בית ברשקב (דירת אחוזבית וייס) מאת דני רכט

לאהבה לתל-אביב אין גבולות. חיים פסמניק, פקיד בבנק אנגלו-פלסטינה, קרא לבתו תלאביבה. בתו הצעירה של ראש העיריה ישראל רוקח נקראה עירי, ותלאביב היא בתה של שולה וידריך, חוקרת תולדות העיר. אך הראשון שקרא לבתו בשם השכונה שתהפוך לעיר היה עקיבא אריה וייס, מייסדה של אחוזת בית, שקרא לבתו אחוזבית - על שם השכונה החדשה שבחודש מאי 1910 הפכה לתל-אביב. מספרים שהאב הנלהב רצה לקרוא לתינוקת בשם השכונה, אך לאור התנגדותה של רעייתו שטענה "אחוזת-בית זה לא שם לילדה" התפשרו בני הזוג על השם אחוזבית, במשקל אליזבט. חבריה וידידיה של אחוזבית קראו לה בקיצור - אחוזה.

אחוזבית (1909-1984) גדלה בית אביה, בית עקיבא אריה וייס בפינת הרחובות הרצל ואחד העם ולמדה בגימנסיה הרצליה שמעבר לכביש. עם סיום לימודיה בגימנסיה המשיכה אחוזבית בלימודי הוראה בסמינר לוינסקי "הראשון" אשר פעל אז במתחם בתי הספר (כיום, מרכז סוזן דלל). במקביל, למדה אצל הצייר חיים גליקסברג ובתחילת שנות השלושים הוצג ציור שלה בתערוכה במוזיאון תל-אביב שפעל בבית דיזנגוף. בהמשך הוסמכה כמורה למלאכת יד ולימדה בבתי הספר העירונים.

בשנות הארבעים והחמישים היה הרצל הרחוב הרועש בעיר. הסביבה ההומה והמסחרית הרחיקה מעליה את התושבים, וכל מי שהיה באפשרותו העדיף לעזוב לסביבה שקטה או חדשה. אך אחוזבית נאחזה בדירתה שבקומה השניה בבית בו גדלה והמשיכה להתגורר במקום גם לאחר מות אביה (1947). פ. חיים, כתב עיתון הבוקר שביקר בדירתה של אחוזבת, כתב בעתונו (1960): "חדר מדרגות אפל שמעקה רעוע לו, מוביל את דירתה של הציירת אחוזבית (אחוזה) וייס… ההרגשה הראשונה העולה בלב המבקר בדירה הקטנה המרוהטת ריהוט ישן הנה הרגשת הצפיפות. בכל אשר תפנה מונחות תמונות: על הרצפה, על הארונות, על כל משטח קיר פנוי ואפילו על הספות… קשר נפשי עז קשורה הגברת אחוזבית וייס לעיר תל-אביב שעמה כאילו גדלה יד ביד". פ. חיים התעכב על הקשר המיוחד של הציירת אל נופי העיר: "רוב ציורי הנוף משקפים את העיר תל-אביב, ובמיוחד את שכונותיה הראשונות, שכל מבנה בהן אומר רבות לציירת. בקווים בולטים ועזים הועלו על הבד רחובות השכונה נווה צדק, נווה שלום, בתי הכנסת הישנים ועוד".

גם הקשר המיוחד בין הציירת לבין בית גימנסיה הרצליה עלה בשיחתם: "הריסתה של הגימנסיה בה רכשה הציירת את ערכי חייה, היא אומרת, כאילו ניתק נים בנפשה. ואכן, מראה בית הגימנסיה ההרוס ניבט אליה מדי יום מחלון דירתה ולא נתן לה מנוח. אז גם גמלה בליבה ההחלטה לעזוב את בית אביה ולעבור לדירה חדשה.

את דירתה החדשה רכשה אחוזבית וייס בבניין שבנתה חברת הבנייה ברשקב בשנים 1963-1964 ברחוב ז'בוטינסקי 139 פינת שדרות הציונות 1. השדרה הקצרה נקראה במקור שדרות האו"ם לכבודו של ארגון האומות המאוחדות. אך בעקבות החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם מתאריך 10 בנובמבר 1975, שקבעה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית" (החלטה שבוטלה בשנת 1991) הוחלף שם השדרה והיא נקראית מאז לכבוד התנועה הלאומית של העם היהודי.

ברשקב חברה למפעלי בניין בע"מ בנתה בשנות החמישים והשישים עשרות מבנים חדשים. רובם בצפון החדש. ממשרדיה שברחוב אבן גבירול 158, ליד בית הקסטל, חלשה החברה הקבלנית על הפרוייקטים השונים: רב קומות ברחוב ארלוזורוב, רחוב בזל 50 (פינת רחוב הר נבו), רחוב דיזנגוף 222, רחוב אבן גבירול 155, פרוייקט מעונות ישעיהו ואחרים. הבית בפינת רחוב ז'בוטינסקי 139 פינת שדרות האו"ם אז נרשם תחת חברת מזכרת ד' 445 בע"מ שבבעלות חברת ברשקב. הבניין הוא בן ארבע קומות, מעל קומת עמודים המשמשת לחניה וקומת מרתף בה נבנה מקלט. בכל קומה יש שלוש דירות בנות שתיים וחצי חדרים. את הבניין תכננו דוד רשקס וזאב גולדמן.

הדירה שרכשה אחוזבית וייס בצפון החדש של העיר נמצאית במרחק הליכה קצר מרחוב קטן בשכונת צמרת בו הונצח בשנת 1957 זכרו של אביה. רחוב שנקרא קודם רחוב חירותנו. כוונת העיריה היתה לקרוא לרחוב וייס, אבל אז הסתבר שכבר יש בעיר רחוב בשם זה (בשכונת ירים משה). לכן הוחלט שהרחוב לזכרו יקרא רחוב עקיבא אריה.

אחוזבית וייס היתה חברה באגודת הציירים והפסלים ועבודותיה הוצגו בתערוכות של האגודה. אולם בשנת 1954 התפלגה קבוצה של כעשרים אמנים מהאגודה והקימה את אגודת אמנים חופשיים. אחוזה לקחה חלק בהתארגנות החדשה יחד עם אסתר קליינמן, דינה לוין, זאב וייזנפלד ואחרים.

אחוזה התמלאה התרגשות לקראת חגיגות ה-75 לעיר שגדלה יחד איתה, אך לא זכתה להימנות בין החוגגים. היא נפטרה לפני תחילת החגיגות בתאריך 3.3.1984. זאת לאחר שהיתה מאושפזת מספר חודשים בבית חולים כתוצאה משבץ מוחי ממנו לא החלימה. אחוזבית וייס נקברה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור. בשורה שמאחורי קברה קבור אביה עקיבא אריה וייס, מייסדה של אחוזת בית.

תודה לשולה וידריך

..

.