בית פרידמן (דירת חיים גליקסברג) מאת הניה מליכסון

בית פרידמן נבנה עבור שרה-רבקה ובוריס-דב פרידמן, אשר הגיעו לארץ ישראל בשנת 1924 מהעיר לודג' שבפולין. הפרידמנים עלו לארץ עם שלושת ילדיהם – אידה, דוד (נולדו בפולין) ומרים בת הזקונים (נולדה בברלין). בוריס פרידמן, תעשיין ובעל מפעל לטקסטיל בלודג', הקים ברחוב מקווה ישראל 23, את ביח"ר פרידמן לטקסטיל (בכתובת זו נבנה בשנות השלושים בית וילוז'ני). דוד נסע בבגרותו ללמוד הנדסת טקסטיל בבלגיה. לאחר שסיים את לימודיו, בדרכו חזרה ארצה, ״עצר״ וחי שנים מספר בבירות, בירת לבנון. שם עסק בניהול מפעל טקסטיל משלו. עם מותה של אם המשפחה (נפטרה בא' בטבת תרצ"א, 21.12.1930 ונקברה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור), חזר הבן דוד לתל אביב והצטרף כשותף פעיל במפעל הטקסטיל המשפחתי.

המשפחה התגוררה ברחוב הס 12 כשמפעל הטקסטיל שימש מקור הכנסה טוב ויציב. זאת עד שהמצב הכלכלי בארץ הידרדר והעסקים נקלעו לקשיים. למרות המשבר, התעקש בוריס פרידמן לשלם את חובותיו לספקיו היהודים בפולין, עד תחילת ספטמבר 1939, מאחר והוא ידע את מצבם. כשפרצה המלחמה והמצב החמיר, לא היה מנוס מלסגור את המפעל ולמכור את הבית. כך, בשנות הארבעים נמכר הבניין לאדונים קמחי, קובו, ישורון ואשכנזי. בשנים אלה נוספו לבית שני מקלטים שאליהם נכנסים מהחצר האחורית.

עם השנים עבר הבניין בין בעלים שונים והתקיימו בו יוזמות עסקיות לצד מגורים רגילים. בשנת 1935 הוקם בקומת הקרקע בית ספר מקצועי למסחר בשם ״מרכז מורים מוסמכים״ בניהולו של צבי פינשטיין. בבית הספר למדו בו 70–80 תלמידים לצד שבעה דיירים קבועים שהמשיכו להתגורר בבניין. בית הספר התקיים שם עד סוף שנות החמישים. מתועדת יוזמה נוספת של הגב' עליזה פלדמן, שבאוקטובר 1941 הגישה בקשה להקמת בית מלון בדירה אחת בקומה האחרונה (קומה ב' כיום). שנים אחר כך התגורר בקומה זאת השחקן יענקל'ה בן-סירא (1927-2016) עם אשתו עדינה. בשנת 1945 התגוררה במרתף הבניין משפחת קסטרו מעוטת היכולת. זאת באישור מהנדס העיר.

הבית תוכנן כבית דירות על ידי האדריכל יהודה מגידוביץ' עבור המשפחה, ובנייתו החלה בשנת 1924. בית פרידמן נבנה בסגנון אקלקטי. הוא מוגדר בניין לשימור בהגבלות מחמירות, אך מאושר לתוספות בנייה מאחור ועל הגג בנסיגה. הבניין בנוי בצורת חי"ת, והוא כולל מעין פטיו. הכניסה העיקרית לבניין היא בחזית הראשית לרחוב הס מתחת לארקר היוצר מעין גגון לכניסה. הבניין כולל פתחים האופייניים לסגנון האקלקטי, הן בפרופורציות והן בעובדה שיש הבדל בין חלונות קומה א' לחלונות קומה ב', הקומה האחרונה. תופעה זו אופיינית לבתיו של מגידוביץ', והיא חוזרת על עצמה בבתים אחרים, כגון בית לוין בשדרות רוטשילד ובית חזין ברחוב רמב"ם.

הבניין מתאפיין באלמנטים מובהקים של הסגנון האקלקטי. החזית הראשית של שלו היא באוריינטציה סימטרית אנכית. סימטריה זו מופרת בדלת הכניסה הקשתית שהוצבה משמאל לקו האמצע ומימינה שני חלונות מלבניים. פתחי הבניין חלקם רגולריים, חלקם קשתיים. המרפסות בחזית הבניין זיזיות משני צדי ארקר דקורטיבי הבולט במרכז המבנה ומשמש בחלקו התחתון מעין גגון לפתח הכניסה.

הפרזול בבניין משלב שני חומרים – ברזל ועץ. במעקות המרפסות מוט אחיזה מעץ ומעקות ברזל הכוללים אלמנטים שנבחרו על פי קטלוג האופייני לבניינים האקלקטיים של התקופה. הפרזול הדקורטיבי ממשיך גם בחדר המדרגות, מעקה ברזל כולל קטעים אורנמנטליים ומסתיים במוט אחיזה מעץ. כולם משלימים את שפת הסגנון האקלקטי. לבניין גם תריסי עץ המוחזקים ב"מנטשלך" (מחזיקי תריסים).

בפנים הבניין ריצוף צבעוני דמוי "שטיח" של מרצפות בטון צבעוניות, בעיקר של דגמים גאומטריים, אך גם דגמים צמחיים הכוללים פרחים ועלים. ריצוף זה תחום פעמים רבות במרצפות "בורדר" וגם במרצפות בטון בגוון טבעי. בבדיקה שערך שי פרקש (מתעד ומשמר ציורי קיר וצבע אדריכלי) לצורך תיעוד לפני שימור, נחשפה בשכבת הצבע הראשונה בחדר המדרגות מערכת צבע דקורטיבית הכוללת פנלים, פסי צבע, קווי צבע ופס ציור. הציורים בטכניקת סטנסיל קישטו את גבול משטח הצוקל ומשטח הקיר (צוקל = חלק תחתון צבוע של קיר). הצוקל עצמו היה צבוע באפקט בעל מספר גוונים תחומים במבנה מסגרות בצבע שחור. והייתה התאמת גוונים בין אריחי הרצפה לציורי קיר.

שלט בחזית הבית מעיד כי בבית זה חי חיים גליקסברג, צייר וסופר. גליקסברג אשר נולד למשפחת רבנים בשנת 1904 בעיר פינסק שברוסיה הלבנה, קיבל חינוך תורני ואף למד בישיבה באודסה, שם כיהן אביו כרב. לאמנות הציור נחשף כשביקר במוסקבה בשנת 1924, ביקור שהשפיע עליו מאוד. דרכו האמנותית הושפעה מן האימפרסיוניזם הצרפתי, ומלבד ציורי נוף ודיוקנאות צייר גם ציורי טבע דומם וגם ציורים שביטאו זיקה עמוקה לארץ ישראל ולמורשת ההיסטורית של העם היהודי. בישראל עסק גם באיור ספרי ילדים, כמו ספרי הראשון: ספר-קריאה לשנת הלימודים הראשונה בעריכת פ' אוירבך ואנדה פינקרפלד, ספרו של אליעזר שטיינברג חרוזים ומעשיות וכן ספרו של יצחק דמיאל מפה ומשם. בשנת 1925 עלה גליקסברג לארץ ישראל והתיישב בירושלים, שם עבד בבניין ובסלילת כבישים לצד עיסוקו באמנות. כעבור שנים מספר עבר לתל אביב לבית רחוב הס 12. בתקופה זו נפגש עם המשורר חיים נחמן ביאליק שהתגורר בשכנות והפך לידידו הטוב. בשנת 1945 פרסם את הספר ביאליק יום יום (הוצאת הקיבוץ המאוחד) ובו פרקי זיכרונות, ציורים ורישומים, פרי עבודה משותפת של חמש שנים. חיים גליקסברג גם צייר את מניה, רעיית המשורר, בסטודיו שלו ברחוב ביאליק 11. מסופר כי ביאליק התבונן בתמונה כמה רגעים ואמר לגליקסברג שהוא מצטער שרעייתו לא צוירה שלושים שנה לפני כן, ואף שיבח את מעלותיה: "...תאמין לי שאין הרבה נשים כמוה, היודעות לאהוב באמת ולהיות מסורות. היא בעלת חוש הומור דק מן הדק ובעלת טאקט, והעיקר, היא אמתית וצנועה. אין בה את ההתנפחות המציינת לרוב את הנשים של אנשי שֵם". באותה התקופה היה גליקסברג מקורב גם לאמנים נוספים, בהם המשוררת אסתר ראב.

גליקסברג גם מילא תפקידים ציבוריים בזירת האמנות הארץ-ישראלית. הוא היה ממייסדי אגודת הציירים והפסלים וייעץ למאיר דיזנגוף בנושא הקמת מוזיאון תל אביב בבית דיזנגוף. בשנת 1939 זכה בפרס דיזנגוף על דיוקן של חיים נחמן ביאליק,‏ ובשנת 1956 זכה שוב בפרס דיזנגוף על ציורו "דומם".‏ בשנת 1941 היה חבר בחבר השופטים של פרס דיזנגוף, ובשנת 1958 ייצג את ישראל בביאנלה של ונציה. חיים גליקסברג נפטר בשנת 1970 בגיל 66 ונקבר בשדרת הסופרים והאמנים בבית העלמין קריית שאול.

רותי מגידו חצרוני, נכדתו של מגידוביץ', מספרת כיצד היה הבניין ברחוב הס 12 מגרש המשחקים של הוריה. בין הפיגומים וערימות החול נרקמה אהבתם של שני הילדים, מרים פרידמן בת ה-9 ורפאל מגידוביץ' בן ה-11: "כאשר סבתא וסבא שלי, שרה-רבקה ובוריס פרידמן, שאותו כינינו במשפחה 'הגביר', הגיעו לתל אביב, הם פנו כמובן לאדריכל יהודה מגידוביץ', שהיה אז מהאדריכלים הידועים בתל אביב בבקשה שיבנה להם בית על המגרש שרכשו ברחוב הס 12. מגידוביץ' תכנן ופיקח על בניית הבית, ופרידמן הגיע מדי פעם לבחון את 'התקדמות הבניה' כשהוא מצרף אליו את בת זקוניו, מרים בת ה-9. בנו בכורו של מגידוביץ', רפאל, אז ילד בן 11, אהב להצטרף אל אביו (האב הגיע רכוב על הסוס והבן על החמור). במפגשים האלה הכירו שני הילדים, ונפשם נקשרה זו בזו. הם נפרדו בגיל 18 כשנסעו שניהם ללימודים, רפאל ללונדון ללימודי הנדסה בקווינס קולג' בלונדון, ומרים לאוניברסיטה האמריקאית בביירות ללימודי אחיות. בימים שרפאל שהה בחו"ל לצורך לימודיו, הייתה מרים, (שהתייתמה כאמור מאמה), חוזרת מחופשות הלימודים מבירוּת – שהייתה רחוקה מהלך נסיעה ברכבת בלבד מתל אביב – לבית במוהליבר 23, בית הורי בעלה לעתיד, הבית שייהפך לביתם לאחר נישואיהם. מרים ורפאל, הוריי, נישאו ביוני 1935, לאחר ששניהם חזרו מלימודיהם, 11 שנים לאחר שהכירו. כך יצא שסבא מגידוביץ' בנה בעצם בית לסבא פרידמן, אבי כלתו לעתיד. אצלנו במשפחה אמרו תמיד בחיוך 'סבא תכנן ובנה בית לסבא'״.

תודה לרותי מגידו-חצרוני, נכדתם של משפחות פרידמן ומגידוביץ', ולד"ר יואב חצרוני. תודה לחביבה אבן, עורכת תיק התיעוד. ותודה לשי פרקש.

.

.