דירת פרופסור רייכרט ברחוב דיזנגוף מאת תקוה וינשטוק

פרופסור ישראל רייכרט (1891-1975) חלוץ הפיטופתלוגיה (מחלות הצמחים) בארץ הלך לעולמו לפני יותר מארבעה עשורים. הציבור הרחב כבר אינו מכיר את המלומד, חתן פרס ישראל, אך בקרב אנשי החקלאות עודו שם דבר ומחקריו שרירים וקיימים עד היום. במסגרת הכנס ה-36 של העמותה הישראלית למחלות צמחים, במכון וולקני, התקיימה הרצאה מקיפה ומעניינת לזכר רייכרט, נשאה אותה ד"ר שרה שפיגל, גימלאית המחלקה למחלות צמחים. את הרצאתה פתחה ד"ר שפיגל בהסבר של פרופסור רייכרט עצמו מדוע בחר דווקא בחקר מחלות צמחים – שטח לא מקובל בין יהודים, ודאי לא בראשית המאה העשרים. במסיבת יום הולדת שערך בשעתו הנשיא שז"ר למדענים שהגיעו לגבורות סיפר רייכרט: "בשנים 1912-1913 עבדתי כמורה צעיר לטבע בחיפה. הייתי מהראשונים שערכו טיולי טבע, להכיר את הפרחים והעשבים המזהירים מן השדות... אחד התלמידים המטיילים שאלני לטיבן ולשמותיהן של החזזיות המכסות את העצים והאבנים. תשובה לא היתה בפי. נדרתי אז נדר להעמיק חקר באוצרותיו הנסתרים של טבע המכורה ולגלות את הטמירין שבצמחים נחותי דרגה אלה."

בחקר צמחי הארץ עסקו אז כמרים קתולים. בסמינר למורים בירושלים למד רייכרט מדעי טבע מכומר במושבה הגרמנית, ובוטנאי אמריקאי לימדו להכין מעשבים. כמורה בחיפה סייר בכרמל עם האב הקתולי קנדלר, שהתעניין בצמחי התנ"ך. רייכרט לימד אותו תלמוד וקנדלר לימד את רייכרט לטינית, לצורך לימודים אוניברסיטאים. בארץ שלטו התורכים, שום מוסד אקדמאי טרם קם ורייכרט נסע לברלין ללמוד מדעי הטבע.

פרופסור רייכרט נולד באוזורקו במחוז לודז' בפולין. למד ב"חדר' והמשיך בישיבת לידא של הרב ריינס, ממייסדי הציונות הדתית, בה למד תורה וציונות. משפחתו תמכה בו נפשית וכלכלית ושכרה לו מורים פרטיים ללמודי חול. בן 17 הצטרף לתנועת 'צעירי ציון', עלה לארץ והיה מצעירי העלייה השנייה. כאן התחבר לתנועת "הפועל הצעיר", עבד זמן מה כפועל חקלאי, נכנס לבית המדרש למורים "עזרה" מיסודם של יהודי גרמניה שלימד בגרמנית ובעברית, ונעשה מורה בחיפה. בשנת 1921 קיבל רייכרט תואר דוקטור. כנושא לעבודת הדוקטורט בחר ב"עולם הפטריות של מצרים". הוא התבסס על אוסף בן מאה שנה של פטריות ממצרים שהשתמר בעלייה של המוזיאון הבוטני בברלין, ושום חוקר לא עבד עליו. "בשבילי," סיפר בעברית הפיוטית שלו, "היה האוסף מציאה. קיוויתי למצוא בו פטריות המצויות גם בארצנו ולהתבשם על ידיהן מריח המולדת..."

בשנות לימודיו באירופה היה פעיל בארגונים ציוניים ועסק בהפצת העברית. הוא קירב לציונות את ויקטור - לימים חיים ארלוזורוב הצעיר. מספר יוסף שפירא בספרו חיים ארלוזורוב (ׁעם עובד 1975): ויקטור – לימים חיים ארלוזורוב הצעיר היה קרוב לפציפיזם ולקוסמופוליטיות ואף לתנועה אנרכיסטית, ואימו חיפשה מורה שיחזק את ההכרה היהודית והעברית שלו. המורה היה רייכרט. הוא הכניס את ארלוזורוב לעולם הספרות העברית והציונות ושינה את כל חייו. ארלוזורוב נועד לגדולות אך נרצח בדמי חייו. רייכרט מופיע (בשם ורנר צופאל) בספר שכתב ארלוזורוב בגרמנית "העולם החדש". בספרה השליח – חייו ומותו של אנצ'ו סירני (ספריית אופקים , עם עובד 1973) מספרת רות בונדי כי רייכרט הביא לציונות את אנצ'ו סירני. כשהיה באיטליה במסגרת סיוריו במכוני חקלאות, ביקש הוועד הציוני מישראל רייכרט לקרב לציונות צעירים יהודיים מוכשרים המתרחקים מהיהדות. ביניהם היה אנצ'ו סירני, בן למשפחה יהודית מיוחסת באיטליה. רייכרט פגש את סירני בקולג' ברומא, בו למד. סירני התגלה כרחוק מאוד מהציונות, ונלהב מדברי מורו על העולם החדש שייבנה בכוח האהבה לאדם. רייכרט סיפר לסירני הצעיר על אהבת הצדק של נביאי ישראל, על החלוצים הצעירים האידיאליסטים העולים לארץ ועל העבודה הפיסית ככוח מטהר. כל הלילה שוטטו בחוצות רומא וכשעלה השחר כבר היה זה אנצ'ו שדיבר על ארץ ישראל והביע רצון להקים באיטליה תנועת נוער חלוצית ומיד – כי השעה דוחקת.

דוקטור רייכרט חזר לארץ בשנת 1921. האגרונום יצחק וילקנסקי-וולקני הציע לו להקים ולנהל מחלקה למחלות צמחים בתחנת הניסיונות החקלאית שאך זה יסדה ההסתדרות הציונית. תחנת הניסיונות החלה לפעול בתל אביב בטרם עברה אל מיקומה הנוכחי ונקראה מכון וולקני. רייכרט יסד את המחלקה למחלות צמחים ועמד בראשה 37 שנים. בימיו היתה זו מהמחלקות החשובות בתחנת הניסיונות. החלוצים שעלו מאירופה דגלו באידיאולוגיה של חזרה לעבודת האדמה ויצירת חקלאות בארץ. באותה עת חלה התפתחות חשובה בעולם המדעי, בעיקר האירופי. המדע, כולל המחקר החקלאי, התפתח בצעדי ענק. באירופה ובארצות הברית הוקמו תחנות ניסיון, פקולטות לחקלאות נפתחו באוניברסיטאות. החלוצים בישראל ובעיקר מנהיגיהם אימצו את הגישה הזאת. אהרון אהרנסון הקים תחנת ניסיונות בעתלית. ברוח זו הוקם בשעתו גם בית הספר החקלאי מקווה ישראל –לחנך חקלאים משכילים.

רוב חלוצי המחקר בארץ למדו במיטב האוניברסיטאות אך הם באו לארץ בעלת אקלים שונה, חקלאות בדרג התפתחות נמוך – שקדים נקטפו במקלות – ללא מסורת של מחקרים. היה עליהם לבנות את יסודות המחקר החקלאי ולהתאים את הידע שלהם לתנאים המקומיים. פרופסור רייכרט היה הראשון בעולם שחקר את השפעת הטל על מחלות עלים – דבר לא רלוונטי באירופה אך רב חשיבות באזורנו. הוא וחבריו הם הראשונים שגילו וחקרו את הקמחונית – מחלה של אזורים שחונים שלא נודעה באירופה. עם חבריו יסד את מדע הפיטופתלוגיה הראשון לא רק בארץ אלא במזרח התיכון כולו. חוקרים אלה היו חלוצים שעשו חריש ראשון בשדה המחקר והקימו תשתית שאיפשרה לדורות הבאים של החוקרים לעסוק בדברים מתקדמים יותר. אלמלא ההתחלה של 1921 – היה איחור של עשור או שניים במחקר, והפיטופתלוגיה בארץ היתה הרבה פחות הישגית. עבודותיו של רייכרט ועבודות עוזריו ותלמידיו הרבים עסקו בהיבטים השונים של זיהוי מחלות צמחים, בעיקר מחלות שגורמים פטריות וחיידקים לזרעים, לתבואות, לירקות, לעצי פרי נשירים ולהדרים. סקרי המחלות הצביעו על הגשמים, ההשקייה והטל כגורמים עיקריים להתפתחות המחלות, ואיתרו את מחלת הטרסטזה בהדרים.

רייכרט שילב מגמה חדשה בחקר מחלות הצמחים, אותה כינה "פאטו גיאוגרפיה": איפיון מחוללי המחלות בהתאם לתפוצתן הגיאוגרפית ומצבן האקולוגי, היותן חד או רב אזוריות, זורמות מצפון לדרום וכדומה. גישה המאפשרת לחזות את מרחבי ההתפשטות של המחלות במטע ובמחסן, באמצעים כימיים, ולצמצם את השפעת הגורמים הסביבתיים עליהן. בשנת 1967 התקיימה הוועידה הארצית הראשונה למחלות צמחים. היא נערכה לכבוד יובל ה-75 של פרופסור רייכרט. הופקה חוברת לפרופסור ישראל רייכרט חלוץ הפיטופתלוגיה בישראל. "הוועידה כללה 68 הרצאות ודיונים ושררה אווירה של אירוע היסטורי", כתב פרופסור קטן, מתלמידיו של רייכרט, שזכה לפרס ישראל בבוטניקה. רייכרט נשא את הרצאת הפתיחה על פאתו גיאוגרפיה – המונח חדש שהוא טבע והוא מוכר בעולם כמוביל הרעיון. בכלים הצנועים שעמדו אז לרשותם הצליחו החוקרים להיות חלק מהקהילה המדעית הבינלאומית. הם ינקו מהמדע העולמי ותרמו לו.

פרופסור ישראל רייכרט פרסם שני ספרים: פטריות למאכל בארץ (בשנת 1927), וכמהין ופטריות (ט. רייס ו-י. רייכרט, ספרי תרשיש 1952). כמו כן פירסם חוברות על מחלות בגידול הטבק, על המלחמה במחלות הצרבון של עצי הציטרוס ועוד. תוצאות מחקריו הופיעו בעשרות פרסומים מדעיים בישראל ובעולם. היה משתתף קבוע ב"השדה" וחוברות אחרות, בקורסים ובהרצאות. רייכרט ערך מחקרים גם בארצות השכנות – מצרים, לבנון, קפריסין ועוד. השתתף בכנסים למחלות צמחים באזור הים התיכון, באירופה ובארה"ב. כמו כן כיהן כמנהל המכון להגנת הצומח ופעל להפצת ידע מקצועי בקרב חקלאים ומורים. המחלקה שלו נתנה מענה לאלפי שאלות של חקלאים יהודים וערבים.

בשנת 1940 התמנה רייכרט למשרת מרצה למחלות צמחים במכון להוראת החקלאות, לימים הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. בוגרי הפקולטה ממלאים תפקיד מרכזי בהקמת חקלאות מודרנית. המורים הראשונים בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית היו חוקרי תחנת הניסיונות ברחובות. ב-1949 היה לפרופסור מן המניין. ב-1953 זכה בפרס ישראל. הוא היה איש אשכולות, הדגישה ד"ר שרה שפיגל בהרצאתה. בקי במכמני היהדות ובלשון העברית, העניק מונחים עברים לצמחים ומחלות צמחים, ביניהם עשביה, שידפון, חילדון, קימחון, גחלן ועוד ועוד, שמות המהווים חלק מלשוננו כיום. הוא פרסם מאמרים רבים (ב"הפועל הצעיר" ובביטאונים אחרים) על מדענים ומנהיגים ציונים שהיו ידידיו, מאהרון אהרנסון מגלה אם החיטה עד א.ד גורדון. רייכרט ניחן גם בכישרון פדגוגי והעמיד דורות של תלמידים, מהם שעודם ממלאים תפקידים מרכזיים במחקר, בהוראה ובהדרכה. שלושה מתלמידיו הם חתני פרס ישראל. בשנת 1959 פרש לגמלאות אך המשיך לעבוד כחוקר במכון וולקני עד 1968. בשנת 1975 הלך לעולמו, מותיר אחריו תשתית מדעית בתחום מחלות הצמחים ותרומה גדולה לפיתוח החקלאות המודרנית בארץ.

ישראל רייכרט היה דודי – אשתו נדיה (תקוה) לבית אטינגון היתה אחות אימי. מילדותי הוא זכור לי רכון על ספרים וכתבים. אבל יותר מכל זכורה לי אהבתו לנדיה. ילדים לא נולדו להם, ודומה שלא היה לו צורך בילדים. היה לו צורך רק בנדיה, שהיתה אישה חכמה ומצודדת, מרכז לכל חברה שנמצאה בה, ופסנתרנית נודעת.

.

.