לב תל אביב מאת שולה וידריך

עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה נרכשו בעיר שטחי חולות וכרמים מצפון מזרח לעיר הבנוייה: אדמת ג'זאווי (בין מזא"ה, מלצ'ט וג'ורג' אליוט), אדמת שארית ישראל (הצמודה לאדמת ג'זאווי ממזרח). הקרקע לשכונת שבת אחים, אדמת נסטיסין (על חלק ממה נבנו נבנו הבתים המשותפים), כרם רמאדן (מזרחית מציר יהודה הלוי, בבשטחו נבנה ביח"ר לודז'יה) ועוד. בין שטחים אלה לבין קצה העיר הבנוייה (אדמת חברה חדשה) לא היה רצף. כמו במקרה המגרש המאחד עשור קודם לכן, גם כאן היתה חשיבות רבה ברכישת המגרש לצורך יצירת רצף של שטחים בבעלות יהודית. וגם במקרה זה, התערבה חברת הקרקעות גאולה ורכשה בשנת 1923 את הקרקע. על החיבור שנוצר כתב דרויאנוב בספר תל אביב: "עוד משנת 1913 היה השטח כיתד תקועה בתוך אדמת היהודית. על ידי קנייה זו נתקשרו הגושים שברחובות בלפור ומזא"ה עם אלנבי".

על שטח החולי שהכיל 104.374 מ"ר היו פזורים כרמים מעטים. חלקת הקרקע הגדולה (מס' 42 במפת השכונות המצורפת לספר תל אביב בעריכת דרויאנוב) חולקה ל-244 מגרשי בתים. שטח מגרש ממוצע עמד על 342 מ"ר. כמו כן, הוקצו 20.874 מ"ר למגרשים ציבוריים ודרכים. תקופה קצרה לאחר הרכישה, נקנתה גם אדמת כרם מוסתקים הסמוכה, אשר הרחיבה את שטח שכונת לב תל אביב לכיוון מזרח. גבולות השכונה החדשה היו רחוב נחמני מצפון, רחוב יהודה הלוי מדרום ומזרח, ורחוב יבנה ממערב. הרחובות הראשים של העיר הישנה (רוטשילד, אחד העם ומונטיפיורי) הוארכו אל תוך שטח שכונת לב תל אביב. הוחלט שרחוב חשוב בשכונה יקרא ע"ש הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) מגדולי חכמי ספרד הקתולית בימי הביניים, פרשן המקרא, מקובל ורופא. אלא ששם רחוב דומה כבר נקבע (רמב"ם, על אדמת כרם משראוי) וכדי למנוע בילבול בין הרחובות, נקבע שהרחוב יקרא נחמני.

עם העלייה הרביעית (1924-1928) התאכלסה שכונת לב תל אביב במהירות. תושביה האמידים בנו בה בתי פאר שזכו לכינוי "בתי החלומות" נפתחו בה חנויות וגן ילדים. בין בתי הפאר שנימנו עם בתי החלומות ושזכו לשימור: בית לוין בשדרות רוטשילד 46, בית הפגודה, בית רומנוב ("הבית הנופל") ובית פרידמן (שפרן) הבנויים סביב כיכר המלך אלברט, הבית ברחוב מונטיפיורי 46, ואחרים. בשנות שיא של העלייה הרביעית תם חלום עיר גנים. מס הוטל על מגרשים ריקים שהמריץ את בעלי המגרשים לבנות. והביקוש הגדול העלה את מחירי המגרשים תוך זמן קצר. רוב העולים הגיעו מפולין (היו גם כמה יזמים אמריקאים) ורובם היו בעלי הון (לעומת פועלי העליה השלישית). עלייה זו זכתה גם לכינוי עליית בעלי בתים כשמוקד הבנייה היה בלב תל אביב.

ניתן לחלק את ההשפעות הסגנוניות כך שבמחצית הראשונה של שנות העשרים מורגשת השפעת בצלאל שכלל החייאת מוטיבים עבריים קדומים וחיקויים מזרחים ובשנת 1925 (שנת השפע הכלכלי) נבנו מבנים גדולים ומפוארים הנשענים על השפעות קלאסיות בהן בלטו עמודים, כותרות וקשתות רומיות. חלק מהמבנים נבנו בהשפעת ארט דקו (כגון בית רומנוב). הבתים נבנו על ידי אדריכלים בעלי דיפלומות לעומת השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה בהן בנו בד"כ בנאים-קבלנים מחוסרי השכלה פורמלית. בית הפגודה הפך לסמל העלייה הרביעית בהצטעצעות סמל הבורגנות החדשה , המדהימה המערבת פגודה יפנית עם ארט נובו. סימני המשבר הכלכלי בשנים 1926-1928 הובילו להפחתת היקף הבנייה ושינוי באופי הבתים.

טופוגרפית, השכונה גבוהה יותר משכונות אחוזת בית, נחלת בנימין וחברה חדשה שקדמו לה. מסיבה זאת, גם נבנה בה מגדל המים השני בעיר. בשנת 1925, כשהוזמן פרופסור פטריק גדס, מתכנן הערים הסקוטי, להכין תוכנית בניין עיר לתל אביב, הוא קבע כי את החלק הבנוי כבר לא ניתן לתכנן מחדש ועיצב רק את חלקה הצפוני של העיר. פארה של השכונה כשכונת מגורים הלך ודעך עם בניית רובעי המגורים המודרנים בצפון העיר וחדירת בתי העסק. מגמה זאת נעצרה בשנות השמונים כאשר יזמה העיריה בשיתוף משרד האדריכלים מזור-פירסט את התכנית להחייאת לב העיר. שטח התוכנית העירונית שהחזירה את הצבע לסביבה, כלל לא רק את שכונת לב תל אביב ההיסטורית, אלא גם את השכונה ההסטורית מרכז בעלי מלאכה ואת כל השטח הבנוי עד לשדרות בן ציון.

..

.