בית העולים (ביה"ח ירקון, אכסניית קרייתי) / הקונסרבטוריון למוסיקה מאת עידו ששון

ברחוב לואי מרשל 25, בין הרחובות ברנדייס ושטריקר, ניצב מבנה מרשים ולצידו רחבה מוצלת וגינה נאה. זהו ביתו של הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה תל-אביב (משנת 1981). ההיסטוריה של המתחם מלאת תהפוכות ולא כל כך ידועה.

בית העולים החדש (1940-1937)

בתאריך 10.12.1937, בישר עיתון 'הארץ' לקוראיו על חנוכתו של השלב הראשון של בית העולים החדש בצפון העיר. יוזמי הפרויקט היו הנהלת הסוכנות היהודית וקרן היסוד בעזרת תרומתו הנדיבה של מר אריך סלומון, עסקן ציוני ידוע מדרום אפריקה, שעוד בשנת 1931 הוריש בצוואתו 25 אלף לירות לבניית בית עולים. כך, באיחור של שש שנים, התממש רצון המנוח. לפי הדיווח, חלקו של הבניין כבר הוקם והוא בצורת האות ח', כשבמרכזה חצר מרווחת והוא בנוי מחומרים איכותיים ביותר. במבנה בן שלוש הקומות, יהיה מקום למשפחות עם ילדים, עד חמישים נפש. כמו כן, יהיה בו מקום ללשכת העלייה וביתן לשומר. בשלב ב' היה אמור להיבנות מבנה נוסף בצורת ח', אשר יועד לעולים בודדים ופליטים. מבנה זה לא נבנה ובשטח שיועד לו (בפינת רח' יהודה המכבי כיום) נבנה בהמשך בית הספר תיכון עירוני י"א.

בית העולים החדש בצפון העיר הוקם כתוספת לבית העולים בדרום העיר (ברחוב העליה 49. בית ספר ביאליק-רוגוזין כיום) אשר היה צר מלהכיל את צרכי העליה והיה קרוב למוקד האירועים בעת פרעות 1936. בית העולים החדש נבנה כחלק מתכנית שכונת פועלים הצפון של חברת 'שיכון' ההסתדרותית. את המבנה תכננו שניים: יעקב מטריקין (1981-1902), שהיה ראש המחלקה הטכנית של מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית ועסק בפיתוח, הדרכה ופיקוח על ההתיישבות הכפרית, ויעקב רייזר (1974-1893), שהיה המהנדס הראשי של הסוכנות היהודית בארץ-ישראל וכיהן באותן השנים כנשיא אגודת המהנדסים והאדריכלים בארץ-ישראל.

המתחם הוקם באזור מרוחק מבתי מגורים וקשיים רבים ליוו את הקמתו: הטופוגרפיה (מצד אחד גבעה, ובצד השני בקעה שכוסתה בחורף בבוץ כבד) היתה בעייתית להזרמת מי ביוב. בנוסף, היה קושי בסלילת דרכי גישה לאתר הבניה. רק ביוני 1939 דובר על סלילת המשך לרחוב הבשן (רחוב פנקס כיום) שיחבר את בית העולים ואת שכונת פועלים הצפון עם החלקים המיושבים של העיר. במרץ 1938 נחנך בית העולים החדש, אולם ההגבלות על העלייה (גזירות 'הספר הלבן') והמלחמה העולמית שפרצה, הביאו לצמצום מספרם של העולים לארץ. כתוצאה מכך אוכלס המבנה בדלילות ובשנת 1940 נקבע יעוד אחר למתחם.

בית החולים הירקון (1953-1940)

בספטמבר 1940 הופצצה תל-אביב על ידי מטוסי איטליה הפשיסטית. האבדות הרבות בנפש וברכוש הביאו את המוסדות לשורה של החלטות כמענה למצב החדש בו העיר הנמצאית תחת איומי תקיפות מהאוויר. בין השאר נקבע כי בית ספר הכרמל (רחוב הנביאים 14) ישמש כבית חולים רזרבי. התלמידים פוזרו בין שני בתי ספר אחרים. אלא שבעקבות מחאת הורי תלמידי בית הספר, סיכם ראש העירייה ישראל רוקח עם שלטונות המנדט כי בית החולים הרזרבי יועתק אל בית העולים הריק שבצפון העיר.

מבנה בית העולים הפך לבית חולים זמני לפצועי המלחמה ואחד מאגפיו הוקצה לטיפול בחיילי חיל האוויר הבריטי. סוכם כי ממשלת המנדט תשתמש במתחם כבית חולים ויחד עם בית חולים אסותא הפרטי ישמש כתחנת מיון. "הלוואי ולא יהיו פצועים ולא יהיה צורך בו, אך הבניין נהדר", אמר אחד מעובדי בית החולים הרזרבי (עיתון הבקר, 18.12.1940) שעבר לפעול במתחם בית העולים. מנהל בית החולים היה המנתח ד"ר יוליוס מוטולסקי. בניהולו היה בית החולים הרזרבי מצויד ומוכן בכל עת: 135 מיטות, חדרים לפצועים קשים, 4 שולחנות ניתוח ומכון רנטגן. היותה של מחלקה כירורגית זו נכונה לפעולה בכל עת הביאה הקלה לתושבי תל-אביב בכך שקיצרה את התורים לניתוחים בבית חולים הדסה העירוני.

עקב מחסור חמור במחלקות אשפוז דרשה העירייה את אישור ממשלת המנדט לפתוח בית חולים קבוע. האישור התקבל והחל מאוגוסט 1943 הפך בית החולים שהיה 'רזרבי' ו'זמני', לבית חולים ממשלתי קבוע בהנהלת ד"ר שמעון בטיש (1974-1906), וד"ר מוטולסקי עבר לנהל את המחלקה הכירורגית. לתפקיד האחות הראשית מונתה יהודית פרודשטיין, ובשנת 1948 החליפה אותה חנה פורמן.

בינואר 1944 נחנך 'בית החולים הממשלתי הירקון לאשפוז חולי המושבות', אשר בפי כל כבר משנת 1941 נקרא 'בית חולים הירקון'. בית חולים זה תוכנן לשמש את מושבות השרון באופן זמני עד אשר יבנה בית החולים הקבוע בתל ליטווינסקי (כיום בית החולים ע"ש שיבא). בית החולים הירקון פעל במתחם בית העולים לשעבר משנת 1940 עד 1953. בבית החולים הממשלתי פעלו מחלקות פנימיות, מחלקות ילדים ובית יולדות, וכן מחלקה כירורגית ומכון רנטגן וכל הדרוש לטיפולים וניתוחים כירורגיים. במסגרת בית החולים פעל גם בית ספר לאחיות. לכל אורך הדרך היו מאבקים בין העירייה לבין הממשלה בענייני התקציב, מספר המיטות, ומימוש ייעודו כבית חולים לתושבי תל-אביב. בשנת 1945 תוכננו אגפים חדשים לשיפור הטיפול בחולים ובמהלך מלחמת העצמאות הוגדל בית החולים כדי לאפשר קליטת פצועי המלחמה.

ב-1948, עם תום שלטון המנדט הבריטי, תוכנן שבית החולים יהפוך לעירוני ושעיריית תל-אביב, חבר המועצות המקומיות והממשלה ישאו בהוצאות החזקתו, אולם התהליך התמהמה, היו בעיות תקציב וחוסר אירגון ובמשך מספר שבועות משכורות העובדים לא שולמו. באותה התקופה היו בבית החולים 120 מיטות ועבדו בו כשבעים איש. בראשית שנת 1953 החל המנהל ד"ר בטיש לכהן כמנהל הכללי של משרד הבריאות. באמצע אותה שנה, מוזג בית החולים עם בית החולים החדש שהוקם בתל השומר. בית הספר לאחיות שפעל במקום הועבר לבית החולים אסף הרופא.

אכסניית החיילים בית-קרייתי (1970-1953)

בסוף שנת 1953, לאחר העברת בית חולים וציודו אל תל השומר, חיפשה העיריה מקום אליו יועתק בית האינוולידים הוותיק שברחוב מרמורק והתכוונה להשמיש את בית החולים לשעבר כמוסד לטיפול בנכים שינוהל על ידי מלב"ן. כפיצוי הציעה העיריה שטח שהיה ברשותה בסמוך למחנה יונה הצה"לי - מקום שיוכל לשמש להקמת צריפי אכסניית חיילים חלופית. אולם המו"מ עם הצבא לא צלח והמתחם הועבר לרשות הוועד למען החייל, שהפעיל במקום אכסנייה לחיילות וקצינים.

המקום נקרא 'אכסניית החיילים בית קרייתי' - שם המנציח את חטיבת החי"ש שרוב לוחמיה היו בני העיר. ב'גן קרייתי' שבמתחם נערכו פעילויות רבות וכן טקסי פרסי הוועד למען החייל. בשנת 1961 הונחה אבן הפינה לבית החייל המרכזי בצומת הרחובות ויצמן פנקס, אולם בפרוייקט זה לא נבנתה אכסנייה, ו'קרייתי' נשארה האכסניה המרכזית לחיילים בעיר עד שנת 1970. שנתיים קודם (1968) הופרד חלקו הצפוני של המתחם ובשטח הוקם בית ספר תיכון עירוני י"א. בראשית שנות השבעים נזנחה האכסנייה והמתחם חזר לידי העיריה.

הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה תל-אביב (משנת 1981)

הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה הוא אחד המוסדות הוותיקים בארץ להוראת מוסיקה. ראשיתו בשנת 1945 בבית גימנסיה שלווה ובהמשך, עם הגידול במספר התלמידים, הוא נדד בין מבנים ובתי ספר שונים בעיר. בשנת 1980 נקלע הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה לקשיים כלכליים והיה חשש שייסגר.

עם כניסתה של דניאלה רבינוביץ' לתפקיד מנהלת המוסד הוחלט חלקו המזרחי של בית העולים יהפוך לבית הקונסרבטוריון. המקום עבר שיפוץ מקיף בתמיכת קרן תל-אביב לפיתוח ובשנת 1981 עבר המוסד למבנה, שכונה בפי כל 'קונסרבטוריון שטריקר'. עם הגידול בפעילות ובמספר התלמידים היה צורך בהרחבת המבנה. לין ותד אריסון לשיפוץ המבנה, להוספת קומה ובניית אודיטוריום וספריה באגף הצפוני שקישר בין שני האגפים העיקריים.

בשנת 2004 התגלו סדקים רבים והבניין נטה על צידו. התברר כי המבנה במצב מסוכן ועלול להתמוטט. עקב כך הוחלט להרוס את האגפים הישנים (המזרחי והמערבי) ולבנות באותו קו בניין שני אגפים חדשים שיחוברו לאגף הצפוני "החדש" שנבנה בראשית שנות השמונים. באפריל 2008 נכתב בעיתון 'הארץ': "הקונסרבטוריון התל-אביבי למוסיקה, הידוע בכינויו 'שטריקר' ... מסיים בימים אלה את חייו. תכולתו - כלים ומורים גם יחד - מועברת אל תיכון עירוני ה' שברחוב בן יהודה, ובעתיד הלא רחוק ייהרס המבנה השטריקרי... גם כאשר יוקם הקונסרבטוריון בשנית .. מתכונתו לא תהיה זהה לזאת הנוכחית. המבנה המגושם והמופלא, משרידיה האחרונים של תל-אביב הקסומה, עם שדרת הפיקוסים המשקיפה עליו, וספסלי העץ המוצלים, והחצר העגולה, שבימי קדם אירחה קונצרטים שרביים - כל אלה יהיו לנחלת העבר".

הריסת האגפים הישנים ובנייתם מחדש תוך חיבורם לאגף הצפוני החדש יותר, נראתה טוב בתכניות. אך תחילת ההריסה ותזוזת הקרקע הביאו גם לשקיעת האגף החדש. לאחר בדיקות שנעשו במקום, נהרס האגף בשנת 2009. במקום שלושת האגפים נבנה בסטנדרטים הנדרשים (עקב הקרקע הבעייתית) מבנה חדש לגמרי הכולל אודיטוריום גדול, אולמי הופעות, בית קפה, כיתות וחדרי לימוד. בשנת 2012 חזרו התלמידים למקום לאחר "גלות" בבית סמינר לוינסקי (המשמש כיום חלק מתיכון עירוני ה'). המבנה החדש - 'הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה ע"ש לין ותד אריסון תל-אביב' - תוכנן על ידי האדריכלים עדנה ורפאל לרמן. גינת המתחם ובה עץ פיקוס השדרות שניטע במקום בשנות השלושים, תוכננה ע"י משרד גילר-לדרמן אדריכלים.

..

.