בית גולדברג (דירת פחטר)  מאת דני רכט

מגרש מספר 217 באדמת קרקרה (לימים חלק מאדמת שכונת נחלת יצחק) היה בבעלות מר בן-ציון פסטג. לאחר פטירתו מכר העו"ד הממונה על עזבון המנוח את המגרש תמורת 590 לא"י. רוכשי המגרש ששטחו 557 מ"ר היו בני הזוג חיה ואברהם גולדברג. בשנת 1933 נבנה הבית ברחוב פינסקר 7 בתכנון האדריכל שלמה גפשטיין  (1882-1961) אשר בנה עבור המשפחה בית בן שתי קומות בסגנון הבנייה הבינלאומי ובו ארבע דירות בנות 3 חדרים. הקומה השלישית נוספה ב-1939. באותה השנה גם נעשו שינויים בשתי הקומות הקיימות ונוסף חדר הסקה במרתף הבית.

בדירה אחת בבניין גרו הזוג גולדברג ובנם נחמיה, תלמיד בית הספר התיכוני למסחר ברחוב גאולה אשר נודע לאחר שנים כשדרן הספורט הנודע נחמיה בן-אברהם (1921-1979). שאר דירות הבית הושכרו. באחת מהן התגורר אדון  יוליוס דהרנס אשר התלונן על פעילות בית מלאכה באחת משתי הדירות בקומה הראשונה ועל הרעש שהביא איתו המפגע. בדירה אחרת התגורר בשכירות באמצע שנות השלושים המהנדס שלום פחטר (1883-1953)  תעשיין ואיש רב פעלים אשר יזם באותו העשור בניית מספר בתים בשטח פרדס גברילוביץ' ויזם את הקמת שיכון קריית מאיר. קודם לכן היה פחטר בין חברי אסיפת הנבחרים הראשונה ושותף בבית החרושת פחטר והופמן שפעל בסמוך לבית החרושת רענן (כיום מגדל אביב ליבר).

בשנות השמונים הפכה אחת הדירות לסניף התנועה לזכויות האזרח (רצ) אותה ייסדה שולמית אלוני (1927-2014). בשנת 2022 הסתיים שיפוץ ושימור בית חיה ואברהם גולדברג. בו שולבה גם תוספת בניה. זאת בביצוע משרד אלישע רובין אדריכלים ועם אדריכל השימור איל זיו. 

רון אזולאי, מנהל משמרת בפאב המנזר הפועל מ-1993 בבית גרשון לוין, מספר (N12, 18.8.2023): "את הדירה הראשונה ששכרתי בעיר, בגיל 23, היתה בפינסקר 7. זה היה בית זונות לשעבר. כשגרנו שם, אני והשותפים שלי, היו דופקים לנו בדלת, לקוחות... סילקו אותנו לשפץ את הבניין והיום זה הכול דירות יוקרה"

שלום פחטר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו בעריכת דוד תדהר: 

נולד בכ"ה שבט תרמ"ג (1883) בכפר אוסלובו ליד מלניק, פלך גרודנה, רוסיה-פולין, לאביו פרץ בן אברהם פחטר (חסיד מתקדם וציוני נלהב, סוחר ביערות ושולח עצים לגרמניה, - נפטר בסמיאטיץ בי"ג כסלו תרפ"ד) ולאמו חנה בת ברוך ממשפחת פולאקביץ , בעלי תעשית טבק ברוסיה (נפטרה בסמיאטיץ בכ"ב כסלו תר"פ). גדל בכפר הנ"ל ואח"כ בסמיאטיץ, משעברה המשפחה לגור שם וביתה היה מרכז לציונים בעיר. למד יהדות בחדרים ולימודי חול מפי מורים פרטיים, ומשגדל פעל בעסקי אביו ובעבודה ציונית, עמד בראש אגודת הנוער הציוני בעיר והשתתף בועידת "התחיה" במינסק ובועידת הלסינגפורס הידועה. ביזמתו ניהלה אגודתו את פעולותיה בצורה מחתרתית (אספות ביער, כדוגמת הארגונים המהפכניים בזמן ההוא) וארגנה פלוגת-כח לוחמת של בחורים גברתנים להגנת יהודי העיר מפני גויים מתפרעים ולעמידה איתנה נגד האנרכיסטים והבונדאים וכדומיהם, שניסו לפוצץ אספות ציוניות במעשי טרור, והודות להתאמת הפעילות הציונית לסגנון המהפכני נשאר הנוער דבק בה. מבין חבריו הפעילים ביותר בעבודה הציונית רואה הוא צורך להזכיר שנים מהם: א) משה פונדיק, שהיה זמן-מה פועל בסג'רה ומסיבות משפחתיות הוכרח לחזור לגולה, ושאיפת חייו לעלות שוב ארצה נתמלאה רק בבניו ששלחם לכאן והנם חברים בקיבוצים שונים, אך הוא עצמו לא זכה; ב) יהודה קוגוט , מנהל "החדר המתוקן" בסמיאטיץ. שניהם נספו עם כל הקהילה במשרפות טרבלינקה.

ב-1910 עלה ארצה ונתקבל על-ידי חברו דוד פניג מנס ציונה, שהקדים בשלש שנים לעלות לפניו. כעבור שנה באה מסמיאטיץ ארוסתו שושנה בת קלמן קפלן ופייגה לבית גיבגוט . (שני ההורים שלה נפטרו בתרצ"ד בבאקו) ובכ"ח אייר תרע"א נכנסו לחופה בנס ציונה.

בסוף 1910 יסד בית-חרושת מכני בשותפות עם קלמן הופמן והשותפות קיבלה לרשותה גם את בית-המלאכה לרהיטי ברזל של ברוך טולצ'ינסקי , ועל אף הקשיים וההפסדים וחוסר הגנה במכסי-מגן לתוצרת הארץ הצליחו למצוא קונים לתוצרתם אפילו בבירות, וביחוד עלה בידם לכבוש את השוק בקרוניות, מריצות וכו'.

מיד אחרי עלותו ארצה הצטרף למפלגת "הפועל הצעיר" ואח"כ למרכז בעלי מלאכה ויחד עם אברהם קריניצי, דוד סברדלוב וסעדיה שושני היוו קבוצת "כלבו" לפעילות צבורית בכל השטחים בגלוי ובסתר, בפעולה עצמית ובהשפעה מפעילה במישרין ובעקיפין על אחרים. פעילות זו נתנה את אותותיה בכל מאורעות התקופה ההיא, בביצור הישוב העירוני והרחבתו, ומשפרצה מלחמת העולם א' וערערה את מעמד הישוב מיסודותיו פעלה קבוצה זו בארגון סודי לסיכול מזימות השלטונות העוינים, להקלת המשבר, ליצירת גרעין הגנה מבין בוגרי הגימנסיה הרצליה (אליהו גולומב, דוב הוז ועוד), וביחוד בארגון יציאת התושבים היהודים בסדר ובמשמעת מיפו ותל-אביב בעת גזירת הגירוש מטעם השלטון הצבאי הטורקי בז' ניסן תרע"ז, ובארגון המתנדבים לשמירת הרכוש היהודי בתל-אביב בהעדר בעליו, ועוד ועוד.

עם התחדשות חיי צבור תקינים בארץ אחרי הכיבוש הבריטי לקח חלק פעיל בכל המוסדות, השתתף באספה המכוננת (תמוז תרע''ח, יפו), יצג את צבור בעלי המלאכה בארץ בהנחת אבן הפנה לאוניברסיטה העברית (ט"ו באב תרע"ח), היה חבר הועד הזמני ובא-כחו במשטרה העברית ב-1919, חבר אספת הנבחרים הראשונה והועד הלאומי ובמועצה הראשונה והשניה של העיר תל-אביב, השתתף ביסוד המשטרה העירונית בתלאביב ב-1921, היה חבר משרד העבודה של הפועל הצעיר וביחד עם המהנדס נחום פפר ז''ל עזר לצבי ליברמן (מנהלל), שעמד בראש המשרד הנ"ל, בפעולה המסועפת לקליטת העליה השלישית, לכיבוש העבודה ברכבת, ועוד. עד כי ב-1926 אילצתהו מחלה קשה לפרוש מכל פעילות צבורית.

בתקופה שלאחר מלחמת העולם א' עשה נסיון לשתף את עובדי בית החרושת ברווחים וברכוש, והנה כשהמאזן הראשון הביא להם רווחים היו מרוצים מאד, אך כשהמאזן השני נסתיים ללא רווחים והפסדים ויתרו בעלי המקצוע על השותפות והעדיפו להשאיר את האחריות לשכר העובדים על שכם הבעלים, - ובזה נסתיים הנסיון.

כשעמד רוטנברג ב-1922 להרחיב את רשת החשמל בתל-אביב שקיבל לרשותו, התנגדו מומחיו הגרמנים להזמנת עמודי ברזל מתוצרת הארץ, בחזותם מראש בנבואה שלא יהיו טובים. מתוך נטיה לתמיכה בתוצרת הארץ הזמין רוטנברג את רוב העמודים מגרמניה וחלק קטן משלשה מפעלים בת"א (אבא נאמן, חברת ברזל, פחטר והופמן), ובסוף נתגלה, שהתוצרת המקומית עלתה בטיבה על הגרמנית. להקמת המפעל הגדול בנהרים כבר הזמין רוטנברג 300 קרוניות ממפעל פחטר והופמן והיה מרוצה בטיבן. ב-1928 הזמין רוטנברג אצלם את הכנת העמודים לרשת המתח הגבוה על מנת שיספקום בזמן הקבוע בחוזה וישלמו קנסות בעד איחורים. פחטר הכריע במועצה הפנימית של השותפות בעד קבלת העבודה למרות התנאים הקפדניים. בארגון-עבודה יעיל גמר את המיתקנים לעשית העמודים בחיפה, על המקום של חברת החשמל, בחמרים שלה ועל חשבונה, בחסכון זמן וכסף, ואת הצריפים והמיתקנים הכין במתכונת מחושבת מראש להקל ולשכלל את תהליך הייצור ולחסוך עבודה פיסית ומינהלתית. הודות לשכלולים אלה יכלו פועלים פשוטים להסתגל בשעות מעטות לאיכות הדרושה בעבודה ותפוקתם היתה משביעה רצון בהחלט. והנה קפץ עליו רוגזם של בעלי המקצוע המעטים שבין הפועלים, שלדברי מר פחטר גדל בהרבה יתרון שכרם על יתרון כושרם בעבודה ובכל זאת לא היו מרוצים בשכרם, דרשו העלאה והכריזו שביתה שארכה 28 יום, היתה אז אחת השביתות הגדולות בתעשיה והקימה רעש גדול בארץ הקטנה. בתווך בין הצדדים טרחו מצד הפועלים דוד בן-גוריון ואליעזר קפלן ומצד המעבידים אריה שנקר וישראל רוזוב, ובסוף נסתיימה השביתה בעקב הבטחתו הטלגרפית של רוטנברג מחו"ל, שמיד אחרי שובו יטפל בישוב הסכסוך.

הסכסוך פגע קשה ברגשות מר פחטר, שמימיו השתדל לטובת פועליו שלא תהיה להם סיבה לקובלנות וצמצם את רווחי עצמו למינימום ובעשרים שנות עבודתו בארץ היה זה לו הסכסוך הראשון, שהפיג את חשקו להמשיך ב"ניצול פועלים". אך לפני פרישתו מהמקצוע ביצע עוד עבודות-כיבוש בחברות הנפט השונות בערי הארץ ובעיקר בחברת "של" בחיפה במקום שהעבודה היתה מקצועית ובגלל חוסר פועלים מקצועיים שלשכת העבודה של הסתדרות העובדים לא היה בידה לספק לו, העסיק פועלים פשוטים ששלחה הלשכה, והודות לארגון והתקנה והדרכה יעילים (בעזרת מיכאל ארליך) הסתגלו הפועלים במהרה והעבודה בוצעה בהצלחה.

ב-1933 נגש לארגן את מפעל "השיכון העצמי ע"י בנק קפת-עם" בת''א, שבמשך שלש שנים הקים את משכנות "קרית מאיר", שהכילו דירות ל-162 משפחות מעוטות אמצעים מכל חוגי התושבים בהשקעה מועטת, בחסכון ובהלואות אפותיקאיות על בסיס איתן בתנאים נוחים, בבניה טובה ובהוצאות פחותות מבשיכונים אחרים שנבנו באותה תקופה על-ידי אנשים פרטיים ועלידי חברת "שיכון" של ההסתדרות.

כדי למסור לתועלת הצבור את לקח מסקנותיו מהצלחת מפעל זה ומעיוניו בבעית השיכון בכללה פרסם ב-1938 את ספרו "על דרכי התישבותנו העירונית", בו מתח בקורת ענינית על שיטות השיכון הנהוגות ועל דעות אנשי כלכלה ופיננסים שהובעו בספר "בעיות השיכון בארץ-ישראל", שהופיע באותה שנה מטעם המכון לחקר הכלכלה של הסוכנות היהודית, והתווה דרכים מעשיות לפתירת בעית השיכון על בסיס בריא מבחינה כלכלית. העתונות קיבלה את ספרו והצעותיו בהערכה חיובית, אך המוסדות ביטלוהו בשתיקה.

באותה שנה, 1938, הגיש בתזכיר תכנית להנהלת הקה"ק ולמרכז החקלאי של ההסתדרות "על הסדר ישובי בעניני קרקע", שלפיה יוקם מוסד מרכזי להסדר רכישת קרקעות בארץ בהון פרטי, תוך תיאום מובטח בין טובת הפרט וטובת הכלל ומניעת ספסרות ובזבוז כספי האומה לזרים בעד קרקעות ביוקר. לאחר כמה חדשים קיבל תשובה מעודדת מהנהלת הקה"ק "שהדבר ראוי לטיפול רציני". משעברו חדשים רבים והטיפול בושש לבוא, הרצה על תכניתו בועידה הארצית של עסקני הקה"ק וזו תבעה בהחלטתה את ביצוע התכנית. על זה השיבה הלשכה הראשית, שמוסד מרכזי כזה אמנם רצוי, אך לעת עתה אין בו צורך, כי "בעתיד הקרוב אין נשקפת, לדעתנו, סכנה של ספקולציה והאמרת מחירי הקרקע". וכך נקברה התכנית כשנתים לאחר שנולדה והמציאות הכחישה את הדעה האופטימית של הנהלת הקה"ק. ב-1939 הגיש למרכז החקלאי ול"תנובה" תכנית לארגון שווק תוצרת החקלאות העברית בצורה חדשה לגמרי, שקנית התוצרת העברית לא תדרוש קרבנות התנדבות מעסקנים ומקהל הצרכנים. התכנית, שפורסמה בעתונים

.