בית אמנוי (דירת נחמיה רבין)  מאת דני רכט

איך קשור יצחק רבין ליוסף טרומפלדור? ראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל נולד בירושלים בראשון במרץ 1922. שנתיים בדיוק לאחר נפילתו של טרומפלדור בקרב תל-חי. כידוע נקרא על שמו של טרומפלדור רחוב בתל אביב. באחת הדירות בבית מספר 32 ברחוב זה התגורר נחמיה רבין (רביצוב). השכנים הותיקים זוכרים איך הרמטכ"ל יצחק רבין היה מגיע בשנות השישים בג'יפ פתוח או במכונית צבאית ירוקה לביקור שבועי אצל אביו נחמיה (1886-1971). רב אלוף רבין היה עולה לדירת אביו בקומה השלישית, ואוסף אותו לביתו. וכמו בטקס קבוע היה רבין מחזיר את אביו לדירה שברחוב טרומפלדור סביב השעה תשע בערב. רבין שירת כראש המטה הכללי של צה"ל בין השנים 1964-1968, אך עם סיום כהונתו כרמטכ"ל ומינויו כשגריר ישראל בארצות הברית, נפסקה מסורת משפחתית זאת. יצחק עבר להתגורר בוושינגטון ונחמיה עבר להתגורר אצל בתו רחל בקיבוץ מנרה בצפון.

נחמיה רבין נולד בסביבות העיר קייב באוקראינה שהיתה אז חלק מהאימפריה הצארית. הוא היגר לארצות הברית, וניסה להתקבל כחייל לגדודים העבריים אך נפסל מטעמים רפואיים. רבין לא ויתר והצליח להתגייס בהמשך תחת שם אחר. כשהוא משרת בבטליון 39 תחת בפיקודו של קולונל פטרסון הגיע רבין אל העיר קנטרה על גדות תעלת סואץ, לצפון סיני ולרצועת עזה. עם תום מלחמת העולם הראשונה המשיך רבין אל העיר חיפה שם התגלה ברשותו נשק בלתי חוקי. הוא נעצר לשלושה שבועות. חברו בתא בבית הסוהר היה זאב ז׳בוטינסקי. גם אשתו רוזה "האדומה" כהן הייתה פעילה בהגנה ועסקה בגיוס כספים לרכישת נשק. את בנה יצחק ילדה רוזה בירושלים אך כעבור זמן קצר עברו בני הזוג רבין להתגורר בתל אביב והמשפחה התגוררה ברחוב המגיד בלב תל-אביב. רוזה כהן, מנהיגת הפועלים וחברת מועצת העירייה, הלכה לעולמה בשנת 1939 ממחלת הסרטן. רבין האב היה חבר הוועד הפועל של ההסתדרות, חבר מועצת פועלי תל אביב והיה מראשי אגודת פועלי המתכת. הוא הלך לעולמו בגיל 85 והובא למנוחת עולם בבית הקברות של קיבוץ מנרה.

בסוף שנת 1933 רכש פישל קרנובסקי מבנק אפ"ק את מגרש מס' 69 באדמת זמריה ברסקי. בחודש ינואר 1934 הגיש קרנובסקי לעיריה בקשה לבניית בית בן שלוש קומות במגרשו, באמצעות המהנדסים צ. קרנפלד ול. קרנובסקי. המשרד הטכני שבבעלותם פעל בבית זלמן נוח ברון ("בית העמודים" ברחוב רמב"ם) ועסק במדידות, תכניות אדריכלות, עבודות ציבוריות ותכנון מערכות השקייה. במכתבו למחלקה הטכנית (מתאריך 12.1.1934) בעיריה הפציר בהם בעל המגרש "לאשר את התכנית כמו שהו בלי כל שינויים, היות ולא בנקל עלה לנו להפחית בתכנית הזה את הרושם של הסביבה הלא נעימה. להפחית את הרושם של המתים על החיים". הוא התכוון לקרבת הבית המתוכנן לבית הקברות ברחוב טרומפלדור. קרנובסקי רצה לבנות בית בן שלוש קומות תוך שהוא מסתמך על תקדימים שכבר נבנו בסביבה, אולם העיריה אישרה בניית שתי קומות בלבד. בתגובה הוא כתב לעיריה: "הקמת בית פחות משלש קומות אין חשבון". בהמשך התרצו פקידי העיריה: "מאשרים קומה ג' אולם את הרשיון להוציא לאחר שיתקנו את האזור (כלומר, שינוי סיווג האזור ד.ר.) ויקבלו את אישור הממשלה לכך". אישור הממשלה התמהמה, ובינתיים השכיר האדון קורנובסקי חלק מהמגרש למר יעקב גרינברג וזה בנה עליו צריף ללא אישור העיריה, מה שעוד יותר סיבך את מצב הדברים. 

הבירוקרטיה הכריעה כפי הנראה את אדון קרנובסקי ובשנת 1942 הוא מכר את הנכס לגבריאל קרינסקי (1878-1955) שקיבל עם המגרש גם את הצריף הבעייתי שניצב עליו. העיריה דרשה שגרינברג יהרוס את הצריף, אלא שזה התעלם מצווי העיריה. בינתיים, לא איפשרה העיריה לבעלים החדשים לקדם בניית בית חדש על המגרש. הצריף נהרס כפי הנראה בסוף שנת 1943 (פסק דין שהורה על הריסת הצריף ניתן עוד בנובמבר 1937). קרינסקי מכר את המגרש לחברת אמנוי בע"מ. החברה היתה בבעלות חיים גרוס, בעל בית חרושת בדרך פתח-תקווה, והאדריכל אלכסנדר פן (1900-1979) אשר תכנן את הבית המשותף שנבנה במהלך שנת 1948 ותחילת 1949. ברישום הנכס ע"ש חברת אמנוי  טיפל עו"ד יוסף סרלין, מראשי תנועת הציונים הכללים, אשר כיהן מטעמה כחבר כנסת וכשר בריאות.

בחודש ספטמבר 1951 אירעה תאונה קשה בבית אמנוי. אש אחזה בשערותיה ובבגדיה של הגב' שולמית שילי, אחת הדיירות. היא נכוותה והועברה במצב קשה אל בית החולים הדסה ברחוב בלפור. 

בבית אמנוי נבנתה קומת מרתף חלקית ששימשה את דיירי הבית כמחסן משותף. בסוף שנת 1961 הגיע יוסף ארליך, נער בן 14 שהתגורר בבניין, אל תחנת משטרת מחוז תל-אביב. הוא סיפר לחוקר המשטרה כי בעת ששיחק עם זוג אופניים שעמדו במרתף הבית, הוא מצא בכנף האופניים חבילה ארוזה היטב שהכילה שלוש מאות מטבעות זהב (סוברנים). אנשי המשטרה שבדקו את המטמון העריכו את שוויו בעשרת אלפים לירות - סכום עתק אז. בהמשך הגיע לתחנת המשטרה שלמה חבשוש, בעל חנות מכולת שגם הוא התגורר בבניין. הוא טען שאופניים אלה היו בבעלותו עוד בחו"ל והוא שלח אותם עם המטמון שהוסתר, בטרם עלה לארץ. העניין התגלגל לפתחו של בית משפט השלום בעיר. העדויות הוצגו בפני השופט ד"ר רובין וזה פסק כי מר חבשוש הוא בעל המטמון, לא לפני שהעיר לפרוטוקול "מוזר הדבר ביותר שאיש רציני כמו המבקש ילך לטמון רכוש כזה בתוך אופניים שהוא מחזיקם במחסן משותף לכל הדיירים".

.

.