בית ראובן מאת שולה וידריך

ברחוב ביאליק 14 נבנתה בשנת 1931 וילה עירונית בת שתי קומות בסגנון הבינלאומי. הבית שתוכנן על ידי האדריכל פנחס ביז'ונסקי (1885-1992) בנוי בניקיון צורני. מבחוץ ניטעה גינה נאה, והחצר רוצפה באריחים בעלי עיטורים גיאומטריים. בשנת 1983 הוסב הבית מבית מגורים למוזיאון מטעם עיריית תל אביב וקרן תל אביב לפיתוח בניצוחה של האדריכלית רונית חיטרון ז"ל . בשנת 2003 עבר הבית שיפוץ.

הבית נבנה עבור משפחת טפליץ משוויץ. הוא נמכר לשמעון יעבץ, שהתגורר בניו-יורק וזה השכיר את הקומה הראשונה למשרדי הסוכנות היהודית. בשנת 1946 הושכרה הקומה השנייה לאסתר וראובן רובין. בשנת 1954 רכש ראובן את המבנה כולו, ואף הוסיף לו קומה שלישית. קומה זו שימשה לאמן כחדר עבודה (סטודיו) והוא יצר בו משך שנים ארוכות. הקומה הראשונה שימשה כחדר אוכל וחדר אורחים, והקומה השנייה שמשה למגורים. בשנותיו האחרונות נהג ראובן לנוח בחצר ביתו. כשראה את ילדי הגנים ובתי הספר המטיילים אל בית ביאליק עלה בדעתו הרעיון לפתוח גם את ביתו לילדים ומבקרים.

הצייר ראובן נולד בשנת 1893 ברומניה בשם ראובן זליקוביץ. הוא התחנך בחדר מסורתי ובגיל שלוש כבר גילה עניין בציור. ראובן עלה ארצה בשנת 1912 ולמד בבית הספר לאמנות "בצלאל" בירושלים. בשנת 1913 נסע ללמוד בפריז אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרומניה. ראובן זכה להכרה בינלאומית כאשר הציג בשנת 1921 תערוכה בניו יורק יחד עם ידידו הצייר ארתור קולניק בחסות הצלם ואיש האמנות אלפרד שטיגליץ. ראובן שב בשנת 1922 והוסיף ליצור בארץ. הוא נסע ברחבי העולם והציג את יצירותיו בבוקרשט, פריז, לונדון וניו יורק. בשנת 1929 נישא ראובן לאסתר דיוויס מניו יורק. אסתר וראובן היו דמויות מרכזיות בחברה התל-אביבית. ביתם היה פתוח לכל ורבים מבאי ביתם היו אישים מרכזיים בתרבות העירונית והעברית בתל אביב. לבני הזוג נולדו שני ילדים-דוד ואריאלה.

סגנון הציור של ראובן בשנות העשרים מוכר כסגנון "נאיבי"- ציור המעניק ביטוי נאמן לחווית הראשוניות של החיים היהודיים המתחדשים בארץ ישראל, וזאת באמצעות צבעים בהירים, שטופי אור ומשטחי צבע המוגדרים על ידי קווי מתאר ברורים. בסוף שנות העשרים השתנה סגנונו של ראובן בהדרגה והוא עבר ליצור בסגנון אימפרסיוניסטי. פרטי הנוף המקומי התחלפו בנופי הגליל העוטים אווירת שלווה וקסם. את מקומם של קווי המתאר וניגודי הצבע מילאו משיכות מכחול רחבות על הבד בשכבות המדגישות את תחושת החומריות, ויוצרות עומק ומערך עשיר של גוונים. ראובן צייר את העיר תל אביב בשנות העשרים מתוך הזדהות ותחושת שליחות. הוא חש שהוא מתעד את פלא התהוות העיר על החולות. אפשר לעקוב אחר החוויה העירונית שתיאר במכחוליו ולהתרשם מאוהלים ובתים פזורים על מרחבי חולות, בתים בני שתיים-שלוש קומות, קרוניות ואווירונים. הרחובות נראים כמו נחלים הנשפכים אל הים הכחול ומוקפים בצמחייה רעננה.

בזיכרונותיה, סיפרה אסתר רובין על הידידות האמיצה בין ביאליק וראובן, כשביאליק וראובן נפגשו לשיחת רעים, היא הייתה ממתינה עד שעה מאוחרת בלילה לבעלה. הסתבר שהם ליוו איש את רעהו הלוך ושוב הביתה, בלי סוף כי לא סיימו את שיחתם. פעם אחת, ביאליק התלהב מציוריו עד שראובן אמר לו: "קח! קח מה שאתה רוצה". ביאליק טען שהוא מצפה שאנשים יקנו את שיריו , לכן ביקש לשלם עבור הציורים.

לקראת תערוכה של ראובן בשנת 1926 פרסם עיתון "הארץ" דברים מאת המשורר ח"נ ביאליק אודות ידידו ראובן: " ארץ ישראל הנתונה לנו בציוריו של ראובן כמו שהוא רואה אותה, היא כולה, על הריה ועריה, גנותיה ועמקיה, זקניה ונשיה, יהודיה וערבייה, חמוריה ועזיה, אבניה וצמחיה, ועל פי רוב כשכל אלה באים בערבוביה, מצורפים צרופים בלתי צפויים על פני בד לבן רבוע אחד- ארץ ישראל זו נראית לנו כעין מדרש אגדה אחת, אגדת ארץ ישראל." ראובן נודע באהבתו לים. במודעה שפרסם בעיתון "הארץ" בשנת 1929 נכתב: "לצייר ראובן דרושה מיד דירה בת 5-6 חדרים בסביבה שקטה ולא רחוק מהים".

חייו של ראובן בין פיסת הים הכחול לבין הרחוב בו התגורר תוארו על ידי אביגדור המאירי: "תמונה בתל אביב. הולכת קבוצת אנשים לאורך רחוב אלנבי ועוברת את כל הרחוב בריקודים, באמצע היום ללא כל חג ומועד, סתם ככה, ואחד מהם הולך בראש ועושה צ'רלי צפלין: בידו מקל קנים גמיש, כפות רגליו מפושקות, המקל מסתובב בידו האחת ורגלו האחת בועטת מפעם לפעם אחורנית כלפי מעלה, זה היה הצייר ראובן. פתאום נעמד הוא ומראה כלפי הים שהופיע דרך רחוב גאולה, וכל החבורה נעמדת ומסתכלת, צפלין גילה פלא גדול: הים הכחול!" (מתוך "ילדות מבוגרת", כתב העת במה נ"ג 1948). ציונה רבאו תיארה את הצייר ראובן: "הופעתו של ראובן ברחובות העיר עוררה בנו סקרנות, היינו מצביעים עליו הנה הצייר, הנה הצייר! גבוה גבוה התהלך לו ברחובות העיר הקטנה" (מתוך ספרה בתל אביב על החולות)

בקיץ 1931 נפגש ראש העיר מאיר דיזנגוף עם הצייר ראובן רובין, עורך דין דונקלבלום ומר יצחק כ"ץ. בפגישה סיפר ראש העיר על רצונו להקים מוזיאון לאומנות בתל-אביב שהרי "אי אפשר שתהיה עיר בלי מוזיאון". והודיע שיתרום את ביתו הפרטי שבשדרות רוטשילד 16 לשם כך. כבר בשנת 1932 הציג ראובן בבית דיזנגוף שהוכשר כמוזיאון תל-אביב לאמנות.

עם קום המדינה התבקש רובין על-ידי דוד בן-גוריון להתמנות כציר ישראל ברומניה. ראובן התגלה כדיפלומט מוכשר ותרם רבות לעליה הגדולה מארץ הולדתו.

בספטמבר 1974 חתם ראובן הסכם עם ראש עיריית תל אביב דאז, שלמה להט, ותרם את בית מגוריו בצירוף 45 תמונות שמן נבחרות פרי יצירתו, לעיר תל אביב. חודש ימים לאחר מכן נפטר ראובן, ונטמן בבית העלמין ברחוב טרומפלדור. בשנת 1983 נפתח בבית מוזיאון ליצירות האמן. בשנת 1999 הוציאה לאור רעייתו אסתר רובין את ספרה "אלבום זיכרונות" .בספר תיארה את החיים לצד ראובן מרגע המפגש עם הגבר בעל רעמת השער הפרוע, על סיפון האנייה בדרך לארץ ישראל בשנת 1929. מסע חייה שזור תמונות מארץ ישראל ותולדותיה של העיר תל-אביב. אסתר נפטרה בשנת 2010 בגיל 99 וחצי.

בית ראובן מנוהל בידי כרמלה רובין, כלתו של הצייר ורעייתו של דוד בנו, אוצרת ומנהלת אמנותית. כרמלה רובין פרסמה ספרי אמנות רבים והביאה עמה ידע נרחב בתחום האמנות והאוצרות. היא נטלה על עצמה את ניהול הבית ושימור המורשת החזותית באופן יצירתי ורענן, ברגישות וביד אוהבת. בשנת 2016 פרסמה כרמלה רובין את הספר בד בבד בין ציורים לאנשים (הוצאת עם עובד) בספר היא מתארת את האופן בו איתרה תמונות של ראובן שאבדו ונגנבו, ומאירה את יצירותיו העלומות של הצייר ואת הסיפור שמאחוריהן.

בשנת 1983 נפתח הבית לקהל לאחר שהוסב מבית מגורים למוזיאון ע"י עיריית תל-אביב-יפו, בתכנונה של האדריכלית רונית חיטרון. הסטודיו של ראובן בקומה השלישית נשמר כפי שהיה בחייו. הבית שופץ פעם נוספת בתחילת שנות האלפיים, בביצוע קרן תל-אביב לפיתוח ובתכנון האדריכל נחום כהן שהפך את המרתף (המקלט במקור) הקיים לסדנת פעילות לילדים הנפתחת לחצר האחורית של הבית.

בשתי הגלריות בקומות הראשונה והשנייה מוצג דרך קבע מבחר מתוך אוסף ציורי ראובן, לצד תערוכות אורחות של יוצרים ישראלים בדגש על האמנות הישראלית על היבטיה השונים והרצף הבין-דורי שלה לאורך השנים.

.

.