאנו לפעולות הטרדה בכפרים ערבים בסביבה ובלבנון.

ב-13 מאי 1948 יצא הגדוד, לקראת הכרזת המדינה, להגן על הגבול הצפוני. המטרה הייתה לכבוש את הכפר מלכיה ששכן על הגבול הצפוני.

ב-15 למאי, יום הכרזת המדינה, התרחש העימות בינינו לבין הכוח הערבי. הגדוד שלנו ספג 24 הרוגים - אחד מהחללים היה חבר שלנו.

לאחר שבועיים של פעילות מלחמתית, עלינו פעם שנייה על מלכיה, כבשנו אותה ומשם עבר הגדוד לחזית המרכז, לסרפנד - צריפין של היום. שם ספגנו הפצצה של הצבא המצרי, נפצעו מספר חברים אשר לא יכלו לחזור לפעילות בגדוד.

מבצע דני

הגדוד הראשון השתתף פעיל מאד. הפלוגה שלנו כבשה כמה כפרים ערבים וב-17.7.48 עמדו להכריז על הפוגה בקרבות.

הפלוגה שלנו, בפיקודו של סיקו פנחס זוסמן, קיבלה יעד של עליה על משלט (מוצב) ששלט על כביש שהיה חשוב ללגיון, ביו לטרון לבין נבאללה, שהיה מחנה חשוב של הלגיון הערבי.

נתקלנו בגדוד הירדני, שהיה המצטיין שלהם, עם שריוניות ונשק עדיף בהרבה משלנו.

המשלט היה בצורת אוכף, דבר שהתברר רק בבוקר, ולמעשה הפלוגה הייתה נצורה במלכודת אש, פגזים ומכונות ירייה והתקפות של לוחמים.

ערביים כפריים במאות שבאו מהכפרים הסמוכים. הפלוגה שמנתה כ- 80 לוחמים בשתי מחלקות עם נשק קל בלבד רובים ומקלעים בודדים. הסתבר שלא היה כח שיכול היה לבוא לעזרתנו ונשארנו להלחם לבדנו. כאשר המ"פ איבד גם את הקשר עם מפקדת הגדוד בשלב מסוים, נתן סיקו פקודת נסיגה. אני שהייתי מקלען, קיבלתי פקודה מהמ"כ שאנחנו נשארים לחפות על הנסיגה ואכן נשארנו כמו אחרים. בשלב מסוים נפל פגז בעמדה - שלושתנו שהיינו בעמדה, נפצענו, המקלע התעקם ויצא מכלל פעולה ואז אמר המ"כ שזה הזמן לצאת משם.

אנחנו יצאנו פצועים וחבולים אבל הרבה 45 לוחמים שנשארו, הובאו לקבר ישראל רק כשנה וחצי לאחר הקרב הזה אל קבר אחים בהר הרצל.

מההכשרה שלנו, נפלו בקרב זה 9 חברי הכשרה. מהמחלקה, נהרגו עוד 6 חיילים מהמחלקה הדתית - ס"ה 15 חברי הכשרה ואחרים.

הקרב הזה שחבריו לחמו עד שארית כוחם, השאיר את הפלוגה, הגדוד ואת הפלמ"ח כולו - תחת מתקפה מרגיזה של "הנה הפלמ"ח ברח".

אז הלוחמים - לא ברחו ונלחמו כפי שאני ראיתי ויודע כי הייתי שם עד שארית כוחם וחייהם ועד היום, הנופלים לא קיבלו את הכבוד הראוי.

מחזית המרכז עברנו לנגב הנצור השתתפנו בקרבות עם הצבא המצרי עד לשחרור הנגב כולו עד אילת.

גם בחזית זו נהרג חבר טוב שלנו ונפצעו כמה חברים אפשר לומר שיצאנו חבולים בגוף וכנראה קצת בנפש היום אומרים עם "שריטות בראש".

מחזית הדרום עברנו צפונה להתארגנות במחנה צבאי מנסורה ע"י יוקנעם המושבה, משם שלח אותנו הצבא לקבוצת גבע לעבודה חקלאית והכשרה כחלק מהתכנית שנעלה להתיישבות כמו הכשרות אחרות עלו להתיישבות בגבולות ובמקומות מפתח.

לאחר שנה בגבע עלינו להתיישבות במשק קבוצה בבית שאן שחבריה עזבו תוך כדי מלחמת השחרור.

גם אנחנו לא הצלחנו להחזיק שם את המשק ובתהליך איטי נעזב המקום לצמיתות תוך כדי 3-4 שנים.

אריה גצלר

רק לתזכורת----

אני היום בגיל שמתקרב ל 82 שנים לא לגמרי בטוח שלא טעיתי ושכחתי ובכל מקרה, לא היה לי זמן לעיין ברישומים שנמצאים אצלי ואפשר עדיין לבדוק. בכללי זו תמונה מאד מרוכזת וקצרה.

למרות השנים הנושא עדיין בוער בעצמותי.

אריה