פרדס ליטוינסקי מאת דני רכט

בפיליטון על ראש תל-אביב (פורסם בשנת 1934 בחוברת במה ג' בהוצאת חוג הבימה) כתבה מרגוט קלאוזנר, פטרונית התיאטרון: "מפרדסי ליטוינסקי עולה קול חליל נוגה של ערבים, נוגע עד הלב. פועלי בטון צעירים חוזרים הביתה". לצד הטקסט פורסם איור של שער פרדס ליטוינסקי אותו צייר נחום גוטמן בסגנונו המוכר. סיפורו של הפרדס מתחיל בסוף המאה התשעה עשרה ובבעליו כריסטיאן פרידריך למלה שהיה מוכר לתושבי שרונה הגרמנית בשם "פריץ". למלה, גנן במקצועו, היה מתושבי הבולטים של הקולוניה הגרמנית. את בית פריץ למלה אפשר לראות גם כיום ברחוב דוד אלעזר 11 (רחוב כריסטוף אז). משפחת למלה היתה מהמשפחות המייסדות של שרונה. ושמו של פריץ יצא למרחוק כגנן חרוץ ומוכשר. הוא תכנן את גינת הקונסוליה הגרמנית ברחוב אילת, את גן בית החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים וטיפל בגינת מלון דו-פארק בבית הברון יוסטינוב - מקום בילוי פופולרי בתחילת המאה העשרים. לפריץ רב הפעלים היו לצד ביתו רפת שסיפקה חלב, אורוות סוסים, גינת ירקות ובית מלאכה ביתי ליצור דבש.

בשותפות עם אחיו אוטו למלה, נטע פריץ כרמי ענבים לייצור יין, אשר תוצרתם הובאה ליקב שרונה. כמו כן היה בבעלות האחים פרדס עצי הדר בן שישים דונם שנחשב לאחד מהפרדסים המשובחים באזור יפו. תוצרת פרדס למלה נארזה ונשלחה לשווקי גרמניה, שם זכתה לביקוש רב. גבולות הפרדס כיום הם רחובות דיזנגוף ואבן גבירול מצפון וממזרח. הגבול הדרומי היה בגבול שורת הבתים בגדה הצפונית של רחוב מרמורק (חלק משכונת שפאק). במערב היה הפרדס תחום בשורת ברושים בקו העובר היום בכיכר התזמורת, מעט מערבה לרחוב הוברמן. אם כי נחלתם של האחים למלה השתרעה עד לשדרות תרס"ט של ימינו. חלק משטחו יועד בתכנית גדס להמשך שדרות רוטשילד ולבניית הכיכר האזרחית ובית העירייה. לצורך זה הופקע חלק גדול מפרדס ליטוינסקי בשנת 1933. בית העירייה לא הוקם במקום, אך המתחם הפך לכיכר התרבות של העיר עם הקמתם של בית תיאטרון הבימה (1935-1945), היכל התרבות (1957) ביתן הלנה רובינשטיין - מוזיאון העיר לאמנויות ע"ש כוהנת התמרוקים (1959) וגן יעקב (1965). בפרדס הציבו פריץ ובנו יוהאן כוורות כשאת הדבש ייצרו בחצר ביתם שבשרונה.

בסתיו 1917, כשהמלחמה העולמית הראשונה הגיע לגבולות הארץ, גויסו כל הגברים במושבות הגרמניות לטובת מאמץ המלחמתי הטורקי–גרמני. לאחר הכיבוש הבריטי הוגלו תושבי שרונה למצרים. חלקם הוגלה משם בהמשך לעיר המבורג בגרמניה (סיפור הגירוש לפרטיו נכלל בערך על שרונה). כשחזרו הגרמנים אל שרונה בספטמבר 1920 (המגורשים לגרמניה חזרו רק בינואר 1921) הם מצאו את משקיהם הרוסים. כשהם חסרי אמצעים והלומים מארועי הגירוש, נאלצו כמה מהם למכור את אדמתם. כך עברו בתחילת שנות העשרים שטחים ממערב לרחוב יהודה הלוי לידיים יהודיות: האדמה שנרכשה על ידי הסתדרות מרכז בעלי מלאכה, אדמת מחנה דן (שכונת שפאק) ופרדס למלה.

בצוק העיתים נאלצה משפחת למלה למכור את הפרדס שהיה בבעלותה. בשטח הפרדס היה מכלול של בית באר, מבני משק ובתי מגורים. לאחר שאלה נהרסו נבנו בשטחם במהלך שנות החמישים בית חברת שישא (רחוב אבן גבירול 11. בתכנון האדריכל דב כספי, 1951). ובית חברת הרדוף (רחוב אבן גבירול 13. שתוכנן על ידי דוד רשקס וזאב גולדמן, 1959). רוכש הפרדס היה משה בן יוסף פנחסביץ', מוכתר המושבה פתח-תקווה בימי מלחמת העולם הראשונה ומהדמויות הבולטות בישוב באותם הימים. פנחסביץ' נולד בשנת 1884 בעיר רוסטוב ברוסיה, אך בגיל חצי שנה עלה לארץ עם הוריו. משה פנחסביץ' היה חתנו של אברהם שפירא (1870-1965) "זקן השומרים" לאחר שנישא לבתו רבקה. הוא היה מיודד עם כמה מראשי השלטון העות'מני ופעל רבות לטובת בני המושבות. בשנת 1944 הוא נפטר בבית החולים ירקון (לימים הקונסברטוריון למוסיקה בצפון העיר) לאחר מחלה ממושכת והובא לקבורה בפתח-תקווה.

משה פנחסביץ' סיכם את עסקת המכירה עם למלה שבמצבו, נאלץ להתפשר על מחיר זול. הצדדים אף הסכימו כי התמורה לפרדס תועבר בלירות נייר טורקיות ובמארקים גרמנים. מטבעות שתי המעצמות שהובסו במחמה העולמית סבלו מפיחות מואץ וערכם ירד דרמטית ביחס ללירה המצרית (ההילך החוקי בארץ לאחר הכיבוש הבריטי). אבל לפנחסביץ' לא היה אפילו את הסכום המועט שנדרש לרכישה. כדי לממש את העסקה שסוכמה, הוא החליט לרכוש את הפרדס בשותפות עם האחים ליטוינסקי, בניו של סוחר הקרקעות והעסקן יעקב אלחנן ליטוינסקי (1852-1916) ממייסדי שכונת אחוזת בית. על עסקי המשפחה מומלץ לקרוא בערך על בית ליטוינסקי ברחוב אחד העם. במפה שסודרה בשנת תרפ"ג על ידי ש. שבתאי, נרשם על שטח פרדס למלה לשעבר "לטבינסקי ופנחסביץ'".

השותפות בין הצדדים לא עלתה יפה. בספר פרדסים מספרים (הוצאת מסדה, 1970) מספר יצחק רוקח המחבר "שעניינם התגלגל מבית משפט אחד לבית משפט שני עד אשר הגיע לבית הלורדים בלונדון. האחים ליטוינסקי זכו במשפט ופנחסביץ' נפטר בעוני ובחסר כל". כמו למלה ופנחסביץ', גם האחים ליטוינסקי לא שבעו נחת מהפרדס. זאת מאחר והחלק המערבי של אדמתם נרכשו על ידי העיריה לטובת שטח הכיכר האזרחית ומוסדותיה. האחים ליטוינסקי אולצו למעשה למכור חלק מהקרקע ולצורך הרכישה (1942) קיבלה העיריה מבנק אפ"ק סכום של 15,250 לא"י בהלוואה שהוחזרה במהלך עשר שנים ונשאה ריבית של 5% בשנה.

הכיכר שיועדה בתכנית גדס לאכלס את בית העיריה החדש, הפכה בהמשך למרכז עירוני למוסדות תרבות ואמנות. עם סיום מלחמת העולם השניה שורטטו רחובות ביל"ו (בחלקו הצפוני), טוסקניני (במקור: רחוב בלקינד), ברכה פולד (בקרבת בית שוורץ בו נהרגה) והוברמן (במקור: שדרות תרס"ט ב') והחלה בניית בתים משותפים בחלק מהשטח. הבית הראשון שאוכלס בפרדס ליטוינסקי נבנה ברחוב טוסקניני 9 (שנקרא אז רחוב בלקינד) ובאחת מדירותיו התגוררה שושנה פרסיץ' (1893-1969) מייסדת הוצאת הספרים אמנות, עסקנית וחברת כנסת מטעם רשימת הציונים הכללים. לצד רחוב הוברמן נבנו בשלבים (החל מ-1949) בתי השוקולד ובהם דירות היוקרה של משפחות האצולה הכלכלית של המדינה הצעירה. עד לבניית היכל התרבות פעלה בפינה הצפון-מערבית של הפרדס חווה חקלאית לימודית של העיריה.

.

.