שכונת שפיר קליין מאת דני רכט

על אדמת פרדס חבאב לשעבר שנרכשה בספטמבר 1933 על ידי סוחרי הקרקעות שפיר וקליין (בבעלותם היתה באותם השנים בין השאר גם הקרקע עליה הוקמה התחנה המרכזית הישנה) הוקמה כמו שכונת ספר אחרות בדרום העיר בקו התפר שהיו בשטח המוניציפלי של יפו אך רצו להסתפח לתל-אביב, בשנות השלושים שכונת צריפים ענייה.

שכונת שפיר קליין נבנתה דרומית לשכונת העובד (בין רחובות העמל ובר יוחאי כיום), ובשתי השכונות הצפופות נמנו יחד כאלפיים תושבים. השכונה היתה סמוכה לפרדס גדול בבעלות ערבית (בשנות השישים נבנתה על אדמת הפרדס קרית המלאכה) ממנו סבלה קשות במאורעות 1936-1939. כדורים שנורו מהפרדס פגעו בצריפים. תושביה בעלי הרכוש המועט העדיפו לעבור למקום בטוח יותר. ובמקומם נשתכנו בצריפי השכונה עולים חדשים מכל העדות. חסרי כל. שכונת שפיר קליין התאגדה במסגרת ועד השכונות העבריות ביפו בהנהגת יחזקאל שוורצבוים), מוכתר השכונות העבריות ביפו וגואל קרקעות. שוורצבוים היה איש יוצא דופן. יליד פולין וממשפחה חסידית, אשר היה מיודד עם נכבדי הערבים, דיבר ערבית רהוטה והיה פעיל כבונה חפשי בלשכת הכוכב בתל-אביב. בשכונה זאת גם גדל אמציה לבקוביץ, מגדולי השחקנים בכדורגל הישראלי, אשר שיחק במועדון הנוער השכונתי גדנ"ע יהודה.

יצחק הגואל מפליג בזכרונותיו מימי ילדותו במקום: "הזמן: אביב 1947. בשכונת מגורי שפיר קליין אשר בדרום תל אביב רבו הגניבות והביזה. רוב הגנבים היו ערבים מיפו וסביבתה. השכונה הרי נשקה למרכזים אשר בהם חיו ערבים רבים. התעוזה של הגנבים גברה מיום ליום. לא היה לילה שלט פקדו אותנו הגנבים, והמשטרה לא מילאה את ייעודה. המשטרה הבריטית כלל לא מצאה לנכון לדאוג להסרת נגע זה. רוב תושבי השכונה היו עניים, והפגיעה ברכושם הדל (מה עוד שלפעמים פגעו הגנבים גם בנפש) הייתה כואבת מאד. בשכונה זו גרו יהודים מכל גלויות ישראל. "קיבוץ גלויות" בזעיר אנפין. יהודים משאלוניקי אשר ביוון עם שפתם המתנגנת בלאדינו, יהודים מתורכיה, בולגריה ויוגוסלביה, יהודים ספרדים. יהודים אשכנזים מפולין, רוסיה, הונגריה, רומניה, וגם משפחה אחת, גויים, המשתייכים לכת ה"שבתניקים" ("סבוטניקים") מרוסיה, אשר חיה בתוכנו בשלום. יהודים מארצות האיסלאם: מבבל, איראן, ויהודים מצפון אפריקה, ממצריים, מרוקו, תוניס ולוב. יהודים מקווקז, גורג'ים, ויהודים מבוכרה עם מלבושיהם הססגוניים, ועוד ועוד. שפתם של בני הקהילות בינם לבין עצמם הייתה השפה אשר דיברו בארצות מוצאם. אך התקשורת בין בני הקהילות כולם הייתה בליל של שפות, אשר העברית הייתה מתובלת באידיש ובלאדינו, ערבית מרוקאית, ובוכרית. בקיצור: 'מגדל בבל'. אך על אף זאת, תמיד נמצאו הנתיבות ללב, וכולם חיו כמשפחה אחת גדולה, ועזרו איש לאחיו ואשה לרעותה. אמנם יש אשר היה קצר בתקשורת, והיו אי-הבנות, אך הם נפתרו בדרכי שלום. הילדים היו צד מרגיע כי הם הבינו עברית, והם היו אלה שהסבירו להוריהם את הטעון הסבר. ה"ספרדים" התפללו בבתי כנסת אשר כללו את יוצאי ארצות האיסלאם, קווקזים ובוכרים, ואילו האשכנזים התפללו בבתי כנסת קטנים, בהתאם לרבי שלהם. התקשורת הטובה ביותר הייתה אצל הנשים. הן נהגו לבקר אשה אצל רעותה, ולמדו ולימדו אשה את רעותה, תבשילים ומרקחות, דברי מאפה, ריבות, עוגות ומטעמים שונים; וזאת על אף התקשורת הדלה שלהן בשפה. הן הצליחו למצוא קשר, וכולם יצאו נשכרים. הילדים והנערים התארגנו לקבוצות גיל, ומהר הסתגלו ומצאו שפה משותפת. חברי ואני היינו כבר בוגרים בני 16 ו17-. היו בינינו חברים באצ"ל וב-לח"י או ב"הגנה", ויש אשר לא השתייכו לארגון כל שהוא".

יגאל זולפין מספר: "אני למדתי בבית הספר מוכר ...של יסודי התורה...בשכונת שפיר קליין מאחורי בית הספר היה בית חרושת לקרח. הבית הספר היה ברחוב שדרות הר ציון. ..והיינו עוברים את הכביש וקונים ארטיק מהקיוסק של מוסיוב ..או של רוטשילד..". גם סלילת המשך שדרות הר-ציון לכיוון דרום, ניתק את רוב השכונה, כמו גם את רוב שכונת העובד מגוש שכונות שפירא. בהמשך, נהרסה שורת הבתים המזרחית של השכונה לטובת סלילת הנתיב המערבי בשדרות הר-ציון. מדרום נבנתה בשנות השישים קרית המלאכה. במקום הצריפים הראשונים ניתן כיום לראות במקום בעיקר סככות, מחסנים ופחונים הבנויים באי סדר.

.

.