מרכז בעלי מלאכה ב' מאת דני רכט

רחוב מרכז בעלי מלאכה במרכז העיר מאזכר את שם השכונה שהקימו עסקני הסתדרות מרכז בעלי מלאכה. שיינקין, רחובה הראשי של השכונה, הפך בשנות השמונים למותג תל-אביבי. אבל מי שמע על שכונת מרכז בעלי מלאכה ב'?

במשך עשרות שנים מזוהה הכינוי 'הסתדרות' עם זאת של הפועלים. אולם בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת היתה זו עדיין בחיתוליה. לעומתה, הסתדרות מרכז בעלי מלאכה מנתה אז יותר מארבע מאות משפחות והיתה דומיננטית. בנוסף לשכונת מרכז מרכז בעלי מלאכה א' (מחניים) שאדמותיה נרכשו עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה, יזמו עסקניה באותם השנים הקמת קופת מילווה, לשכת עבודה ואת הקמת הבנק למלאכה.

שכונת מרכז בעלי מלאכה א' (מחניים) נועדה לבעלי מלאכה, אך מיקומה ומחיר מגרשיה הביא לכך שהתיישבו בה עובדי כפיים שמצבם הכלכלי היה טוב יחסית. לרוב חברי הסתדרות מרכז בעלי מלאכה ביפו לא היו האמצעים לרכוש מגרש בשכונה שרוב תושביה היו זעיר בורגנים. במצב דברים זה החלו ראשי הסתדרות מרכז בעלי מלאכה לתור אחר קרקע עבור חברי ההסתדרות בעלי האמצעים המועטים יותר. קרקע שתהיה זולה משמעותית מהמגרשים בשכונה א' ההולכת ונבנית. כך נרכשה בשנת 1921 אדמת פרדס עליה הוקמה שכונה חדשה ששמה הרשמי היה: שכונה ב' שע"י מרכז בעלי המלאכה.

בתצלום אוויר צבאי מחודש נובמבר 1917 נראה ממערב לדרך שכם הישנה (רחוב יהודה הלוי כיום) הפרדס עליו הוקמה כמה שנים אחר כך שכונת מרכז בעלי מלאכה ב'. חודש לאחר הצילום היו החיילים הניו-זילנדים ראשונים לצלוח את נהר הירקון. כיבוש הסביבה על ידי חיילי הוד מלכותו מרחבי האימפריה הבריטית הביא לסיומה של גלות תל-אביב, אך הביא לראשיתה של גלות אחרת. תושבי שרונה ושאר הקולוניות הגרמניות, הפכו לנתיני ארץ אוייב. ככאלה, הוגלו על ידי הבריטים למצרים. הם סבלו ממחלות, עוני ומחסור. כשהסכימו הבריטים לחזרתם לארץ, גילו הגרמנים כי משקיהם ובתיהם נבזזו. כדי לשקם את משקיהם ולפרנס את משפחותיהם, מכרו הגרמנים פרדסים בצפון העיר ובסמוך לרחוב יהודה הלוי שהפך בשנות העשרים לגבולה המזרחי של העיר העברית. פרדסים אלה היו מוזנחים מאחר ולא טופלו בתקופה בה היו הגרמנים בגלות מצרים. כך נגאלו אדמות שכונת מרכז בעלי מלאכה ב', שכונת שפק (מחנה דן) ופרדס ליטוינסקי (שהבנייה בו החלה רק עם תום מלחמת העולם השניה)

הפרדס לצד דרך שכם הישנה (רחוב יהודה הלוי כיום) היה בבעלות משפחת למלה מהמושבה שרונה ואלמנתו של גוטליב שומאכר מהמושבה הגרמנית בחיפה (מספר מגרשים היו בבעלות אחרת, לדוגמא המגרש של קיבלר ושומאכר עליו נבנה בית קנול). הבעלים הגרמנים מינו את ריינהרד ליפמן לטפל בעסקת המכירה מטעמם. ליפמן היה האיש הכי עשיר בשרונה. בשטח אחוזת ליפמן לשעבר פעלו לימים אולפני הרדיו של קול ישראל. גבולות פרדס למלה ושומאכר בשטחו נבנתה השכונה החדשה היו רחובות ברדיצ'בסקי, יהודה הלוי ולונץ של ימינו. הגבול ממערב גבל במגרשי בתים 126-136 בשדרות רוטשילד (חלק משכונת ימין משה) שנבנו רק בשנות השלושים. מצפון גבלה השכונה הצעירה באדמת שכונת שפק (שנרכשה מעט אחר כך, ב-1925), ממזרח באדמת שפיר וקליין (שנרכשה רק בשנות השלושים). ומדרום, באדמת נאסטיסין (נרכשה בשנת 1914) עליה נבנו באמצע שנות העשרים הבתים המשותפים, ובית הספר ביל"ו עשור אחר כך. את בית הבאר ואת שרידי בריכת המים של הפרדס - ביארת למלה ושומאכר - ניתן עדיין לראות לצד רחוב יהודה הלוי בין רחובות החשמונאים ולונץ.

בתכנית הפרצלציה לשכונה החדשה נקבעו 64 מגרשים לבנייה והוקצו שני מגרשים לצרכי ציבור. הראשון, בין רחובות החשמונאים, ביל"ו וכרמיה הוקמו בשנות העשרים צריפים למשרד ועד השכונה, לתחנת כיבוי אש מקומית וכן צריפים לבית ספר דתי (לימים בית הספר ביל"ו). מגרש זה משמש בעשורים האחרונים גינה ציבורית. המגרש הציבורי השני, ביארת למלה ושומאכר, השכיר ליפמן למגורי משפחת קנול בשנים 1924-1925 בזמן שאלה בנו את ביתם במגרש הסמוך אותו רכשו (כתובתו כיום, רחוב החשמונאים 72). בהסכם בין הסתדרות מרכז בעלי מלאכה לבין ליפמן נקבע ששני המגרשים הציבורים ישארו בחזקתו עד להשלמת התשלומים של כל חברי השכונה בעבור מגרשיהם. תשלומים שוועד השכונה היה ערב להשלמתם.

בתאריך 16 בינואר פירסם הר ליפמן מודעה בעיתון 'דבר': "אני החתום מטה מודיע בזה שהחל מיום 2 לחדש ינואר 1926 קבלתי בשלמות את כל החשבונות והענינים הכרוכים עם המגרשים של שכונת מרכז בעלי מלאכה ב' הנמצאים על השטח הנקרא למלה-שומכר. לפיכך הוסרה ע"י זה כל האחריות שחלה עד אתה על ועד השכונה הזאת בהתאם לתנאי החוזה מיום 15 בפברואר 1925… עבור כל פרטים בעניני המגרשים לפנות לבא-כחי היחידי המהנדס ל. פינשטין בתל אביב". ליאון פינשטין היה אחד ממייסדי השכונה ואת ביתו בנה בה, כמו גם בתים רבים אחרים שבנה בתל-אביב של אותן השנים.

בשנות העשרים נבנו בשכונת מרכז בעלי מלאכה ב' ובשכונת שפק הסמוכה אליה, בתים צנועים (רובם בני קומה אחת) וסביבם משק חקלאי שתוצרתו נמכרה לתושבי תל-אביב. אורח החיים בשכונות אלה היה דומה יותר לחיים במושבה הגרמנית שרונה מאשר לאופי החיים בתל-אביב. שתי השכונות סבלו ממיקומם המרוחק. ואת הקניות היו עושים התושבים בשרונה הסמוכה. רק בשנות השלושים נוצר רצף בנוי בין שתי השכונות לבין העיר. בניית בתי שכונת ימין משה בסמוך לשכונה ולצדי שדרות רוטשילד בשנות השלושים ואיכלוסם בתושביה האמידים של העיר, הביא לשינוי תודעתי בתקופה שהשכונה חגגה עשור להיווסדה. משכונה למעמד הבינוני הנמוך, בעלת אופי חקלאי במיקום נידח, הפכה שכונת מרכז בעלי מלאכה ב' למקום מגורים לגיטימי גם לשכבות אוכלוסיה אמידות יותר. מה שהביא לבניית בתי דירות בסגנון הבינלאומי שהחליפו את המשקים החקלאים.

.

.