בית הקונסוליה הגרמנית מאת דני רכט

בשנת 1913 החל להיבנות בית הקונסוליה הגרמנית בשכונה הטמפלרית ואלהאלה לצד דרך שכם (כיום, רחוב אילת 59). הבנייה שהסתיימה רק במהלך מלחמת העולם הראשונה, נעשתה בשיתוף פעולה של רבים מהציבור הגרמני-טמפלרי בפלסטינה. האדריכל היה אפל מגרמניה. מתכנן הנוף היה פרידריך למלה. והקבלן היה יוהנס ונאגל. שני האחרונים מהמושבה שרונה. בית החרושת של האחים וגנר הנמצא בסמוך, סיפק את הברזל ואת הצנרת. בעוד בית החרושת של משפחת וילאנד סיפק את הבלוקים דמויי האבן ואת רעפי החרס. הקשיים במהלך המלחמה עיכבו את סיום הבנייה והבניין נחנך על ידי הקונסול הגרמני רוסלר רק בשנת 1916. המבנה המפואר והגינה המטופחת שימשו מרכז חברתי לבני מושבות הטמפלרים. הקונסוליה נסגרה בתחילת שנות הארבעים כשחלק גדול מהציבור הגרמני הוגלה מהארץ עקב היותם נתיני ארץ אויב. הבניין משמש כבר עשרות שנים את משרד העבודה, במהלכן נוספו לו תוספות בנייה. בתחילת שנות האלפיים שופץ המבנה, בתכנון משרד האדריכל אמנון בר אור.

האדריכל אור אלכסנדרוביץ' מוסיף כי הבניין נבנה מבלוקי בטון ולא מלבני בטון. זה היה הבניין הגדול ביותר בארץ שנבנה מהבלוקים האלה, שייצרו במקביל וילנד ושלוש, וכנראה גם האחרון שבהם. אלה בלוקים שבאחת מפניהם הוטבעה דוגמת אבן, שכמובן לא טויחה.

עדות מנחם ידיד: "משנת 1937 עד פרוץ מלחמת העולם השניה, בבניין הקונסוליה הגרמנית ובבית החרושת ואגנר הסמוך לו, היו מניפים בגאווה בכל ימי ראשון בשבוע את דגליה של גרמניה הנאצית עם צלב הקרס. כמי שהיה מפקד אצ"ל ובית"ר באזור הדרום, בצוותא עם שותפי צבי גור-אריה, ראינו באקט זה פגיעה בנו וביישוב היהודי ששכן מסביב. בתגובה היינו מטפסים בהיחבא על גגות המבנים, מורידים את הדגלים ושורפים אותם בלהט רב. בסיום הפעולה היינו חומקים מטה לבקעת מסילת הרכבת, ומשם נעלמים בינות לבתי הסביבה".

פרופ' גדעון ביגר מוסיף "כי עם כיבוש יפו על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה, שימש הבניין זמנית כשקם המרכזי וכמעון מזדמן לחיילים בריטיים וכך גם הוא מופיע במפה שפרסמו הבריטים בשנת 1918".

.

.