בית הבאר ברחוב חזנוביץ' מאת שמואל גילר

הרופא יוסף חזנוביץ' (1919-1844), ממייסדי תנועת 'חובבי ציון' ברוסיה, לא היה מעלה על דעתו ששמו יינשא מעל בית באר (ביארה) ברחוב הנושא את שמו בדרום העיר, והוא ייקח חלק במורשת ההיסטורית הפלסטינית של יפו. בשנת 2007, כשהציגה עיריית תל אביב-יפו את תכנית שימור בתי הבאר בעיר, נכתב בעיתון 'הארץ': "היא מעלה לדיון פרק לא מוכר בהיסטוריה של תושביה הערבים של יפו. הרוב המכריע של תכניות השימור בארץ מתייחסות אך ורק לנרטיב הציוני, ומשמיטות לחלוטין את ההיסטוריה הפלסטינית" (הארץ, 5.7.2007). חזנוביץ' זכה באופן אירוני לשמר את הנרטיב של התרבות החקלאית הפלסטינית. ומדוע לא מונצח בית הבאר בשם בעליו המקורי, אלא בשמו של יהודי? משום שתכנית שימור בתי הבאר הוגשה בעקבות פרויקט סטודנטים באוניברסיטת תל אביב שאומץ בידי מחלקת השימור העירונית, כנושא בעל חשיבות לשימור המורשת התרבותית של יפו הערבית. זו מקובעת בתודעה הקולקטיבית כפי שמוצגת בציוריו של נחום גוטמן, דהיינו: פרדס, באר, חמור, וערבי שראשו מכוסה בכאפייה ועקאל. ומאחר וגם 'המרד הערבי' ודמות הערבי הדמונית משתלבים בדימוי, גם הם מופיעים בתיעוד ההיסטורי של בית הבאר ברחוב חזנוביץ'. בתיק התיעוד הסטודנטיאלי נכתב: "בעליו המקורי היה ערבי עשיר, משמועות שלא הצלחנו לאמתן, השתתף אותו שיח' במרד כנגד הבריטים, נתפס והוצא להורג".

אלא שלא מיניה ולא מקצתיה, ומתברר כי סיפורו של בית הבאר ברחוב חזנוביץ' מצטרף לשורת האגדות השגויות שנרקמו סביב בתי הבאר של יפו. הבעלים המקורי של בית הבאר לא היה שיח' אלא אפנדי, ולא השתתף במרד הערבי, אלא היה שוכן עפר כשזה התרחש. ולא רק זאת, אלא שהיה דווקא ביחסי ידידות טובים עם היהודים, וחלקים מהעיר תל-אביב בנויים על קרקעות משפחתו. הוא אף מכר לחברת 'גאולה' את ביתו כדי שישמש כבית עולים חדש במקום בית החלוץ שננטש ב-2 במאי 1921. מדובר בחאפז חוסיין שיח' עלי.

משפחת שיח' עלי הייתה מהמכובדות ביפו ובעלת שטחי קרקע גדולים ופרדסים בשטח יפו ותל אביב. לא ידוע מתי רכש אבי המשפחה חוסיין שיח' עלי את הקרקעות בין מסילת הרכבת לירושלים ודרך סלמה - אדמות שלאחר מותו חולקו בין יורשיו. בדצמבר 1921 נמכרו מאתיים ושישים דונמים לבצלאל יפה מנהל חברת גאולה, ועליהם הוקמה שכונת נווה-שאנן. הידוע מבין היורשים הוא, כאמור, חאפז שיח' עלי, שמכר בשנת 1922 את פרדסו ובית מגוריו להנהלה הציונית כדי שישמשו משכן לבית עולים ולשכת עלייה בתל אביב. דרך העפר שהוליכה למקום מרחוב אלנבי היא היום רחוב העלייה, ובמקום בית העולים נבנה בית הספר עירוני ו' ע"ש רוגוזין. מאחר ומחלקת העלייה המתינה לקבלת תקציב לשיפוץ המקום, אישרה חברת 'גאולה' למוכר להישאר בביתו עקב מצבו הבריאותי. כשהגיעו להורות לו לפנות את הבית, ב-23 במאי 1923, בניגוד למוסכם, כתב לו מנהל החברה: "אני בפרוש הסכמתי שכב' יוכל להישאר בבית עד שיבריא. אני מצטער מאוד על אי הנעימות שנגרמה לכב' שלא ברצוני, ומאחל לכב' שיבריא בזמן הקרוב". בתמורה לחמשת אלפים ושבע מאות הלירות שקיבל שיח' עלי עבור הבתים והקרקע, השתמשו בני המשפחה לבנות בית מידות מפואר בשכונת כארם זייתון, והוא מוכר כיום כבית הירוק בו שוכנים משרדי הפרקליטות הצבאית בפינת הרחובות יפת ושבטי ישראל.

לאחר מותו של חאפז שיח' עלי בשנת 1929, ירשו שני בניו וארבעת בנותיו את פרדסיו בסביבה (חוסיין, חסן, קארייה, וואפייה, פטמה, פאקרייה). שנת 1929 הייתה שנת מאורעות ברחבי הארץ והמצב הכלכלי ביפו החמיר. היורשים נאלצו לקחת הלוואה של שבעת אלפים לא"י מחברת הביטוח 'יוניון ג'נבה' בריבית נכבדה, והם משכנו שלושים דונמים. הבן הבכור חוסיין ועורך הדין יעקב בכור חתמו על מסמכי ההלוואה. עלי אחמד שיח' עלי מופיע כאפוטרופוס לחלקה של פאקרייה הצעירה בילדים. חברת הביטוח מכרה בשנת 1932 את שטר המשכנתא למאיר משה מאיר (1877-1943), שעלה לארץ מבגדד, רכש את בית דוידזון ברחוב מונטיפיורי ועסק במתן הלוואות לעסקאות נדל"ן בארץ-ישראל. לדבריו היו לו רבות. בטרם עלה, היה נציגו בארץ יעקב יוסף ניסים אתו ניהל התכתבויות, ועורך הדין יעקב בכור טיפל בצדדים המשפטיים. כשנחקר מאיר בידי עורך הדין הידוע אבקריוס, בדיון משפטי בעניין החוב שלא שולם, הוא אמר: "אני נותן הלוואות בריביות של 12-9 אחוזים שנראות לי סבירות. אני אדם פשוט, ומה שבכור מייעץ לי, אני עושה".

בשנת 1931 השכיר אברהם (אבי"ה) רטנר את מוסך 'פורד' שבבעלותו ברחוב לילינבלום, ועבר לעסוק בעסקי תיווך מקרקעין ממשרדו בבית שוטלנד (רחוב הרצל 37). יורשי חאפז שיח' עלי לא עמדו בתנאי ההלוואה, ופרדסיהם נמכרו לאבי"ה רטנר ושותפו שמואל זיסקין פומברובסקי (1877-1946), שרצה להקים שכונה שתישא את שמו. הם חילקו את הקרקע למגרשים בשטח כחמש מאות מטרים רבועים, ומכרו אותם ליהודים. סביב אחוזת בית הבאר ברחוב חזנוביץ' נמכרו מגרשים ליעקב שניצר, צבי אקהבר, ומשה שרעבי, ומכל שטחי משפחת שיח' עלי הנרחבים, נותרה בשנת 1945 רק חלקת בית הבאר בשטח שלושה וחצי דונמים. בספר המיסים הממשלתי היא רשומה בבעלות האפוטרופוס של פאקרייה, עלי אחמד שיח' עלי. בשנת 1939 הוערכה הקרקע לצרכי מיסוי בסכום של 1776 לא"י, ואילו בשנת 1944 האמיר שוויה ל-7104 לא"י, מה שמלמד על עסקי הנדל"ן התוססים. באותה שנה החליט גם עלי אחמד לחלק את שטחו לחמישה מגרשים, ככל הנראה כדי למכור אותם גם כן, ומספר מגרשים פנויים נותרו עדיין בבעלות יורשי אבי"ה רטנר שנפטר בשנת 1943.

לא ידוע מה עלה בגורל בני המשפחה, אך אחד מהם, עבד אל-קאדר מוחמד שיח' עלי, שגם לו היה חלק בנחלת אבותיו הגדולה, נסע ללמוד באוניברסיטת פראג. הוא פגש שם את הגרמנייה הילדגרד שאופרט ונישא לה. כשביקש בשנת 1945 מממשלת המנדט אישור לחזור ארצה עם אשתו הגרמנייה, הוא כתב שאחיו יוסף ואחמד הם בעלי פרדסים ביפו, ואמו מתגוררת בעיר.

.

.