מעונות עובדים א' ב' ג' מאת דני רכט

בשנת 1931, בטרם הלכו לעולמם, מסרו הזוג צבי וציפורה פוגלסון מגרש בן שלושה וחצי דונם שהיה ברשותם לידי הקרן הקיימת, במטרה שזו תחכיר אותו לשיכון עובדים. על מגרש זה בקצה רחוב ריב"ל (מזא"ה כיום), נבנה בית משותף שכונה מעונות עובדים ומאוחר יותר גם זכה לקבל את האות אל"ף. זה היה הבית הראשון בעיר שנבנה לפי המודל הקואופרטיבי לשיכון פועלים שהיה נפוץ במרכז אירופה בעשור שלאחר מלחמת העולם הראשונה. ההתארגנות והערבות ההדדית איפשרו לרוכשים לרכוש קרקע ולבנות במשותף באמצעות הלוואה שפרעונה היה לעיתים נמוך משכר הדירה המקובל אז.

בנוסף לרצון למצוא פתרון דיור לעשרות משפחות פועלים אשר מצוקת הדיור הביאה אותם לגור בצריפים, מרתפים ועליות גג. היה מאחורי רעיון מעונות העובדים גם מוטיב פוליטי. תקנה של עיריית תל אביב באותם השנים קבעה כי רק לבעלי בתים (או משלמי מיסים עירונים מעל חמישים גרוש) תהיה זכות בחירה. וכך נפגע מכוחה של ההסתדרות ונגרע מכוח הפועל הפשוט להשפיע במישור הפוליטי העירוני.מתוך כוונה ליצור במקום מסה של ציבור פועלים, רכשה זרוע השיכון ההסתדרותית מגרשים סמוכים עליהם נבנו מעונות העובדים ב' וג'. כל בתי המעונות בסביבה זאת נבנו לפי מודל המסרק כשהם ניצבים לרחוב והדירות פונות לגינות ירוקות בין הבתים. זאת היתה סביבה הומוגנית מבחינה רעיונית וארגונית שסיפקה ערבות הדדית לצד איכות חיים. גם כיום, מבוקשת סביבת מגורים זאת למרות שמדובר בבתים משותפים אשר נבנו לפני שמונים שנה.

זליג לבון (לובניאקר) מראשי חברת שיכון, מתאר בספרו קורת גג (עם עובד, 1974) כי פועלי העליה השלישית והרביעית שאפו לבית קטן עם משק עזר (כמו בתי שכונות פועלים א' וב' שנבנו באותה התקופה. ד.ר) ולא היו מעוניינים בדירה בבית משותף. מצב דברים זה הביא לכך כי בחמשת בתי מעונות עובדים א-ב-ג השתכנו בעיקר עיתונאים , ראשי המפלגה וההסתדרות. כאן התגוררו חברי מערכת העיתון דבר: ישראל גורי, אליעזר לוין, משה בילינסון והעורך ברל כצנלסון, אחד הבתים במעונות (מזא"ה 65) נקרא על שמו לאחר מותו. כאן גם גדל חיים גורי (גורפינקל), ממשוררי תש"ח.

במקביל לבניית מעונות העובדים ב' וג' נרכשה קרקע למעונות עובדים הו"ד ברחוב פרישמן. מכאן ואילך, התמקדו חברת שיכון והמרכז לשכונות עובדים בבניית מעונות עובדים ושכונות פועלים בצפון הישן של העיר. תכנון כל מעונות העובדים (א'-ח') בעיר ההסטורית הופקד בידי האדריכל אריה שרון. בתכנון מעונות עובדים א-ב-ג השתתפו גם דב קוצ'ינסקי ויונתן שלאיין.

נוסטלגיה תל-אביבית מאת ד"ר עוזי רביב (2009)

לכבוד חגיגות מאה שנה לתל-אביב ובמסגרת התקף הנוסטלגיה שלי, אקח אתכם הפעם לסיור וירטואלי באחת משכונות העיר: מעונות עובדים שברחוב מזא"ה. לפני קרוב ל-76 שנה הוקמו ע"י הסתדרות העובדים ששה בנינים קרוב לקצהו המזרחי של רחוב מזא"ה, שתחילתו ברחוב אלנבי. הבניינים תוכננו ע"י האדריכל הידוע אריה שרון שחזר אז מלימודיו בביה"ס המפורסם באוהאוס בברלין. התפיסה היתה הקמת מיני-שכונה של בתים בעלי שתי קומות ושלוש כניסות לכל בנין וחצרות גדולות ללא גדרות ביניהן. היות והשכונה היתה ראשונה מסוגה היא כונתה מעונות עובדים והבניינים סומנו באותיות א' ב' ו-ג'. שני הבניינים ב' נבנו מצידו הדרומי של הרחוב ומספרם היה 60 ו-62, מספר 64 באותה שורה היה ג' ובניין ג' נוסף הוקם מצידו הצפוני של הרחוב, באותו צד הוקמו מס' 63 ו-65 שכונו א' – למרות שלפי ידיעתי נבנו לאחר ג'.

הבית בו התגוררנו, מעונות עובדים ג', והבניין ג' הנוסף ממולו, היה ביתם של אנשים "מהשורה", אנשי עבודה שעבדו במקצועות שונים: חייט ותופרת, עובד חברת החשמל, עובד דפוס (בעיתון דבר כמובן), הנדסאי ושחקנית בתיאטרון אהל (הוריי), מומחה לפוליטורה ועוד. בבניין שלנו לא גרו עסקנים – הם התגוררו בעיקר בשני הבניינים הסמוכים – מעונות עובדים א' ובהם עוד ידובר בהמשך. השכונה הקטנה של מעונות עובדים קיימת עד היום, להוציא את הבית מס' 60 בו התגוררה משפחת גורי, הוריו של המשורר חיים גורי. אביו, ישראל, היה ממייסדי מפא"י הבולטים אשר היה ידוע בצניעותו הרבה, יושרו והגינותו. הוא היה חבר כנסת שנים רבות ויו"ר ועדת הכספים של הכנסת במשך מספר קדנציות. הבניין נרכש מזמן ע"י קבלן פרטי שהקים במקומו בית מגורים תל-אביבי מצוי. חלק מדיירי הבתים נאלצו לחלוק את דירותיהם הקטנות עם דיירי משנה כדי לממן את המשכנתאות, דבר שלא הקל על החיים, שהיו גם בלאו הכי לא קלים. על דיירי המשנה כתב נתן אלתרמן את שירו הידוע צריך לצלצל פעמיים, כדי שהדיירת או הדייר יידעו שהצלצול נועד להם ולא לבעלי הדירות שעמם חלקו את ביתם.

הנכבדים (עסקני מפא"י) התגוררו, כאמור, בשני הבניינים א'. ראש וראשון בהם ברל כצנלסון. לא זכיתי להכירו מקרוב, אלא רק לראות את בלוריתו המכסיפה כאשר הוא רכון מעל שולחן הכתיבה שלו בעת שאני צופה בו מגג ביתי. ה"זקן" הזה שהיה ממקימי הסתדרות העובדים הכללית, מייסד עיתון דבר ועורכו הראשון, מי שהקים את הוצאת הספרים עם עובד, הלך לעולמו בגיל 57, אך לנו, הילדים שכיום עברו בהרבה גיל זה הוא נראה כמעט ישיש. באותו בית התגורר אליעזר פרי שהיה סגן-ראש העיר תל-אביב ולפני כן היה ממנהלי קופת-חולים הכללית וממקימי עם עובד. בחלון ממול דירתנו התגוררה משפחת שולבוג – לימים שלו. אבי המשפחה היה הרוקח הראשי של קופת-חולים הכללית בתל-אביב. מעליו התגורר לוין, מנכ"ל שיכון עובדים, שבנו עודד [דדה] בוגר מצטיין של הטכניון ובעל עתיד בתחום ההנדסה, נהרג בשנת 1969 בתאונה בעת שירות מילואים ברמת הגולן. בקומה ראשונה התגורר גם יוסף קיציס שהיה חבר מזכירות מועצת פועלי תל-אביב, תפקיד שנחשב אז מאד. הוא היה לבוש ב"רובאשקה" – אותה חולצה רוסית גדולה שהיתה צמודה לגוף ע"י חבל מיוחד. קיציס נראה לנו, הילדים, כמו חייזר בשל הופעתו המיוחדת. בלילות הייתי מתעורר לעתים בשל פיהוק גדול שהיה מלווה צעקה שנשמע מדירתו. אמי הסבירה לי בסגנון הפולני: "יש לו אנגינה פקטוריס", מונח שלא אמר לי אז כמובן דבר. בבנין השני התגורר אורי מיכאלי, שניהל את חברת "אווירון" – חב' תעופה פרטית שנוסדה בערך בשנת 1937. באותה כניסה התגוררו נטע הרפז שהיה ראש המרכז החקלאי של ההסתדרות (ובתו רינה מתגוררת עדיין בבנין זה) וכן שרגא גורן, ראש המרכז לקואופרציה של ההסתדרות. בקומה הראשונה באותה הכניסה התגוררו משה לפידות, מנכ"ל עיתון "דבר" ומשפחתו.

שכונה ארץ-ישראלית טיפוסית: מיזוג של אנשי עמל ועסקנים שיחד בנו והקימו את מה שהיום קרוי מדינת ישראל. אלה וגם אלה חיו ללא מותרות, בצניעות וללא ניקור עיניים. לא זכור לי שלמישהו מהעסקנים היה רכב צמוד כנהוג היום. לנו הילדים היתה ילדות נהדרת – החצרות היו גדולות, ללא גדרות ביניהן, בעוד הדירות קטנות...כך ששיחקנו הרבה בחוץ. לא היתה טלביזיה, אבל כולנו האזנו ל"פינת הנוער" ברדיו ששודרה בכל יום במשך חצי שעה. שיחקנו בהרבה משחקי חברה: מחבואים, שוטרים וגנבים, סמל ואסומניה אבודניה, חמש אבנים וקפיצות בחבל ועוד ועוד - משחקים שחלפו מהעולם. קראנו הרבה, היינו מעורים בנעשה בארץ ובעולם כי קראנו את "דבר" בכל יום כבר מגיל צעיר. כשרצינו מרחבים היו מגרשים רבים, כולל מגרש התמרים, שהיום מכוסים בנייני מגורים ובית הספר לאומנויות שברח' אוליפנט. קיבלנו חינוך לערכי העבודה (אני לא מתכוון למפלגת העבודה, אם כי ברור שמפא"י היתה ברקע...) בבית-החינוך לילדי העובדים שברחוב טשרניחובסקי ואח"כ בתיכון חדש, ששכן עדיין ברחוב מנדלי. דרך ארוכה עשינו בכל יום כדי ללמוד ומעולם לא איחרנו, לא כמו ילדינו שלמדו ליד הבית ולא פעם איחרו ללימודים.

כאמור, חמישה בנינים מהמעונות עומדים עדיין על תילם ורק מעטים מצאצאי התושבים המקוריים מתגוררים בהם עדיין. דירתנו הקטנה נמכרה מזמן ונותרו רק זיכרונות. מדי פעם כאשר אני חולף במכוניתי ברחוב מזא"ה – רחוב אותו אני זוכר עוד בטרם נסלל בו כביש – נצבט משהו בלב. אחרי הכל, היתה לנו כאן ילדות נהדרת.

.

.