בית הספר ויצ"ו בנחלת יצחק מאת הניה מליכסון

ביום רביעי 16 בינואר 1935 הונחה אבן הפינה לבית הספר לחקלאות ולכלכלת בית של ויצ"ו ברחוב גיבורי ישראל 101 בגבולה המערבי של נחלת יצחק. את הטקס כיבדו בנוכחותן מנהיגות הסתדרות ויצ'ו שהגיעו מאנגליה: ליידי ביאטריס סמואל, רעייתו של הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי הראשון, וליידי רבקה זיו, רעייתו של לורד ישראל זיו. ליידי זיו, ממייסדות ארגון ויצ"ו, שימשה כנשיאה העולמית הראשונה של הארגון משנת 1924 ועד מותה בשנת 1966. בפברואר 1036 החל בית הספר לפעול במקומו החדש. הכתובת בימינו היא רחוב יגאל אלון 153 וכיום פועל שם חניון.

בית הספר החל לפעול בראשית שנות העשרים בחלקה הדרומי של שכונת צ'לנוב (כיום, לצד רחובות וולפסון והעליה), אך עם הגידול במספר התלמידות עלה הצורך בבניין גדול יותר, בצד רצונה של העירייה לצרף את המגרש שעליו עמד בית הספר לשוק עליה העירוני המתוכנן שם. לכן נמכר המגרש לעיריה ובמקומו הוחלט לבנות מבנה חדש לבית הספר בשולי המושבה החקלאית נחלת יצחק, מזרחית לנחל איילון.

בית הספר החדש נבנה בתכנונה של האדריכלית אלזה גדעוני. גדעוני נולדה ברוסיה בשנת 1900, למדה בבית הספר הטכני הגבוה שרלוטנבורג בברלין, ובתום לימודיה עבדה בברלין בין השנים 1929–1933. בשנת 1933 עלתה לארץ. בין השאר תכננה את הבניין השוודי ואת קפה גלינה (בשותפות ג'ניה אוורבוך ושלמה גינצבורג), שניהם ביריד המזרח. גדעוני זכתה בפרס ראשון בתחרות לתכנון בית החלוצות ברחוב המלך ג'ורג. בשנת 1938 עזבה את הארץ ועברה לניו יורק, שם הצטרפה למשרד האדריכלות קאן וג'ייקובס.

מבנה בית הספר לחקלאות ולכלכלת בית של ויצ"ו בנחלת יצחק הכיל שתי קומות בצורת האות ר'. הוא נבנה בשטח פרדס של שמונה דונמים שנרכש על ידי הסתדרות הנשים הציוניות ויצ"ו. בית הספר כלל כיתת בישול, חדר אוכל, חדרי לימוד, ספרייה, חדרי מנהלה, חדרי גיהוץ ותפירה, מכבסה וחדרי מגורים לחמישים תלמידות ולארבע מורות. בקומת הקרקע, באגף המזרחי הצר של הבניין הראשי שפנה לרחוב, היו הכיתות ללימודים העיוניים. הכיתות סודרו כך כדי לאפשר אוורור מרבי. מאגף זה הובילה מרפסת מקורה אל חצר העבודה והמשק. מימין לכניסה הראשית נמצאו שני חדרי המנהלה וחדר מנוחה למורות. מחלקות הבישול, המטבחים לחלב ובשר ומרפסת גדולה לניקוי ירקות, חוברו לחדר האוכל, שרוחבו היה 8.50 מטר, על ידי חדר מרווח שיועד להדחת כלים ולהכנת המזון. חדר האוכל היה קשור לספרייה על ידי דלתות מתקפלות. לפני המסדרון שחיבר את חדר האוכל עם המטבח נמצאת קערת בטון ששימשה לרחיצת הבוץ ממגפי העבודה. התלמידות היו משאירות שם את מגפי העבודה, מחליפות אותן בנעליים אחרות ונכנסות לבית בנעלים נקיות.

בקומה העליונה הוקצה אגף דיור מיוחד למורות ובו שתי מרפסות שפנו האחת מזרחה והאחרת מערבה. כן הוקצה מקום לחדר בידוד בפינה הצפונית-מזרחית, וגם אליו צורפה מרפסת. לתלמידות הוקצו 16 חדרים, שלוש מיטות בכל חדר וארונות קיר. בחזית החדרים נמשכה מרפסת ארוכה לצד מערב. בקומה העליונה מוקמו גם חדרי הרחצה והמקלחות שאף צוידו במים חמים. המכבסה, חדר הגיהוץ וחדר התפירה מוקמו בבניין קטן אשר יחד עם בנייני הלולים והמחסנים לכלי עבודה, מאחורי הבניין הראשי.לקראת סוף שנות השלושים קלט בית הספר תלמידות במסגרת עליית הנוער ושימש בית ספר ופנימייה לבנות ללימודי כלכלת בית, חקלאות ופרדסנות בהנהלתה של הגב' אפשטיין. בשנים הראשונות התגוררו בפנימייה של ויצ"ו כ-120 תלמידות. לאחר מלחמת העולם השנייה שימש בית הספר גם מעין בית עולות ונתן מחסה זמני והכשרה לחיים בארץ לשורדות השואה.

אחד הקשיים שעמם התמודד בית הספר במעונו החדש היו השיטפונות. זאת מאחר שנבנה ממזרח לוואדי מוסררה (נתיבי איילון של ימינו), בשטח הנמוך גאוגרפית מהשטח שבצדו המערבי של הוואדי ושעליו הייתה בנויה הקולוניה שרונה. הנגישות לשכונה מכיוון תל אביב הייתה קשה וחייבה חציה רגלית של הוואדי. בעונות החורף הקשות היה נחל מוסררה עולה על גדותיו, מציף את השטח ממזרח לו ומנתק את הקשר בין השכונה לתל לאביב. בהשתדלותו של יוסף זימן, 'מוכתר' השכונה וראש ועד התושבים, ובשיתוף חברה קדישא, הוקם בשנת 1931 גשר נחלת יצחק. בגשמים העזים שירדו בנובמבר 1938 נהרס הגשר והשכונה נותקה. מספר מפעלים הוצפו ונגרמו להם נזקים כבדים. גם צינור המים לשכונה התפוצץ. בידיעה בעיתון מיום 9 בנובמבר 1938 נכתב שגם לבית הספר על שם חנה יפה נשקפה סכנת הצפה. המשטרה דרשה את פינוי 60 התלמידות והמורות בעוד מועד. כולן הועברו לרמת גן, והן פוזרו בין בית החולים רפאל, בית ההבראה רחל, בית הילדים בן משה וכן בביתן של חברות סניף ויצ"ו במקום.

בסוף שנות החמישים הוקמה בבית הספר מחלקה לאמנות בראשותו של הצייר אלכסנדר בוגן (1916–2010), ונוספו מקצועות לימוד כגון טקסטיל, אופנה, עיצוב, ציור ופיסול. צוות המורים לאמנות כלל 12 מורים, בהם משה ציפר (פיסול), משה רוזנטל ויצחק יורש (גרפיקה), אלישבע כהן ושלי הררי (קרמיקה). בכניסה לאולמות, ששימשו לתערוכות של בוגרי מגמות האמנות, צייר בוגן ציור קיר גדול אשר בוצע בשיטת הסגרפיטו. הציור תיאר את אמנות הציור, המחול והתאטרון. הציור נעלם עם הריסת הבית.

עם הזמן קיבל המוסד החינוכי את צביונו ואת שמו: בית הספר התיכון המקצועי של ויצ"ו על שם חנה (אננה) יפה (1873-1938) רעיית בצלאל יפה ועסקנית ויצ"ו. בשנת הלימודים 1974/5 עבר בית הספר לקריית החינוך בצפון תל אביב, ונקרא בית ספר תיכון עירוני י"ד ויצ"ו צרפת (מיסודה של חנה יפה). תיכון מקצועי ארבע-שנתי לבנים ולבנות. אל הבניין בנחלת יצחק, שהתפנה מיושביו, עבר באותה שנה בית הספר תלמה ילין, ופעל שם זמנית עד שנת 1980. לאחר שעבר בית הספר תלמה ילין לביתו שבגבול גבעתיים נותר הבניין בנחלת יצחק ריק, עד שבשנת 1989 הוגשה בקשה לעיריית תל אביב להרוס את המבנים הישנים. בשנת 1990 נהרס הבניין, ובמקומו הוקם חניון עירוני. רק עצי הפיקוס הענקיים נותרו מהנוף הקודם. ומה באשר לתיכון ויצ"ו צרפת בקריית החינוך? גם הוא חדל להתקיים בשנת 2000.

יוסי רנרט, המתעד ופועל להנצחת מורשת השכונה, מספר שצעירי נחלת יצחק, פרשׂו את חסותם על חניכות המוסד. הם קיימו שמירות על גשר מוסררה, ולא אפשרו לבחורים זרים לגשת אל הבנות. "בימים ההם", הוא מספר, "מי שלא גר או עבד בנחלת יצחק לא הסתובב כאן. ריח הזבל לא משך לכאן מטיילים". הבחורים המקומיים עבדו קשה וגם למדו. את השמירות ואת סינון העוברים על הגשר הם עשו בערבים ובסופי שבוע.

.

.