בית הגימנסיה העברית "השני" מאת יוסי גולדברג

השהות בבית הגימנסיה העברית "הראשון" לא היתה לאורך זמן, כי המוחרם היה קרוב. הגימנסיה עברה לדירה יותר מרווחת, גם בת 4 חדרים כנראה, והיא הוחלפה גם כן פעמיים בסמטה היוצאת לנווה שלום שכונתה סמטת ד"ר שטיין או סמטת העשירים בה גרו רוב משפחות האינטליגנציה היהודית (רחוב המיליונרים). פרופ' ייבין תיאר כי משפחת מטמן עברה לדירה מרווחת יותר בסמטת אבו חדרה, שחיברה את המוצא האחורי של תחנת הרכבת עם רחובה הראשי של מנשייה ונווה-שלום. לקראת שנת הלימודים החדשה הפרידו בין מגורי משפחת מטמן ששכרו להם דירה משלהם בסימטה למשכן הגימנסיה.

רבים לא האמינו בהצלחת המוסד, אבל כבר בפסח תרס"ו היו במוסד 47 תלמידים, נוסף מורה רביעי, הסופר מאיר וילקנסקי והודפסה גם תוכנית לימודים שהופצה בציבור. גידולה המהיר של הגימנסיה היה קשור לעובדה שהתגבר גל העלייה מרוסיה הצארית. נוספו מורה ערבי אבו נאצ'ר שלימד ערבית בערבית, היו גם מקצועות שנחשבו אז לפרפראות: מר מילמן בא ללמד שירה בציבור ודיבר בבליל של היגוי אשכנזי ודמוי ספרדי: "כאושר אני נוסן לוכם סימן כוכו ושריסם". וצבי נשרי (אורלוב, אחיה של הפסלת חנה אורלוף) החל ללמד מקצוע חדש – שיעורי חילוץ עצמות, והמציא את המונח התעמלות. אך עדיין זלזלו במוסד והתייחסו אליו בביטול. אנשי היישוב הישן התנגדו לו, וגם ביישוב החדש, גם בנווה צדק, נווה-שלום ובעיקר בפתח-תקווה. ההתנגדות נבעה:

-מכך שבנים ובנות למדו בגימנסיה בצוותא, וישבו זה לצד זה. הם לא האמינו כי יוכלו להתרכז באופן כזה בלימודיהם.

-נימוק אחר היה לימוד התנ"ך בראש גלוי. אך המתנגדים שלחו את ילדיהם לבתי הספר של המיסיון בנימוק שהמיסיונרים הם גויים, והדבר ידוע להורים, ועל כן הם נזהרים, ואילו המורים בגימנסיה הם מיסיונרים יהודים, שמהם לא ניתן להיזהר אלא על ידי הרחקת הילדים.

-הפועלים התנגדו כי ראו בגימנסיה סתירה לתפיסה של יצירת מעמד של עובדים חקלאיים (שלא צריכים להיות משכילים כל כך).

-המורים התנגדו לחידוש הגדול, כי הם ראו במעשה של ד"ר מטמן-כהן קפיצת הדרך, פגיעה בהתפתחות הטבעית של מערכת החינוך. הם לא השכילו לראות כה רחוק כמו מטמן.

באסיפה של 'אגודת המורים בארץ-ישראל' בקיץ 1906, הצטדק נציג המרכז מרדכי קריצ'בסקי על שלא ביקר בבית הספר של מטמן-כהן, אך לא גילה את הסיבה. חלק מהמורים תמכו במטמן וחלק כמו שמחה אלתר גוטמן (ש' בן-ציון) התנגדו. יהודה גור לעג למטמן: "המרכז לא חשב זה לגימנסיה אלא לדבר פרטי, כמו פתיחת מחסן ביפו." פנחסוביץ: "כל בר דעת יצחק לשם גימנסיה הנקרא לו, ואם מטמן קרא לו בשם כזה, עשה את עצמו רק למגוחך." קריצ'בסקי טען כי לא ביקר שם, כי הלימוד שם דומה לבתי הספר העירוניים, לכן גם למורי יפו הרשות לקרוא לבית ספרם אם לא בשם גימנסיה לפחות בשם פרו-גימנסיה. המורים עסקו בקטנות, כמו 'חובבי ציון' עז ועוד עז, ואילו מטמן היה הנחשון שקפץ מעל הגדרות. משה שרתוק סיפר כי הוריו שעלו באותה שנה לארץ "סירבו להכניס אותו לגימנסיה, כי חששו שאין זה בית ספר רציני. לפיכך ביכרו להכניסו לבית הספר לבנות ובלבד שלא להסתכן בחינוך בלתי ברור, ששרר באותם הימים בגימנסיה." (ידיעות אחרונות, כ"ו תשרי, תשט"ז). הם כולם חזרו בהם. נחום גוטמן ואחותו רחל נשלחו לגימנסיה בתחילת תרס"ח, (ונחום נחשב לא מספיק טוב...). יעקב שרתוק שלח את בנו משה בסוף שנת תרס"ח, ויחד עם שמחה אלתר גוטמן הצטרפו לוועד המפקח. רק גרזובסקי-גור המשיך להתנגד שנים ארוכות.

בעניין הפרטיות, הציבור ראה בכך עסק פרטי ולא אחראי ולא האמין בו, ומטמן הבין כי יצטרך להפוך את המוסד לציבורי. בקיץ 1906 חזר חיים בוגרשוב לארץ כדי להשתקע בה והצטרף לסגל המורים. כך הוקמה חברה ציבורית שהפכה את הגימנסיה לקניינה ותדאג לפיתוחה. 'אגודת הגימנסיה העברית בארץ-ישראל' (שהפכה לימים ל'חברת הגימנסיה הרצליה' הקיימת עד היום) שילבה בתוכה הורים ואנשי ציבור והיא קיבלה את המוסד מידי ד"ר מטמן. המטרה היתה הכנה לאוניברסיטה או לפוליטכניקום. בוועד המפקח היו חברים: היו"ר ד"ר הלל יפה, שינקין סגנו, ד"ר מטמן, ד"ר ל' כהן, ד"ר חיסין, ד"ר בוגרשוב, א' אתין, וייס, י' מוירמן, י' פיינברג. כך תמה השנה היחידה בה היתה הגימנסיה מוסד פרטי, והפכה אב-טיפוס למוסדות דומים שקמו אחריה.

שינקין יצא לרוסיה והדליק לבבות במילים 'גימנסיה עברית'. רבים מראשי הציונות קנו מניות ומאות בני נוער יהודים, ששערי הגימנסיות הרוסיות היו נעולות בפניהן לפי צו הממשלה, קיוו למצוא פתרון ביפו. יוסף וינוקור ונחום רזניק השניים היו בני 12-13, עלו לארץ ונקלטו ישר במחלקה הגבוהה ביותר. הם היו הראשונים שפתחו גל חדש של מאות בני נוער וילדים שעלו עם אמותיהם או לבדם כדי ללמוד בגימנסיה, במשך 8 שנים רצופות. תקופה זו היתה אולי עליית הנוער הראשונה. זרם חשוב בעלייה השנייה שביסס את החינוך התיכוני, יצר את הווי של הנוער העברי, משכיל, עצמאי וקנאי לעברית ולאהבת הארץ ושימשו זרז להתפתחות תל-אביב ולהתפתחות כוח המגן העברי. כתב מרדכי בן הילל הכהן: "ההגירה מרוסיה לא"י גברה, כל אוניה הביאה משפחות לארץ, והעולים החדשים שמחו מאד בראותם בית ספר תיכוני ביפו, ורבים בחרו לשבתם ולמרכז עסקיהם את העיר יפו, מקום שם יכלו למצוא פתרון לשאלת החינוך של ילדיהם". בשנה השנייה היו 68 תלמידים בבית הספר. הגימנסיה הפכה לגורם בגידול היישוב ביפו.

בשנת 1907 ביקר בגימנסיה נשיא ההסתדרות הציונית דוד וולפסון. הביקור עורר התרגשות רבה, וולפסון שהגיע עם ספקות רבים לביקור במוסד תיאר אותו בקונגרס הציוני בהאג, כניסיון אבל ניסיון טוב. הוא הבטיח למצוא דרך לסייע למוסד כך "שיהודים מחו"ל ימצאו צורך לבוא לארץ-ישראל כדי לתת לילדיהם חנוך גמנסיאלי עברי לאומי." אל אותו קונגרס בהאג הגיעו גם בוגרשוב ושינקין שניסו לגייס כספים עבור הגימנסיה. הם נשאלו אם משלמים להם או "שבנס אתם עומדים?". שמריהו לוין שביקר בגימנסיה ואוסישקין החלו לדבר על גיוס כספים לבניית בניין מפואר ופנו גם לצירים בקונגרס.

בין הצירים היה יעקב מוזר, שופט יהודי מהעייירה ברדפורד, ששימש אחר כך גם ראש העיר ברדפורד. הוא היה ציוני נלהב והוקסם מהרצל. מוזר ואשתו היו חשוכי ילדים ודברי וולפסון ואחרים הציתו את דמיונו הוא הציע לתרום 80,000 פרנק להקמת בניין לגימנסיה. כאשר הודיע על כך וולפסון מעל בימת הקונגרס השאון שהקימו הדברים היה לא יתואר. "הגימנסיה היתה על כל פה, ושם מוזר לתהילה. אני ברכתי אותו לפני הקהל בשם הגימנסיה העברית והוא קיבלני בדמעות על לחייו." תיאר בוגרשוב. מוזר ביקש שכל המיכשור המודרני יימצא שם, והתוכנית תהא לפי בתי הספר המודרניים באירופה, וכששאל את בוגרשוב אם מלמדים דת בגימנסיה, השיב האחרון: לא!

סכומים נוספים גויסו באירופה וציוד נשלח לארץ, לקונסול הגרמני ביפו. בוגרשוב ביקש ממוסדות התנועה הציונית לקבל עליהם אחריות על בית הספר. נציגי חובבי ציון שהבטיחו לממן את שנת הלימודים תרס"ח הפכו חברים בוועדות: ד"ר חיסין בוועד המפקח וגזבר הגימנסיה, וד"ר טורוב בוועד הפדגוגי. ד"ר מוסינזון חזר לארץ בתרס"ח והכניס רוח חדשה לימדו התנ"ך, וגם ביאליק הוזכר כמועמד להיות מורה. "כי מי ילמד באמת עברית חדשה, חיה וטהורה אם לא ביליק?", כתב בוגרשוב.

בראזסווט, משנת 1907 כתב סמילנסקי על מצב השכירות ביפו בעקבות גלי העלייה: "בשתים-שלש השנים האחרונות, משגדלה העלייה של יהודי רוסיה לא"י, נעשתה שאלת הדירות צרת היום ביפו... אף היו מקרים, שהעולים החדשים הוכרחו לצאת מן הארץ משום של מצאו להם דירות ביפו. זמן מה היתה צפויה סכנה גם לגימנסיה, כי תהיה מוכרחה להיסגר, משום שלא יכלה למצוא דירה ראויה לה".

יוסי גולדברג, מורה דרך יליד תל אביב, דור שני בעיר העברית הראשונה, גדל על סיפוריה ולימים בחר לחקור את תולדותיה, לסייר ברחובותיה ולהדריך באתריה. בעבודת התואר השני ובמאמרים שונים חשף את מכמני העיר, וידיעותיו מחקריו הם בסיס לשימור מורשתה.

.

.