דירת מטה לח"י (בית שולמית) מאת דני רכט

בשנות הארבעים שימשו דירות שונות בעיר לישיבות מטה לח"י. המחתרת הקטנה והנרדפת ביותר על ידי שלטונות המנדט אז. בדירת המסתור בקומה השלישית ברחוב דיזנגוף 30 בשכונת משכנות ישראל התקיימה ישיבת מטה לח"י האחרונה בהשתתפות אברהם (יאיר) שטרן. בפריצה של הבולשת הבריטית לדירה ב-27 ינואר 1942 נפצעו ארבעה מאנשי המחתרת. שניים מהם, אברהם אמפר וזליג ז'ק מתו מפצעיהם ארבעה ימים אחר כך. אלה היו ימיה הקשים ביותר של המחתרת האקטיויסטית. שבוע קודם נכשלה הפעולה ברחוב יעל 8. ושבועיים אחר כך (12 בפברואר) נרצח מנהיג המחתרת יאיר על ידי אנשי הבולשת הבריטית ברחוב מזרחי ב' (כיום רחוב שטרן). כך מתואר הארוע בבלוג מוזיאון לח"י:

זה קרה ביום ג', 27.1.1942, בדירת משפחת מסר שבקומה השלישית, בחדר שנשכר על ידי לוחם לח"י זליג ז'ק. מלבד ז'ק שהו בחדר עוד שלושה: אברהם אמפר, משה סבוראי ויעקב לבשטיין. בחדר התנהל קודם לכן קורס לנשק של לח"י אולם באותו היום לא היתה כל פעילות. הארבעה ישבו בחדר, לא חמושים, ושוחחו ביניהם על ענייני המחתרת. קרוב לשעה ארבע עזב יעקב את החדר ונכנס לבית השימוש. פתאום נשמע צלצול חזק וממושך. יעקב שמע צעדים מתפרצים ופונים שמאלה – אל חדרו של ז'ק. לאחר מכן התחוור לו מה התרחש בחדר. זליג ז'ק שכב על מיטה מתקפלת, אברהם אמפר ישב על כיסא ועיין בספר. משה סבוראי שכב על מיטה ליד החלון וגם הוא, ספר בידו. כששמעו את הדלת נפתחת לא שמו לב ברגע הראשון כי חשבו שחברם הוא החוזר, אולם מיד קפצו כל אחד ממקומותיהם. בפתח עמדו שלושה שוטרים בריטיים באקדחים שלופים ובראשם קצין הבולשת מורטון. לוחמי לח"י המופתעים עמדו והרימו את ידיהם.

מורטון פרץ לאמצע החדר, כיוון את אקדחו מול אברהם אמפר וירה אל בטנו שלוש יריות. מיד אחר כך הפנה את אקדחו וירה שלוש יריות אל זליג ז'ק, הסתובב עוד פעם וירה שתי יריות במשה סבוראי. לאחר שסבוראי כבר נפל ניגש אליו מורטון וממרחק של מטר אחד כיוון את אקדחו אל רקתו וירה עוד ירייה. לאחר שהיה בטוח ששלושתם "גמורים" פנה אל בית השימוש וירה בדלת הנעולה.

מורטון עצמו לא ניסה להכחיש שירה לעבר בלתי חמושים. בדו"ח הבולשת שפורסם לאחר מכן כתב: "על המיטה הראשונה ממולי זיהיתי מיד את זליג ז'ק, שברח זה לא מזמן ממעצר. על המיטה השנייה שכבו שני אנשים אחרים. כל השלושה לא היו מזוינים... פקדתי עליהם בעברית לא לקום מהמיטה וכאשר היה נדמה לי שאחד מהם מנסה להגיע אל המעיל שהיה לידו, פתחתי באש לעבר השלושה".

לאחר היריות פרצה לחדר עדת בלשים בריטיים בראשותו של הקצין ווילקין. הם בעטו בפצועים הנאנחים, הפכו אותם מצד אל צד, ירקו בפניהם וצחקו בקול. ווילקין התחיל מפקד על החיפוש. אחד הבלשים הביא לו איזה חפץ עטוף בנייר. ווילקין הניחו ליד אחד המעילים. בשעת החיפוש הפכו את הפצועים מצד אל צד וסחבום על הרצפה. בתוצאות החיפוש נמצאו שני רימוני סרק ואקדח, שהוכנס במתכוון על ידי הבלשים. צריך היה "לנמק" את הרצח.

יעקב לבשטיין שמע את היריות והבין את הנעשה. הוא טיפס דרך האשנב, נאחז בצינור צר שהיה בחוץ והתחיל יורד מהקומה השלישית. מלמטה ניתך עליו מטר יריות אף על פי שברור היה כי אין לו דרך להימלט והוא מוכרח להגיע לידי הבלשים והשוטרים המקיפים את הבית. כדור אחד חדר לגופו בחלקו התחתון אך למרות הכאב, לא הרפה מהצינור עד שהגיע למדרכה. הבריטים העבירו אותו מעבר לבית, ושם, באין רואים, התנפלו עליו כשהוא שותת דם, בעטו ברגליהם, הכו בידיהם, תפשו בשערות ראשו והשליכוהו אל המדרכה. לאחר חצי שעה הגיע למקום אמבולנס של מגן דוד אדום. החובשים דרשו בתוקף להעביר את ז'ק ואמפר להדסה מחמת פצעיהם האנושים, אולם הושהו זמן רב על ידי הבריטים. בקשתם של החובשים היהודים להזריק לשני הפצועים קשה מורפיום כדי להקל על מכאוביהם נתקלה בסירוב ואיסור מוחלט מפיו של וילקין. לבסוף הובאו הפצועים לבית החולים הממשלתי ביפו. כאן מצאו כי פצעיהם של יעקב ומשה קלים יותר וחבשום, אולם מצבם של אמפר וז'ק היה קשה, בעיקר מאחר ששכבו שעתיים על המדרכה ללא עזרה.

ביישוב, כמובן, לא פורסם דבר על ההתעללות והמכות בעצירים פצועים, על העיכוב המכוון של טיפול רפואי ועל ידם הקלה של הבריטים על ההדק. העיתונות העברית הודיעה למחרת בקיצור מה שהכתיבה לה המשטרה הבריטית: "ברחוב דיזינגוף 30 הופיעה המשטרה כדי לערוך חיפוש בחדר חשוד. נמצאו שם ארבעה בחורים, החשודים בהשתייכות ל'כנופיית שטרן'. היתה התנגשות בין המשטרה והבחורים. בשעת ההתנגשות נפצעו שניים מהבחורים. אחד מהנמצאים ניסה להימלט מבעד לחלון, אולם גם הוא נתפס. בחדר נמצא חומר-נפץ ונשק לרוב". זליג ז'ק ואברהם אמפר נפטרו מפצעיהם בבית החולים לאחר ארבעה ימים של סבל נורא. יעקב ומשה נידונו למאסר עולם על הנשק שהבלשים השתילו בחדר. המאסר הומר לעשר שנים אך שניהם הצליחו להימלט מבית הכלא עוד לפני כן, יעקב ב-1943 ומשה ב-1948.

שלט בית שולמית בכניסה לבניין, מעיד על שמו הנוכחי של הבית.

.

.