מאונט הופ (הר התקווה) / בית הספר שבח מאת דני רכט

העניין הרב סביב ארץ ישראל בקרב קהיליות נוצריות באמצע המאה ה-19, לא פסח גם על קבוצות פרוטסטנטיות אשר האמינו כי העולם הולך להחרב ושבהתנצרות היהודים וחזרתם לארץ ישראל טמון המפתח לגאולה ולשיבתו של ישו. בספטמבר 1849 הגיעה לארץ לראשונה קלורינדה מינור מפילדלפיה, אשר עמדה בראש קבוצה של פרוטסטנטים שומרי שבת. חלומה של הגב' מינור היה להקים בית ספר חקלאי ליהודים על מנת שיעבדו את אדמות ארץ הקודש.

בירושלים פגשה מינור את המומר יוחנן משולם שהיה בעל חווה חקלאית ליד הישוב ארטאס ובריכות שלמה דרומית לבית לחם, וזה שכנע אותה להתיישב בחוותו. בשנת 1852 חזרה מינור לארץ יחד עם בנה צ'רלס וקבוצה של מאמינים בעלי מלאה וחקלאים. הם בנו בית בארטאס ועיבדו את הקרקע, אך ריב עם יוחנן משולם אילץ אותם למצוא מקום חדש להתיישבות שלהם. הם חכרו קרקע (ומאוחר יותר גם רכשו אותה) שהיתה בבעלותו של דוד קלאסן לצד ואדי מוסררה (נחל איילון) ובנו את בתיהם על גבעת כורכר קטנה בגובה 24 מטר מעל פני הים (כיום: בין הרחובות המסגר ושבח).

לאורך כל ימי המושבה הקטנה סבלו תושביה ממחלות שונות כמו גם התנכלויות של בדואים. לעזרתם בא משה מונטיפיורי אשר העסיק בפרדסו (שכונת מונטיפיורי כיום) חלק מתושבי הר התקווה, לצד פועלים יהודים. בנובמבר 1855 נפטרה מינור ממחלת הסרטן וניהול החווה הקטנה עבר לידי בנה. מאוחר יותר, עקב הקשיים הרבים במקום, חזרו חלק מהמתיישבים לארה"ב והחווה עברה לניהול משפחות פרידריך וג'ון סטיינבק (סבו של הסופר האמריקאי הידוע ג'ון סטיינבק) ומשפחת וולטר דיקסון שנותרו במקום. בשנת 1857 ביקר במקום מונטפיורי יחד עם הקונסול האנגלי ביפו.

בינואר 1858 הותקפה החווה (כנראה בידי בדואים שוכני עבר הירקון). הנשים נאנסו ואחד מבני משפחת סטיינבק נרצח. פרשה זאת התפרסמה בארה"ב ואחדים מחברי הסנאט האמריקאי תבעו פעולת תגמול והנשיא שקל לשלוח אניית מלחמה לחופי יפו. התערבות אמריקאית ראשונה (ולא ממש אחרונה) בנעשה בארץ ישראל. בסופו של דבר, הרוצח אמנם נתפס ונתלה בשוק של יפו, אך ארוע זה היה אקורד הסיום של המושבה הקטנה.

מאוחר יותר, בשנת 1869, נרכש השטח על ידי טמפלרים שהפעילו את החווה הקטנה וקברו בשוליה את מתיהם. עד אמצע שנות הארבעים עוד ניתן היה לראות את המבנה העיקרי של החווה בצל עץ שקמה גדול וכן מספר מצבות של התושבים שמתו במקום. אלה פינו את מקומם לטובת בניית בית הספר המקצועי שבח. בשנת 1947 נבנה על גבעת הכורכר בית הספר (בהמשך הפך לביה"ס למדעים ולתרבות שבח מופת) בתכנון האדריכלית ג'ניה אוורבוך (יחד עם שותפה, המהנדס זלמן ברון) מתכננת כיכר דיזנגוף. קודם לכן, פעל בית הספר שבח במבנה ביהח"ר סיליקט. במקום בו עמדו המצבות הוקם גלעד זכרון לתלמידי בית הספר שנהרגו בהתקפת הטרור בדולפינריום, 2001.

לפי מדריך ארץ ישראל של זאב וילנאי משנת 1941 (שהפרק על תל אביב בו, יצא במהדורה מיוחדת בשנת 1987) היתה במקום גם מצבת הגברת מינור עליה היה כתוב באנגלית: “לזכר הגברת ק. ס. מינור מפילדלפיה, ארצות הברית, השליחה לפיתוח התעשייה והעבודה אצל היהודים. מתה בשישה בנובמבר 1855 בגיל 46 שנים. היא עשתה כל מה שיכלה". בהספד של הרב יצחק ליסר, עורך העיתון היהודי-אמריקאי “אוקסידנט”, נכתב: “היא היתה ידידה אמיתית של ישראל והאמינה שהמרת דתם לנצרות תעשה אותנו למאושרים. בעבודת האדמה המעשית שלה, אשה חלשה ובודדה, רצתה להוכיח שאפשר לעשות את הארץ לפורחת על ידי עבודת האיכרים".

שרידי הר התקווה, 1933. צלם: יוסף בן-יוסף.

עצי השקמה בשטח מאונט הופ (הר התקווה). ברקע בצד ימין נראה חלקה המזרחי של שכונת הרכבת. בצד שמאל נראית האורווה המשותפת של קואופרטיב לבנון.

בית הספר המקצועי שבח בשטח מאונט הופ (הר התקווה). צילום מתחילת שנות החמישים. לצורך הרחבת רחוב המסגר מתכננת העיריה לגלח חלק מגבעת הכורכר בחזית המבנה.

בית הספר שבח-מופת. צילום: רחל רמרז, 2011.

שנות השבעים והשמונים של המאה התשע-עשרה. מספר רב של מתים בראשית ימי המושבות הגרמניות ביפו ושרונה הביא את ראשי הקהילה להחליט על הקמת חלקת קבורה בשטח מאונט הופ (הר התקווה). תשריט בו מסומנים 57 קברים מתאר את אתר הקבורה שהקדים את בית הקברות הטמפלרי במתחם צקלג.

סיפורם של מתיישבי מאונט הופ (הר התקווה) והמושבה האמריקאית ביפו מתואר בספר To see a promised land: Americans and the Holy Land in the nineteenth century.

מצבת הגב' קלורינדה מינור.

אישור קבלת הלוואה לצורך בניית בית הספר שבח. 1947. באדיבות שמוליק תגר.

שרידי הר התקווה, 1933. צלם: יוסף בן-יוסף.

יוהן ואלמירה גרוסטיינבק, תושבי מאונט הופ.

.

ערכים בסביבה

.

מרכז מלאכה ותעשיה זעירה

בית באר / בית קמור

בית הפועל הצעיר

בית ידיעות אחרונות הישן