בית הורביץ (דירת דוד צבי פנקס) מאת הניה מליכסון, דני רכט

בתאריך 14 בינואר 1932 אישרה העיריה את התכנית שהגיש המהנדס יעקב אורנשטיין לבניית בית במגרש מספר 185 בשכונת לב תל-אביב (רחוב רמח"ל 6 פינת יהודה הלוי 61). התכנית כללה בית בן שתי קומות, כאשר בכל קומה 3 חדרים, מרפסת מזוגגת, מטבח, אמבטיה ובית כיסא. בהמשך אותה השנה הגישו בעלי הבית מרים-הינדה ואהרון הורביץ, בקשה לתוספת קומה שלישית לבית. בקשה זאת אושרה בתאריך 6 בדצמבר 1932. בית זה היה בחלקו מערבי של המגרש הפינתי. בחודש מרץ 1934 אושרה לזוג הורביץ בניית אגף חדש לבית. אגף שחזיתו פונה לרחוב יהודה הלוי. תחילה נבנתה בו קומה אחת. ובהמשך נוספו לאגף שתי קומות. דוד צבי פנקס היה בין דיירי בית הורביץ.

פנקס (נולד ב-5 בדצמבר 1895), היה פוליטיקאי ישראלי, מחותמי מגילת העצמאות ושר התחבורה השלישי של מדינת ישראל מ-8 באוקטובר 1951 ועד פטירתו. כחודשיים לפני פטירתו מהתקף לב היה קורבן לניסיון התנקשות. פנקס קיבל חינוך מסורתי וכללי, אך גם למד משפטים באוניברסיטת וינה. פנקס לא השלים את הדוקטורט במשפטים כי נאלץ להפסיק את לימודיו ולהצטרף לעבודה בבנק המשפחתי. כבר מצעירותו החל בפעילות התנועתית. היה מראשי צעירי מזרחי. נמנה עם מייסדי הארגון הדתי-לאומי "ישורון", היה ציר המזרחי לקונגרס הציוני ה-13, חבר הנהלת ברית הסטודנטים הדתיים בווינה. כמו כן, השתתף כציר בוועידות עולמיות של המזרחי. במקביל עבד כבעל זכות חתימה בבנק של אביו בווינה. בראשית שנת 1925 עלתה משפחת הוריו עם מרבית ילדיהם ונכדיהם לארץ ישראל. כאן התמנה פנקס למנהל בנק המזרחי בתל אביב, אותו ניהל בפועל עד להיבחרו ליו"ר מועצת המנהלים של הבנק בשנת 1949, תפקיד אותו מילא עד מותו. עמד בראש המוסדות הכלכליים של המזרחי בארץ. בשנת 1925 נבחר להיות יו"ר ועד בית הכנסת הגדול בתל אביב, ובשנת 1932 נבחר למועצת עיריית תל אביב מטעם המזרחי ועמד בראש מחלקת החינוך בעירייה במשך 18 שנה.

אחר קום המדינה, נבחר פנקס בשנית למועצת העירייה ובין השנים 1950-1951 כיהן בתפקיד סגן ראש העירייה. הוא נבחר לכנסת הראשונה ברשימת חזית דתית מאוחדת. נבחר לכנסת השנייה מטעם המזרחי ומונה לשר התחבורה, תפקיד אותו מילא עד מותו. במסגרת מדיניות הקיצוב שהונהגה בשנותיה הראשונות של המדינה, צומצם גם השימוש בדלק. בשלב מסוים נקבע כי מכוניות פרטיות יושבתו יומיים בשבוע כשאחד מימי השבתת הרכבים יהיה שבת. כנגד זה התעוררו טענות על כפייה דתית. מספר שבועות אחר כך, בערב שבת, ה-20 ביוני 1952, התגלה מטען נפץ שלא התפוצץ במרפסת דירתו של פנקס, והמשטרה שמה מעקב על הבית. למחרת. יומיים אחר כך, בשעה אחת וחצי בלילה, נזרקה פצצה נוספת לדלת דירתו של פנקס ונגרם נזק רב לדירה, אך הוא ובני ביתו, ששהו בדירה, לא נפצעו. המשטרה עצרה את עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר שנראו מסתלקים מהבניין, שניהם יוצאי לח"י. בחקירתם במשטרה ניצלו השניים את זכות השתיקה. בבית המשפט המחוזי הם טענו כי הזדמנו למקום המעשה לאחר שקינן קיבל ידיעה אנונימית כי עומד להתרחש שם אירוע "מעניין". הם זוכו מחוסר אשמה. המדינה ערערה, ובית המשפט העליון זיכה אותם מחמת הספק.

בספר על דעת עצמו שכתבה נורית גרץ, אשתו של קינן, מוקדש חלק נרחב לפצצה בדירת פנקס. לאחר מותו של קינן סיפר יעקב חרותי שסיפק את הפצצה לקינן וציין שחשב שהיעד יהיה חנות המוכרת סחורה גרמנית. כחודשיים לאחר ההתקפה, ביום ב-14 באוגוסט 1952, נפטר פנקס מהתקף לב. על שמו נקראו מספר רחובות בישראל, וכן היישוב רמת פנקס. בצפון תל-אביב שונה שמו של המשכו המזרחי של רחוב הבשן (בין אבן גבירול לדרך נמיר) לרחוב פנקס.

.

.