בית הבד של כריסטיאן פפלוגפלדר מאת זאב ענר

איך גיליתי את בית הבד בשרונה? בשנת 1963 התחלתי את עבודתי בבמחנה נח"ל (לימים הייתי עורכו הראשי של העיתון). משרדי המערכת היו ברחוב ב' 17 (המבנה שופץ ושוחזר עם עוד המבנים של שרונה ויש בו היום שני פאבים). זמן קצר אחר כך התחלתי לשדר בקול ישראל. הכניסה הראשית למתקן קול ישראל הייתה ממוקמת אז ברחוב ה' (הכניסה הראשית היום היא מכיוון מרכז ביכורי העיתים). הייתי יוצא כמה פעמים בשבוע ממשרדי לקול ישראל, ולשם כך עשיתי עיקוף די גדול. וכאן מתחיל הסיפור.

מול המערכת הייתה סדנת הרכב של צה"ל שהפרידה בין רחוב ב' לרחוב ג'. היה לה שער יציאה לכל רחוב. השער של רחוב ג' היה מול רחוב ה'. הרצון שלי לקצר את הדרך הביאני לקשור קשרים עם הרס"ר של הסדנה שהתיר לי לקצר את הדרך ולהיכנס ברחוב ב' ולצאת לרחוב ג' (ולהיפך). כדי לשמור על קשרים טובים אתו הייתי יוצא ובא במשרדו של הרס"ר והיינו משוחחים על דא ועל הא. כשהרס"ר ראה שאני מתעניין בתולדות שרונה הכניס אותי פעם אחת לחדר סגור סמוך למשרדו, שבו היה מחסן. כמעט התעלפתי. בחדר היו מתקנים מלאים של בית בד לאצירת שמן זית על כל פרטיהם וחלקיהם. ביקשתי את רשותו להביא מומחה לבדוק את בית הבד והוא הסכים.

לאחר יומיים הבאתי לשם את מורי ורבי פרופ' שמואל אביצור מנהל מכון אבשלום ומומחה בינלאומי למתקנים חקלאיים. אביצור היה המום ממה שראה, ולאחר בדיקה אמר לי: "זה מתקן יחיד ומיוחד בעולם כולו ואין כיום שני או דומה לו". קיבלתי את דבריו והחלטתי לנסות לשמור את האוצר הזה. בו ביום הלכתי לראות את ידידי רחבעם זאבי, הלא הוא גנדי, אז עוזר ראש אג"ם במטכ"ל (שנינו היינו מתלמידי אביצור במחזור הראשון של מכון אבשלום) וסיפרתי לו את העניין. בו במקום צלצל גנדי לרס"ר של הסדנה והורה לו לפנות את החדר מהגרוטאות, לנעול אותו ולהחזיק את המפתח אצלו לבלי תת לאיש להיכנס. וכך ניצל בית הבד מכליה ונשמר לדורות הבאים.

בהמשך פניתי עם הסיפור לתמר טוכלר, שהייתה מנהלת האזור של המועצה לשימור אתרים, והמושבה הטמפלרית שרונה הייתה בבת עינה. והיא החלה כבר אז לטפל בהצלת בית הבד ושימורו. במרוצת הזמן הוטל השחזור והשימור על רן חדוותי וזה מה שרואים היום.

כיצד פעל בית הבד בשרונה מאת הניה מליכסון

מקור השם "בית בד" הוא בקורת המכבש (בד = קורה) שנתנה את שמה למפעל כולו (ראה בציור ג' של אביצור). לאחר המסיק (קטיף הזיתים) הובלו הזיתים לבית הבד, שם עברו שטיפה קלה שניקתה אותם משאריות האבק לפני המשך הפעולות. בבית הבד המסורתי היו שלושה מיתקנים ששימשו לשלוש הפעולות העיקריות:

1. פעולת הריסוק – הזיתים נמעכו במתקן הנקרא מפְרֵכָה (ראה ציור ב' של אביצור וצילום), שכלל שתי אבני ריחיים עגולות וגדולות: התחתונה היא בסיס עגול אופקי הנקרא אגן ריסוק (ובלשון חז"ל מכונה גם יָם). הוא מוקף בשוליים בולטים מעט כדי שרסק הזיתים לא יגלוש החוצה. על האגן ניצבה אבן אנכית הנקראת מרסק (ובלשון חז"ל מכונה גם מֶמֶל) באבן זו הושחל יצול שנקשר לבעל-חיים שנע סביב האגן. המרסק הסתובב סביב הציר המרכזי וריסק את הזיתים, לרבות הגלעינים, לעיסה שהכילה שמן ומים.

2. עצירת השמן – זהו שלב הסחיטה. את העיסה היו מכניסים לסלים קלועים מסיבים, שנקראו עקלים. המילה עֵקֶל מופיעה פעמים אחדות במקורות היהודיים, למשל: "יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך, אמר להם: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות" (סנהדרין כו, א). העקלים הונחו זה על גבי זה במכבש ועליהם הופעל לחץ לסחיטת הנוזל – שמן מעורב במים (מוהל). בתחילה השתמשו במכבש-קורה עם משקולות (ראה ציור ג' של אביצור) ומאוחר יותר במכבש בורג עשוי עץ, שלחץ ישירות על העקלים (ראה צילום), או בעזרת קורה משולבת בבורג, המחובר למשקולת גדולה. הנוזל נאגר בבור או בקנקנים. את העיסה שנותרה בעקלים (הנקראת "גֶפֶת"), שעדיין הכילה מעט שמן, מכרו כחומר בעירה.

3. הפרדת השמן מהמים – הנוזל הנסחט (מוהל) הכיל שמן ומים, והיה צריך להפרידם. מימי קדם ועד המיכון המודרני הנוזל הוכנס למכלים והשמן הקל, שצף על המים, נאסף בנפרד. בעת החדשה עושים זאת בעזרת צנטריפוגה: את המכלים מסובבים במהירות רבה, המים – שאינם מתערבבים עם השמן – נזרקים החוצה יחד עם שאריות הלכלוך ונותר השמן הנקי.

בית הבד של כריסטיאן פפלוגפלדר הטמפלרי שהשתמר בשרונה הוא יחיד במינו בארץ במכלול השלם כמעט של מתקניו ובשל המכבש הנדיר שהופעל בו, וכן בכך שהיה ממוכן כולו. מנוע מתוצרת החברה הגרמנית דויטץ ( (DEUTZ) הפעיל באמצעות רצועות עור את כל מתקניו למעט המכבש ההידראולי.

תחילה עברו הזיתים ריסוק ראשוני במגרסה, שהוצבה מתחת לפתח בתקרה אשר ממנו הם הוזרמו למשפך שבראשה. הגריסה הראשונית סייעה להמשך פעולת הריסוק. הזיתים ה"דפוקים" הועברו למפרכה ובה שתי אבני ריחיים ממונעות, שנעו על בסיס מבטון מוקף בדופן מתכת, למניעת גלישה של העיסה החוצה. בסוף שלב זה התקבל רסק זיתים רווי שמן.

מכאן הועברה העיסה למכבש המשוכלל (לזמנו) והנדיר, הנמצא בארץ רק בבית בד זה. המתקן יוצר במפעלו של פריץ מילר, הממוקם סמוך לשטוטגרט שבגרמניה והמייצר מכבשים עד היום. המכבש הופעל על-ידי משאבה הידראולית ובו שני מכלי ברזל ניידים חסרי תחתית, שהוצבו על בסיס הניתן להרמה. רסק הזיתים הוכנס לאחד המכלים ובלחץ השמן מהמשאבה התרומם הבסיס ודחף אותו כלפי מעלה, לעבר בוכנה מוצקה אשר לחצה על הרסק ומיצתה ממנו את המוהל (שמן מעורב במים). נוזל זה זרם למכל שעמד לרגלי המכבש. עתה הועבר המכל המלא בגפת דחוסה אל הבסיס השני, שבו מצוי פתח עגול. הבוכנה שמעליו הורדה בלחץ הידראולי ודחפה את הגפת לכלי שהועמד מתחת לבסיס.

מכאן הועברה הגפת לתנור החימום שהותקן בפינה הסמוכה. חימום הגפת אִפשר סחיטה שנייה ומיצוי שאריות השמן ממנה. בבתי הבד המפיקים שמן ב"כבישה קרה" לא מחממים את התערובת ואף דואגים שטמפרטורת העיסה לא תעלה על 30-28 מעלות צלזיוס, וזאת כדי לא לפגוע באיכות השמן המופק.

בבית הבד בשרונה לא ברור כיצד הופרד השמן מהמים שנסחטו יחד עמו. ייתכן שהדבר נעשה, כמו בבית הבד הקדום, על-ידי ציפת השמן הקל על פני המים, או – כמו בבתי בד מודרניים – במכונת הפרדה (ספרטור). הספרטור המוצב כיום בקדמת בית הבד הובא לכאן במהלך שחזור המכלול (2008) לשם השלמת התמונה, ואינו שייך למפעל הטמפלרי.

זאב ענר עבד כ-14 שנים כעיתונאי במערכת הביטחון ובסופן היה לעורך הראשי של במחנה נח"ל, במחנה גדנ"ע וביטאון חיל הים עלי ים. שדרן רדיו שערך וכתב במשך כ-18 שנים את תוכנית הרדיו מחפשים את המטמון, דרכה התוודעו המאזינים דרך שעשוע וכתבי חידה לפרקים בתולדות ארץ ישראל. כסופר כתב וערך 45 ספרים, רבים מהם בנושאי ארץ-ישראל ותולדותיה.

.

.