בית מינץ וליימן מאת דני רכט

היזמים ישראל אשר שפיר ויוסף קליין היו מהבולטים בסוחרי הנדל"ן בתל-אביב של ראשית שנות השלושים. בין השאר היו בבעלותם מספר מגרשים לצד רחוב בן-יהודה, בגבול שכונת המעביר (שכונת פועלים י"א). במסמכי העיריה רשומים לעיתים מגרשים אלה כשכונת שפיר-קליין צפון. כתובתו של מגרש 4 בגוש זה היא רחוב בן יהודה 180 פינת רחוב וילנה 2. את המגרש הפינתי שגודלו 493 מ"ר רכש מה"ה שפיר וקליין מר יוסף חנצינר. שפיר המוכר וחנצינר הקונה היו שניהם מחסידי גור. העברת הבעלות נעשתה בתאריך 29.3.1935 במשרדי עו"ד ראובן חוטורי בבית פולק שברחוב אחד העם 20.

אדון חנצינר שכר את שירותי האדריכל זאב רכטר (1899-1960) שמשרדו פעל אז בבית אנגל (שד"ר 84). רכטר תכנן עבורו במקביל בית במגרש זה, ובית נוסף במגרש אחר שהיה בבעלותו של חנצינר ברחוב שפינוזה. היתר בנייה לבית בן שלוש קומות ומרתף חלקי התקבל בתאריך 21.8.1936. שישה ימים אחר כך מכר חנצינר את המגרש בעסקה שכללה גם את שכר האדריכל ואת היתרי הבנייה שכבר התקבלו. הקונים היו מרדכי מינץ והירש ליימן. הבית שנבנה לפי תכניתו של רכטר פונה לשני רחובות. החזית הקצרה פונה לרחוב בן-יהודה ורכטר מיקם במרכזה מרפסת גדולה בכל קומה (אחת מהן בוטלה לאחר העברת הבעלות, כאשר דירת הקומה הראשונה הוסבה לחנויות). לאורך החזית השניה שירטט רכטר חלונות סרט ארוכים ומיקם מרפסת בקצה המזרחי של החזית הארוכה, בסמוך לגראז' המעביר (מוסך דן) שהחל לפעול עוד קודם. שני חדרי מדרגות מובילים אל הדירות בבית מינץ וליימן.

בקומת המרתף החלקית נבנתה באישור העיריה דירת שומר. בשנות הארבעים התגורר בה חיים ווינשטוק, שרברב במקצועו. ווינשטוק שעיברת את שמו בהמשך לגפן היה מאוהדי לח"י ופעילי המחתרת הפעילו בדירתו בית דפוס שהדפיס עיתונים, כרוזים ואמצעי תעמולה אחרים. עם סיום שלטון המנדט, לאחר מסדר אנשי לח"י ברמת יאיר וגיוסם לצה"ל, פנה גם ווינשטוק (גפן) לענייניו.

בשנת 1952, על ספסל בשדרות ח"ן, הקימו שניים מיוצאי לח"י, יעקב חרותי ושמעון בכר (1923-1995) את מחתרת מלכות ישראל. לרשותם עמדו כלי נשק שהוסלקו על ידי הלח"י בשלהי תקופת המנדט. בפברואר אותה שנה הטמינו אנשי הקבוצה שנודעה אחר כך בציבור כ"מחתרת צריפין" (שם התקיים משפטם) פצצה בבית לוין ששימש אז כבית השגרירות הרוסית. בהמשך, ב-26 במאי 1953 נעצרו בירושלים כמה מחברי הקבוצה עם חומרי נפץ. רוב העצורים היו חברי לח"י לשעבר. בישיבת ממשלה שהתקיימה ב-8 ביוני 1953 הכריזה הממשלה על מחתרת זו כעל ארגון טרור.

שמעון בכר, מס' 2 במחתרת צריפין, היה עצור במשטרת בית דגן. בבוקר ה-15 ביולי 1953, עוד בטרם התפרסם גזר דינם של חברי הקבוצה, ניסר בכר (שמו המחתרתי היה יפתח ואח"כ ג'ימי) את סורגי התא בו הוחזק וברח. בעזרת ידידיו, הוא הצליח לשהות מחוץ לכלא במשך כמעט חצי שנה. המשטרה היתה משוכנעת שבכר מסתתר באזור תל-אביב, אולם החיפושים אחריו התקיימו בכל רחבי הארץ. למעשה שהה בכר רוב הזמן במושב נורדיה של יוצאי בית"ר. בכר הנמלט לא היה נוכח כמובן במשפט מחתרת צריפין. הוא נשפט והורשע שלא בפניו.

מודיע שפעל בשירות המשטרה סימן כמה מחבריו של בכר וכמה מאוהדי מחתרות הפורשים ככאלה שיכולים להיות קשורים לפרשה והמשטרה החלה לעקוב אחריהם. אחת מהן, יונה ארציאלי, סטודנטית באוניברסיטה העברית ובת למשפחה רביזיוניסטית, התגוררה בשכונת נחלת שבעה בירושלים עם הוריה. ארציאלי בת העשרים שהתפרנסה מהוראת כיתה א' בתלמוד תורה בית אהרון (על שמו של אהרון ולירו ומייסוד ועד העדה הספרדית בירושלים) השתייכה לפנים לאצ"ל והיתה נתונה למעקב.

ביום שישי 4 בדצמבר 1952 נסעה ארציאלי לתל-אביב. מהתחנה המרכזית היא המשיכה צפונה בקו 4 תוך שבלשי המשטרה עוקבים אחריה. היא ירדה וסבבה מספר פעמים את בית מינץ וליימן שבפינת רחוב וילנה. בסופו של דבר היא ירדה את תריסר המדרגות המובילות לדירת המרתף ונבלעה לתוכה. שניות אחר כך פרצו בלשי המשטרה לתוך דירת המרתף ועצרו את אותה ואת שמעון בכר. ארציאלי שוחררה שבוע אחר כך בתום חקירתה בערבות של 500 ל"י. בכר נאסר בכלא תל-מונד, אולם זכה בהמשך לחנינה ושוחרר עם חבריו למחתרת ב-1955.

..

.