גבעת הרצל מאת דני רכט

עם סלילת דרך העפר בהמשך רחוב הרצל דרומה התחברה תל אביב אל כביש יפו - ירושלים. דרך זאת הפכה לציר הכניסה הראשי לבאים לעיר מדרום ומירושלים. הדרך עברה בצמוד לגרעין הכפר המצרי אבו כביר ובשטחיו החקלאיים של הכפר שסופחו לשטחה המוניציפלי של יפו.

הדרך שנכללה בשנות השלושים בשטחה של יפו נקראה רשמית רחוב עצאם בק (Asem Bek Street) על שמו של ראש עיריית יפו שכיהן בתפקיד לאורך ארבע קדנציות (1919-1938) ובתקופתו צורפו אדמות אבו כביר לשטח העיר יפו. בעברית נקראה הדרך "המשך רחוב הרצל". ובפי העם רווח השם רחוב גבעת הרצל על שם השכונה העברית המסחרית שהתפתחה בצידי הדרך. שכונה שנבנתה על אדמות חקלאיות לשעבר שהשתרעו בין גרעין הכפר המצרי אבו כביר לבין שוליה הדרומים של שכונת פלורנטין.

פיתוחו המואץ של הישוב בכלל ושל תל אביב בפרט, הצורך בקרקע זולה וזמינה לתעשיה ולמלאכה, והמיסים שהניבו עסקי היהודים לקופת עיריית יפו הביאו לפיתוחו של רובע מלאכה זה על אדמת האדון מילר (ממזרח לדרך הראשית) ואדמות הלפרין (ממערב לה) בתמיכת התאחדות בעלי מלאכה ותעשיה זעירה, כמו גם להקמתם של רובעי מלאכה אחרים על אדמת יפו באותן השנים (מרכז וולובלסקי לדוגמא). על מצב התעשייה בעיר ומדיניות העיריה, נכתב בעיתון דבר (25.5.1933): "עיריית תל אביב אינה צריכה לשכוח את הדוחק באולמות לבתי מלאכה וחרושת זעירים. הללו אינם יכולים לצאת אל השכונות המרוחקות, והספסרות חוסמת להם כל דרך במרכזי העיר. בלי עזרה ציבורית מסתכן מצבם של בעלי המלאכה והחרושת האלה לגמרי"

עם בנייתה של גבעת הרצל כשכונת מלאכה ומגורים, נבלעו בשטחה שתי שכונות בנות של אבו כביר: סכנ'ת חאמד (דנאייטה) ומעט צפונה ממנה סכנ'ת אל-עראיינה. הבנייה העברית בסביבה החלה בשנות השלושים, אולם הסכם משנת 1922 שנערך עם חפאז בן חסין שיח-עלי בנוגע למכירת פרדס סטמבול בסכנ'ת חאמד (דנאייטה), מעיד כי גאולת קרקעות בסביבה זאת החלה עוד קודם.

במאמר צמיחתה של שכונה של בתי מלאכה – סיפור לדוגמא על שכונת גבעת הרצל הידועה כשכונת אבו כביר (מתוך 'האומן' - ביטאון התאחדות בעלי מלאכה ותעשיה זעירה, 20 ביולי 1952) נכתב כי עוד בימי הערבים הייתה אבו כביר שכונה שנתברכה במפעלי תעשיה ומלאכה רבים. תושביה היהודים של ת"א שהתקשו למצוא שטחים להקמתם של בתי מלאכה "פלשו" לתחומה של יפו שראתה מהלך זה בעין יפה (כבר אז ידעו את טיבה של הארנונה מבתי המלאכה לקופת העירייה). בשכונה קמו עשרות נגריות, מסגריות, מפעלי מתכת, מוסכים ומפעלים לתעשיות קלות. הוקמו מחסנים לעץ, לברזל ולגרוטאות וכל מגרש ריק נשכר לשם אחסנת חמרים. אולם לשכונה זו היו גם זמנים אחרים. אין בה כמעט בנין אחד שאין בו סימני כדורים שנורו אליו. כל תבערה בארץ, כל מאורע דמים בגבולות יפו ת"א היה משפיע על ערביי אבו כביר. רגימה באבנים של מכוניות יהודיות בימי דמים, או בימי שביתה ערבית הייתה בבחינת חזון רגיל באבו כביר. כך היה בימי תרפ"א, תרצ"ו וכך גם היה בימי התחלת הקרבות של מלחמת השחרור. הקרבנות הראשונים של תל אביב נפלו באבו כביר. כאן הותקפו המכוניות באבנים ובנשק, כאן נרצחו בדם קר נהגים ונוסעים. המפעלים, בתי המלאכה ועובדיהם הותקפו בימי מאורעות, סכנה הייתה לפועל ולבעל המפעל להימצא כאן. ובכל זאת המשיכה העבודה והיצירה תחת מטר הכדורים וכמעט שאף מפעל יהודי לא נעזב בה, למרות ההתקפות ברכוש ובנפש וההצתות של הפורעים. "הצלקות" של הקרבות נשארו במקומם, ובעלי המפעלים לא דאגו למחוק את רישומם ויש בהם דווקא כסמל לסבלותיה ולעקשנותה של שכונה זו, רבת הייסורים. וישנם בעלי מלאכה שהגנו בגופם על השכונה, השתתפו ב"הגנה" באזור זה והותירו את השכונה יהודית ואף קלטו עולים.

.

.