מחנה האמריקאים בחוף יפו מאת יוסי גולדברג

בסוף המאה ה-18 התעוררו באירופה ובארצות-הברית תנועות פרוטסטנטיות שראו בשיבת היהודים לארצם תועלת לעולם הנוצרי. היתה זו חלק מההתעוררות של תנועות מילניריסטיות בין הפרוטסטנטים באזורים אלו. בתנועות אלו האמינו כי לאחר קיבוץ היהודים לארץ-ישראל הם יכירו בישו, וכך ישוב לעולם המשיח הנוצרי, ותוקם מלכות אלף השנים.

ג'ורג' ג'ונס אדאמס (George Jones Adams) היה מטיף כריזמטי שסחף המונים וגם נהג לשחק בתיאטרון. בהטפותיו השתמש בכשרון המשחק שלו. על פי השקפתו הדתית, שהושפעה מהתנועה המורמונית בה היה חבר בעברו, האמין בשיבת העם היהודי לארצו. לפי השקפתו מאמיניו יועדו לשמש חלוצים ומייסדים שיתחילו בעבודה הגדולה של השבת היהודים לארצם. בניגוד לנוצרים אחרים, הוא חשב כי יש להניח ליהודים להישאר בדתם ועליו ועל מאמיניו רק להקל עליהם את השיבה לארץ.

בשנת 1861 יסד אדאמס את כנסיית המשיח (The Church of the Messiah), שתמכה ברעיון של שיבת בני העם היהודי לארצם, ללא צורך בהמרת דתם. הוא ראה בהשתתפות בגאולה זו את השליחות הנעלה ביותר. מימוש הגאולה חייב על פי השקפתו עקירה לארץ-ישראל. אדאמס טען כי מאמיניו הם 'בני אפרים', עליהם נאמר במקרא כי יאבדו בין הגויים. הוא האמין שכשיחליט אלוהים להשיב את בני יהודה שנפוצו בין הגויים ולא אבדו, ילמדו גם 'בני אפרים' מנין באו ויתקבצו בארץ אבותיהם ויעסקו בהעלאת בני יהודה לירושלים. הוא ציין במאמריו גם את הצורך לייסד מחדש קהילייה יהודית (Jewish Commonwealth). חלק מרעיונותיו נשאבו מהאמונה המורמונית. במשך ארבע שנים הטיף בכפרים ובקהילות קטנות בעיקר במדינת מיין, תוך הימנעות מלהגיע לערים הגדולות.

בשנת 1862 יסד את עיתונו 'חרב האמת ומבשר השלום' The Sword of Truth and) (Harbinger of Peace ששימש במה להפצת רעיונותיו. בכל עיתון היה היבט כלשהו מהמורשת היהודית או תיאור של ארץ-הקודש ואירועים המכוונים לקראת שיבת היהודים. אדאמס אימץ לו כעוזר את אייב מקנזי (Abraham McKenzie), מי שהיה איש העסקים המוביל באינדיאן ריוור, ניהל את סניף הדואר שם, היה שופט שלום, בעל חנות כל בו ועסק גם בבניית ספינות ותחבורה חופית. בעיירה זו שגשגה 'כנסיית המשיח' יותר מכל יישוב אחר.

העיתונאי צ'ארלס פורבאש כתב בעיתון 'מאצ'יאס ריפבליקן' בטרם יצאה הקבוצה לדרכה, כי אלו אנשים אשר מכרו כל אשר להם ומסרו את כל כספם למען הגשמת רעיונם. הוא ציין כי מטרתם להוכיח ש'אפשר להקים חברה מודרנית בארץ הקודש העתיקה'. אך בשונה מפעולות נוצריות בעבר:

אין אלו מסעות הצלב מהמאות הקודמות, עם "אותות המלחמה" שלהם, אלא להפך זהו יצור של שלום, שבעזרתה מוצע שהתרבות המודרנית והיתרונות המתמשכים שלה יוכרו וייושמו בשלום בארץ שאנשים לכל אורך ההיסטוריה היו מעונינים בה.

המסע לארץ הקודש – ראשית תכנון ההתיישבות

בשנת 1865 לאחר שמספר המאמינים גדל בהתמדה, החליט אדאמס ליישם את רעיון ההתיישבות בארץ-ישראל. הוא ומאמיניו חשו דחיפות ליישם את הרעיון כי האמינו שכל התהליך יתרחש לפני שהדור הקיים יעבור מן העולם. תומכיו הקימו את "האגודה להגירה לארץ-ישראל" (The Palestine Emigration Association). אדאמס ומקנזי הוסמכו על יד הקהילה לצאת לסיור בארץ ישראל כדי לבחון את סיכויי המפעל. השניים כינו עצמם "יהושע וכלב", על שם המרגלים ששלח משה לארץ, ואדאמס הוסיף את השם יהושע לשמו. הם נחתו בחוף יפו ב-11 לאוגוסט 1865. באזור יפו הם סיירו בלוויית הרמן לוונטל (Herman Loewenthal), מומר יהודי גרמני שהיה בנקאי וסוחר ביפו, ולאחר מכן סיירו ברחבי הארץ.

יפו השתרעה באותה התקופה רק בתוך תחומי החומה של העיר. בסיורים הם איתרו גבעה מחוץ לחומות במרחק הליכה מהעיר, שהיתה בבעלות נוצרי יווני מיפו בשם הרמקין פרוטונגאסט (Harmakin Pourtongast). בשטח בן ששת האקרים היו בית אבן מתמוטט, באר ועצים מעטים ללא טיפול. אדאמס החליט לבנות את המושבה על הגבעה, ממנה יכלו לראות את הנוף של יפו והים, למרות שלא היה המקום הזול ביותר. אדאמס גם חשש מריחוק השדות החקלאיים מאתר המושבה. הוא תיאר את האתר כ'אחד המקומות היפים ביותר בסביבות יפו, עבור העיירה שלנו', מקנזי תיאר את הגנים והפרדסים המקיפים את האתר.

השיקולים בבחירת המיקום כללו: קירבה של מרחק סביר של הליכה ורכיבה מיפו ומהנמל שלה המרכז הכלכלי-מסחרי (אדאמס קבע שיפו תהפוך למטרופולין המסחרי העתידי של ארץ-ישראל), סמיכות לציר הראשי דרך יפו-שכם (רחוב אילת ודרך יפו-תל-אביב היום), קירבה למסילת ברזל עתידית לירושלים לפי השערתם. שיקולי האיתור כללו בחירה גבעה מתנשאת מעל סביבתה הקרובה, שהקנתה לאתר: יתרונות בטחון ותצפית, יתרונות מיקרו-אקלימיים של אקלים נוח יותר.

התכנון של אדאמס ומקנזי כלל מערך של רחובות קצרים, שחצו זה את זה ונפגשו במרכזה של גבעת היישוב. כך נוצר 'דגם צולב'. הרחובות תוכננו להיות די רחבים כדי להעביר במרכזם שורה של בריכות נוי, שמימיהן יגיעו מן הבאר. הכנסייה אמורה היתה לקום בפינה הדרום מזרחית של ההצטלבות. הם תכננו לבנות בתי מגורים מעץ למרות שחומר הבנייה המקומי היה אבן. הוחלט לבנות בתים בני שתי קומות, במתכונת דומה עם אפשרויות לשונות בחזיתות. הבתים ייבנו מחלקים מוכנים, שיוכנו כבר בארצות הברית ויכללו עצי בניין, דלתות, חלונות ותריסים. נראה שבחירה זו נבעה מהשיקולים הבאים: היכולת להכינם מראש, מהירות הבנייה והכרת טכנולוגית הבנייה. תעשיית העץ במדינת מיין נהגה לשלוח בתים מוכנים במאות ה-18 וה-19 למקומות שונים בעולם כמו קליפורניה, הוואי ועוד. רק מעטים מאד מהמבנים הללו שרדו בעולם וניתנים לאיתור. בספטמבר 1865 הסתיימו ההכנות לקראת רכישת השטח ולתכנון המושבה. לוונתאל הוסמך בחוזה לטפל בסיום רכישת הקרקע, ניתנו 40 לירות דמי קדימה, ומקנזי ואדאמס שבו לארצות הברית.

ההכנות בארצות הברית

עם החזרה לארצות-הברית, המשיך אדאמס להטיף ולעודד את תושבי מחוז וושינגטון (מיין) להגר לארץ-ישראל. הוא התמנה לנשיא האגודה של ההגירה לארץ-ישראל. נראה שהוא לא גילה למאמיניו את כל שידע על התנאים הפיסיים והביטחוניים. בעיתונות המקומית הוטחה באדאמס ביקורת כי סחף אחריו מאמינים מכנסיות אחרות, ולעיתים אנשים הלכו אחריו ונטשו את משפחותיהם. אדאמס נשאר פיכח למרות תיאורי העיתונות את אופיו, והאזהרות לתושבי האזור מפעילותו וממנהגו הישן לשתות לשוכרה.

אדאמס המשיך בארגון היציאה של הקבוצה וטיפל באפשרות להוציא קבוצה נוספת שנה אחר-כך, עד יולי 1867. לטובת העניין נקבע כי אייב מקנזי יישאר באינדיאן ריוור כדי לארגן את הקבוצה הנוספת. בתוכנית זו היה היגיון רב. הוטל על מקנזי לערוך את 'חרב האמת', כדי לאפשר גיוס כספים ואנשים ולהמשיך להפיץ את הרעיונות של אדאמס שהיה אמור לדווח לעיתון מיפו.

בפברואר 1866 פרסם אדאמס בעיתונו הצהרת כוונות המסבירה מדוע הם יצאו לארץ-ישראל: "למטרה זו אנו מתכוננים לעבור עם משפחותינו, בתינו, עם הכלים החקלאיים והמכאניים שלנו, ועם הרהיטים שלנו לארץ הקודש. אנו יוצאים לשם כדי להפוך לגומלי חסד מעשי של הארץ ותושביה; להוביל בפיתוח המשאבים הגדולים שלה... נתייחס לזרע אברהם כאחי אמת שלנו, אם יאמינו באמונתנו ואם לאו; נצליח להורות אותם בתחומי המכניזם והחקלאות, גם אם הם יהודים, נוצרים או מוסלמים".

בפברואר 1866 נסעו אדאמס ורולה פלויד (Rolla Floyd) לוושינגטון, כדי להעביר פנייה אל הסולטן התורכי, בעזרת מזכיר המדינה ויליאם סיווארד (William Seward). הבקשה התמקדה בשאיפת המתיישבים להתיישב על אדמות לא מעובדות בשרון ובאזורים סמוכים. היתרון שהבטיחו מפעילותם הוא הנהגת החקלאות האמריקנית על חידושיה המודרניים כדי לסייע בפיתוח אזורי שלטונו של הסולטאן. הם הדגישו שהם אינם מיסיונרים כדי לא לעורר התנגדות לבואם: "מטרתנו אינה לבוא לפלשתינה בתור מיסיונרים או פוליטיקאים... אנו מבקשים לבוא כמתיישבים שוחרי שלום... אנחנו חקלאים, מכונאים ובעלי-מלאכה, וברצוננו להנהיג את השיפורים שהונהגו בדורנו בתחום החקלאות, המדע והמכניקה... [בארץ]". בנוסף הם ביקשו אפשרות לרכוש קרקע במחיר הוגן ולקבל פטור ממכס על יבוא הבתים, ציוד המגורים והכלים החקלאיים והמכניים. בתזכיר שהוגש לנשיא ארצות-הברית אנדרו ג'ונסון, הם הדגישו את רצונם להישאר תחת חסות אמריקנית.

הפחה של ירושלים הסכים לנחיתתם בחוף יפו, והם האמינו כי הסולטאן יאשר להם גם רכישת קרקע למגורים ולחקלאות. הפחה של ירושלים העניק להם זכות לפטור ממס, (הם חשבו שהדבר בא בעקבות העצומה שהגישו). לוונטאל שהשיג זאת, המשיך בפעילות לרכישת הקרקע ורכש זרעים ובעלי החיים באזור יפו.

כספי המשפחות נמסרו לאדאמס ששימש גזבר ונאמן. הוא בחר בספינה החדשה 'נלי צ'ייפין' (Nellie Chapin), שתוביל אותם לארץ וחכר אותה. רב החובל שלה קפיטן וורן ואס (Warren Wass), היה חבר ב'כנסיית המשיח'. ביוני 1866 הושקה הספינה לראשונה והפליגה למצ'יאספורט שבמיין (Machiasport), לאחר שהועמסו עליה 40,000 לבנים עבור המושבה כמטען ייצוב. מצ'יאספורט היתה באותו הזמן נמל עיקרי לסחר עצים ולהעמסתם למשלוח.

הארגון וההכנות כללו רכישת עצי הבניין וחלקי בניין להרכבה בארץ-ישראל. האזורים סביב מאצ'יאס וויטניוויל (Whitneyville) סיפקו כמויות עצים לרחבי ארצות הברית. בין העצים שגדלו שם היו ארזים ואורנים. תעשייה של ייצור בתי עץ מוכנים מראש היא תעשייה בה מפורסמת במיין המתועדת כבר מהמאה ה-18. המבנים יוצאו למקומות שונים ברחבי העולם. ב -1 למאי הזמין אדאמס את העץ מהחברה של וויליאם פנל (William Pennell). העצים נוסרו לקרשים במנסרות בוויטניוויל, חלקם הוקצעו וחלקם לא הוקצעו. הם הועברו למאצ'יאספורט, על ידי הקיטורית 'ליון' שנעה על מסילת ברזל בין שתי העיירות. את הדלתות והחלונות הזמין אדאמס ב-2 במאי ממר גליסון (Gleason). במצ'יאספורט. בנמל הוטענו העצים וחומרי הבנייה האחרים, תחת ניהולו של שאד ואס. בעיתון 'חרב לאמת' של ג'ורג' אדאמס דווח בעניין העצים: "עצים יובלו מנמל מאצ'יאספורט ליפו תמורת 20 דולר לאלף רגל. המטען יובל במחיר מוזל בעשרים אחוז למרות המחיר הנהוג בהובלת מטענים לים התיכון. המחיר הממוצע של העצים במאצ'יאספורט יהיה כ-13.50 דולר לכל אלף רגל רץ במקום 13 דולר... דלתות גמורות טובות תעלינה בין 1.85 ל-2.35 דולר האחת ומסגרות לחלונות תעלינה בין 9 ל-20 סנט האחת, על פי הגודל. ארבעת אלפים רגל של עצים יוכלו להרכיב את הקטנים שבבתים בני שתי הקומות".

הספינה הפליגה לג'ונספורט, לרציף של ספינות הקיטור, ונגרים הגיעו אל הנמל והתקינו מחיצות עץ בין התאים וכן את הדלתות (הדלתות היו מעוצבות בדגם של צלב האופייני לדלתות במקומות מוצאם), אותם ייעדו לפרוק עם ההגעה ליפו כדי לבנות את הבתים. על הספינה הוטענו מטעני מים לשתייה, בשר מלוח ונפט גולמי, ארגזים של כלי בית וריהוט. בנוסף הוטענו חומרי הבנייה: מוטות וחוטי ברזל לגדרות; עצים לבניית הבתים; אריחי עץ לרצפה בעובי אינץ'; תריסר תריסים כפי שהיה מקובל בניו-אינגלנד; מסגרות לחלונות; צבע ירוק כהה לתריסים; שכבות שרף הדומה לגומי, לאיטום הגגות; מסמרים, יתדות וברגים; מלט ולבנים ליסודות ולארובות; שקי תפוחי אדמה, אפונה וחיטה לזריעה; מכונות חקלאיות, כגון מכונת דיש; ציוד לרכיבה; תרופות, וכן כרכרה מדגם הכרכרות במיין (Maine spring wagon) שהביא עימו פלוייד כדי להוביל תיירים. תוך שלושה שבועות ושלושה ימים היתה הספינה מוכנה לצאת לים. בשעה עשר, בבוקר ה-11 אוגוסט 1866 הרימה ה'נלי צ'ייפין' עוגן והפליגה אל עבר ארץ הקודש.

מאפייני המתיישבים

מספרם הכולל של המתיישבים היה 157 נפשות. הם כללו ילדים, נשים וקשישים. בקבוצה היו 74 ילדים, רובם מתחת לגיל 15 (רבים מהם היו תינוקות). בספטמבר 1866 כמה ימים לאחר הגעתם לארץ נולד תינוק בחוף יפו. ילד נוסף נולד בזמן שהותם בארץ. התפלגות 157 המתיישבים לפי טווח הגילאים היתה: 45 (0-10 שנים), 35 (11-20 שנה), 22 (21-30 שנה), 29 (31-40 שנה), 16 (41-50 שנה), 10 (51 שנה ומעלה).

המתיישבים הגיעו ממקומות שונים ברחבי ארצות הברית. שלושה רבעים מהם נולדו במחוז וושינגטון, מיין. רובם הגיעו מהערים אינדיאן ריוור, ג'ונספורט ואדיסון. השאר הגיעו מהכפרים והעיירות: ליבנון, אורינגטון (במדינת מיין), רוצ'סטר (במדינת ניו האמפשייר), סורי, ויורק. ואף מבוסטון ומסן-פרנסיסקו. חלק גדול מהמשפחות היו מקושרות ביניהן בקשרי משפחה (כמו קלארק, לייטון ווונטוורת').

משפחות אלו שתוארו כ'אנשים בעלי רכוש ואמצעים' מכרו את כל רכושם פרט לדברים הנחוצים לחיי היום יום, לטובת הגשמת הרעיון. הם היו בעלי מוטיבציה דתית ומסירות למטרה, וללא תמיכה ומימון חיצוניים. נראה כי תנאי החיים באזורי מוצאם עם האקלים הלח, החורפים הביצתיים עם השלג והקרח, והקרקע הסלעית בחלקה והקשה לעיבוד גרמו להם ללכת שבי אחרי התוכניות של אדאמס. העיתונאי צ'ארלס פורבאש השווה את ה'נלי צ'ייפין' ל'מייפלאואר' (Mayflower). ניתן לומר שחלקם יצאו למסע עקב ההשפעה הדתית, חלק קיוו לשיפור מצבם החומרי או למצוא חיים קלים יותר, ונראה שהרוב שילבו את שני המניעים. היו גם כאלו שרק הלכו אחרי בני זוגם (חלקם בעקבות נשותיהם).

התכנון כלל הכוונה של המהגרים על פי מקצועותיהם. נראה כי הכוונה היתה שהקהילה תתבסס על בסיס חקלאי איתן, אולם התעסוקה לא תוגבל לחקלאות בלבד. מקצועות המתיישבים על פי התכנון ועל פי דיווחים ששלח אדאמס מהארץ לטמפלרים בראשית 1867 היו: חקלאים (שיגדלו חיטה, שעורה, כותנה, כרמים, פשתן, פירות וירקות, יפיקו שמנים צמחיים וכדומה), נגרים (שיעסקו בהקמת הבתים ובתי-המלון), בוני ספינות (שיבנו כלי-שיט לדיג ולהובלת משאות), ספנים (שיעסקו בתעבורה ימית), בעלי מלאכה (סנדלרים, מלבני לבנים) ומכונאים שייצרו את הדברים בהם הם מתמחים. סוחרים (שימכרו את התוצרת), מספקי שירותים (כגון טוחן, מורה למוסיקה, רופא ורופא שינים), תיירנים (אחד המתיישבים תכנן לפתוח מסעדה, רולה פלוייד תכנן לשלב מלונאות ושירותי תחבורה בין יפו לירושלים).

המבנה של היישוב המתוכנן לא היה שיתופי, אלא התבסס על ההון הפרטי של כל מתיישב. נקבע כי כל בית יבנה על חלקה פרטית. כל חבר יקנה או יחכור את אדמותיו החקלאיות ויעבד אותן בסיוע בני משפחתו. כל משפחה תממן את הוצאותיה, וכל מפרנס יכלכל את משפחתו מהכנסותיו.

הירידה בחוף יפו

'נלי צ'ייפין' הגיעה ליפו ב-22 לספטמבר 1866, לאחר 42 ימי מסע בים. לוונתאל מונה לסגן הקונסול של ארצות הברית ביפו לקראת הגיעם, ואדאמס ירד לפגוש בו. בניגוד לתקוותו של אדאמס ולהבטחות של לוונתאל לא אישרו השלטונות העותומניים את רכישת הקרקע. אדאמס חשש לגלות למאמיניו את האמת. הוא שב לספינה ושיקר להם בדיווחו שהפירמאן מחכה להם, והודיע שהם רשאים לרדת לחוף עם רכושם הפטור ממיסים. 18 ימים ארכה פריקת המטען אל החוף.

המתיישבים נאלצו להקים מחנה זמני על החוף מצפון ליפו, בו שהו חמישה שבועות. המחנה הוקם עם גדר מהחביות שהביאו, דלתות העץ הועמדו כקירות, וכן הוקמו אוהלים ובקתות מעצים ובדים כהגנה מהגשמים שהחלו באוקטובר. מקום המחנה היה אתר לשפיכת זבל, ושנה קודם שימש בית הקברות לתושבי העיר שמתו מכולירע. כתוצאה מכך מתו מדיזנטריה וממחלות אחרות תשעה מהמתיישבים, ביניהם 6 ילדים מתחת לגיל שלוש. עד סוף נובמבר מתו עוד ארבעה מתיישבים.

הקונסול האמריקאי בירושלים, ויקטור בובושה (Victor Beauboucher) פעל לבסס את השארות המתיישבים בארץ. באוקטובר 1866 כתב הקונסול למושל ירושלים וציין את הציפייה להגנה על האזרחים האמריקאיים. הוא ציפה גם ליחס זהה ליחס מצד השלטונות לנתינים הזרים. הקונסול הצהיר שהמתיישבים יעשו ככל יכולתם לשמור על יחסים טובים עם השלטון העות'מאני ושיש להם תמיד את הזכות לקבל את הגנתה של ארצות-הברית. מושל ירושלים חשש מהתיישבותם, בעיקר כי טעה לחשוב שמדובר ב-150 משפחות. בובושה הציג בפני השלטונות, את הקבוצה כקבוצה שבאה ליזום מקורות פרנסה ולעבוד את האדמה, באדמות שחכרו מאזרחים עות'מאניים. בובושה ציין כי רק אם יצליחו, יקימו מושבה. בראשית חודש נובמבר הסתיימה ההעברה אל מקום ההתיישבות הקבוע.

.

.