בית ביאליק מאת שולה וידריך

בית ביאליק ברחוב ביאליק 22 נבנה בשנת 1924 בתכנון האדריכל יוסף מינור. ביאליק היה אז גבר בגיל העמידה, מקריח ומעט כרסתן, מעת לעת נראה צועד מתונות ברחוב, שקוע בהרהוריו. אשתו נהגה לארח מכרים והסבירה פנים לשכניה. בני הזוג ביאליק היו שכנים נוחים לבריות, בדרך כלל, אם כי הגבר נודע ברחוב כאדם קולני, ולא אחת היה מרעיש עולמות ורעמיו היו הולכים מקצה הרחוב ועד קצהו. איש לא חשב, כי העובדה שאדם מתגורר ברחוב הנושא את שמו, עשויה להיראות תמוהה. כבר בשנת 1922, החל ביאליק לחפש לעצמו מגרש בארץ. במכתב ששלח מברלין ביום 16.6.1922 לאפרים שמואל קוצניק, ככל הנראה, מתווך מקומי, ייפה ביאליק את כוחו לבוא בשמו במשא ומתן לשם רכישת חלקת אדמה לבניין ביתו בתל אביב או בקרבתה. "הרי ידך כידי לכל דבר", כתב ביאליק לקוצניק. במקביל, ביקש ביאליק מידידיו בתל אביב – מאיר דיזנגוף, בצלאל יפה ויהושע רבניצקי להנחות את קוצניק בעצתם, הן בבחירת המקום לבניין "שיהיה נאה וטוב מן הצד הסניטרי והאסטטי" והן בתנאי התשלום.

בהמשך, העביר ביאליק סכום כסף לידידו אשר גינצבורג ("אחד העם") ואף מסר בידו ייפוי כח לשם נטילת הלוואה מבנק אפ"ק למימון יתרת החוב. במכתבו לביאליק מיום 14.12.1922 אישר בצלאל יפה את קבלת הכסף והעיר: "חבל שהאדון קוצניק איננו כאן". החלטתו של ביאליק לבנות את ביתו בראש הגבעה, גרמה ליזמים להציע את קריאת הרחוב בשמו של המשורר. במפת תכנון משנת 1923, כבר מסומן הרחוב בשם "רחוב ביליק" (כך במקור). המגרשים במפה זו סומנו במספרים סידוריים, פרט לשלושת המגרשים בראש גבעת בצלאל, שסומנו באותיות א', ב', ג'. היו אלו מגרשיהם של ביאליק, ברלין ובצלאל יפה.

היזם בצלאל יפה התכוון להקים לעצמו בית מגורים בראש הגבעה, הוא פנה לאדריכל אלכסנדר לוי שתכנן עבורו הצעה לבית מגורים. ביום 22.4.1925 הודיעה חברת "גאולה" למחלקה הטכנית של עירית תל אביב כי "מסרנו זכות למנהלנו מר בצלאל יפה על המגרש "ב"ב בשכונת בצלאל בשטח 1,625.82 אמות וכי מצדנו אין כל התנגדות שמר בצלאל יפה הנ"ל יבנה על מגרשו". כעבור ימים אחדים, פנה בצלאל יפה במכתב אישי למחלקה הטכנית והודיע כי ברצונו להגיש את תכנית הבניין על המגרש האמור. בסופו של דבר בנה בצלאל יפה את ביתו דווקא ברחוב נחמני 17.

ביאליק לא הזדרז להגיע. שנים רבות תכנן להתיישב בארץ ישראל. כבר באפריל 1909 כתב לרעייתו מאניה כי "צצות תכניות" ואולי יחליט להתיישב ביפו. באותה עת התעניין באפשרות לרכוש מגרש בתל אביב שעמדה לקום בחולות. בשנת 1922, לאחר שהוציא לאור מהדורה מיוחדת של כתביו מאוגדים בארבעה כרכים, הרוויחה הוצאת הספרים שבבעלותו סכום של עשרים אלף דולרים. כסף זה שימש לרכישת המגרש ברחוב שעתיד היה לשאת את שמו.

החלטתו של ביאליק להתיישב בתל אביב הושפעה מאד מקשר הידידות האמיץ בין המשורר לבין מאיר דיזנגוף, הבולט במעצבי דמותה של העיר. דיזנגוף ייחס חשיבות רבה להשתקעותם של גדולי תרבות עבריים בעיר העברית. הוא ראה בכך ביטוי להתבססותה של תל אביב כבירת התרבות המתחדשת. את ביאליק, המשורר הנערץ עליו, הכיר דיזנגוף עוד בתקופה בה התגוררו שניהם באודסה והשתייכו לאותם חוגים חברתיים. באביב 1924 הגיע ביאליק לתל אביב בכדי לטפל בבניית ביתו. ביום 26.3.1924 התקיים לכבודו טקס קבלת פנים חגיגי בנוכחות ראש העיר. בדברי ברכתו אמר דיזנגוף: "בשם עירית תל אביב אני מוסר לך את הרחוב שעל שמך. תבנה לך בית על המגרש שיש לך ברחוב הזה, ותהיה אזרח שלנו".

האדריכל שעליו הוטלה משימת תכנון הבית היה יוסף מינור יליד מוסקבה אשר הושפע מהאדריכל אלכס ברוולד מתכנן הטכניון בחיפה. ביאליק פגש אותו בברלין ושם הכין מינור סקיצה ראשונה. כשביקשו האדריכל והמשורר לערוך ביניהם חוזה, הגיש ביאליק טיוטת חוזה ומינור, שלא שלט בעברית, פנה לידידו עורך הדין ניסן רודה בכדי שיעיין במסמך ויעיר את הערותיו. בזיכרונותיו, תיאר רודה כיצד נדהם לגלות טקסט לירי מעורפל שדמה לבלדה יותר מאשר למסמך משפטי. הוא תיקן את החוזה מתחילתו ועד סופו ובעצם ערך אותו מחדש. כשראה ביאליק את המסמך המתוקן, יצא מכליו מרוב כעס על כך "שאיזה עורך דין, שאת שמו לא שמע עד כה, העיז 'לערוך' אותו, 'לתקן את הסגנון' של ביאליק".

בקיץ 1924 הונחה אבן הפינה לבית והבניה בוצעה בהשגחתו של ביאליק. הבית בסגנון לקטני ארצישראלי עם השפעות מזרחיות: כיפה, קשתות מחודדות ועמודים קלאסיים. עיצוב הפנים עשיר באריחי קרמיקה מאופיינים בסמלים יהודיים שאותם הזמין ביאליק מסטודיו רבן בצלאל. הגן המקיף את הבית מהווה חלק בלתי נפרד מהדימוי המזרחי עוצב על ידי אדריכל נוף יחיאל סגל. בזיכרונותיה, סיפרה רעיית המשורר מאניה ביאליק, על רכישת המגרש ברחוב ביאליק ועל תקופת הבניה במהלכה התגוררו בני הזוג בדירה בת שני חדרים ברחוב הס 8.

"מי יבנה בית?"

האיש שעמס על שכמו את מלאכת הבניה של בית המשורר ביאליק היה הקבלן התל אביבי משה ברמן. הוא עבד בשיתוף פעולה עם שמואל (סם) ברקאי שמונה כמשגיח על הבניה. באותם ימים עשה ברקאי, לימים מן האדריכלים המובילים בתל אביב, את צעדיו הראשונים במקצוע אך עדיין לא הוסמך כאדריכל. ברקאי עלה לארץ ישראל בשנת 1920 ועסק בעבודות מזדמנות בתחום הבניה – נגרות, צביעה, טפסנות וריצוף. בין היתר, השתתף בבניית בית הקזינו שנבנה על שפת הים, בקצה רחוב אלנבי. בזכות הידע המקצועי העשיר שרכש, השתתף בבניית וילות לבעלי ממון ערביים ואף פתח משרד אדריכלים עם זאב רכטר ברחוב ביאליק 21. כמו רכטר, היה גם ברקאי איש רעים להתרועע, שותף פעיל בחיי החברה בעיר ומעורה בתרבות התוססת שהתפתחה סביב רחוב אלנבי. בין היתר היה ברקאי שותף ב"חבר'ה טראסק", קבוצת צעירים שביקשה להשרות שמחה ועליצות בעיר באמצעות ריקודי רחוב ומופעים ספונטניים.

בשנת 1924 התבקש ברקאי לשמש כמפקח על בניית בית ביאליק. הוא תיעד בצילומים את שלבי העבודה. ברקאי נהג לספר כי קודם יציקת התקרה, ביקש לקיים מנהג מסורתי על פיו מוזמנים הפועלים להרים כוסית ולערוך מסיבה חגיגית. ביאליק לא הסכים לממן זאת אך ברקאי לא היה מוכן לוותר על החגיגה ומימן בעצמו את הכיבוד. "עד היום ביאליק חייב לי 5 לא"י" נהג לחתום על סיפורו.

ביאליק היה מעורב בחיים הציבוריים של תל אביב וביתו היה למעין מרכז תרבות. לאחר מות בעלה תרמה האלמנה מאניה ביאליק את הבית לעירייה בכדי שישמש כמוזיאון. בית ביאליק משמש כמוזיאון פעיל המכיל פריטי ריהוט מקורי, ארכיון ותצוגת קבע. הבית ממוקם במתחם אשר הוכרז על ידי אונסקו כאתר מורשת תרבות עולמית.

הערך מאת חוקרת תל אביב שולה וידריך, על פי טקסט מתוך ספרה ביאליק הרחוב. בעריכת הדס רגב-ירקוני. הספר יצא לאור בשנת 2004 בהוצאת פורת.

.

.