בית שמשי (המטבח ההונגרי) מאת דני רכט

הבית ברחוב מונטיפיורי 48 פינת רחוב בצלאל יפה 2 (רחוב הרכבת במקור) היה מהבתים האחרונים שנבנו סביב הרחבה הגדולה שתהפוך בשנות השלושים לכיכר המלך אלברט. הבית שהוקם בשנת 1929 על מגרש מספר 116 בשכונת לב תל אביב, נבנה עבור הזוג חיה ומשה שמשי שהתגוררו קודם לכן בשכירות בבית טרוצקי בפינת רחובות מונטיפיורי ויבנה והפעילו שם חנות מכולת. הזוג שמשי עלו לארץ עם שלושה מילדיהם תקופה קצרה קודם לכן מאוקראינה. וזאת שבע שנים לאחר עלייתו לארץ (1921) של בנם הבכור צבי בעודו נער. משה שמשי עסק בפרנסת המשפחה בחנות המכולת שהשכירו בעוד שאשתו חיה התמקדה בפרוייקט הקמת בית המשפחה.

עבור הבנייה נשכר שירותי האדריכל דב הרשקוביץ שבנה את ביתו בסמוך עוד קודם (בית הרשקוביץ ניצב בעבר ברחוב בצלאל יפה 3). לבקשתם תכנן הרשקוביץ עבור משפחת שמשי בית בן קומה אחת שחזיתו עוצבה בסגנון קלאסיציסטי. הבית שהכיל ארבעה חדרים למגורי המשפחה וחנות מכולת, נבנה במהלך שנת 1929. הבית הפשוט למראה נבנה בסביבה שכבר בראשית ימיה נחשבה כיוקרתית והיה מוקף בבתי משפחות אמידות שנבנו מספר שנים קודם: בית הפגודה של הבנקאי מוריס בלוך, בית פרידמן, בית רומנוב, ובית טורקלטאוב. בשנת 1933 הגישו הזוג שמשי בקשה לתוספת שתי קומות מגורים. העיריה התנתה את מתן ההיתר בהסוואת הקומה הקיימת ועיצוב הקומות בסגנון הבנייה הבינלאומי וכך היה.

גם את תוספת הבנייה תכנן דב הרשקוביץ שמשרדו נדד בינתיים אל בית טיילור ברחוב אנגל 5, במקומו נבנה שנה אחר כך בית אגינסקי. עם סיום הבנייה עברה משפחת שמשי להתגורר בקומה השלישית. שאר הדירות הושכרו בעיר למשפחות מהמעמד הבינוני גבוה. לדוגמא, באחת מדירות הבית התגוררו מ-1942 אברהם קפלן ומשפחתו. קפלן, מנהל סניף חברת שמן בעיר (משרדו בבית גליקמן ברחוב נחלת בנימין 72) ניהל קודם לכן את סניף חברת פרדס בחיפה. תיק הבניין בגנזך מנהל ההנדסה העירוני גדוש בעדויות על סכסוכים בין בעלת הבית חיה שמשי לבין דיירי הבית.

צבי הבן הבכור של חיה ומשה, התקדם בסולם מערכת האדמיניסטרציה המנדטורית עד שמונה לתפקיד הנחשב של קצין מחוז תל-אביב וחבר המזכירות הראשית של ממשלת ארץ-ישראל. הוא נהרג ביולי 1946 בפיגוע שביצעו אנשי האצ"ל (חלק מתנועת המרי העברית אז) במלון המלך דוד בירושלים. שמונה חודשים אחר כך מת גם אביו משה שמשי (1878-1947) משברון לב. רעייתו חיה הלכה לעולמה בשנת 1964.

הבית שרוב דירותיו היו בדמי מפתח נשאר בבעלות המשפחה עד תחילת שנות השמונים עת נרכש על ידי משפחת טרוסט, תושבים זרים שהשקיעו בנדל"ן בעיר. הם שכרו את שירותי האדריכל רם כרמי (1931-2013) לבניית בניין חדש במקום בית שמשי אותו ייעדו להריסה. אלה שהאדריכלית ניצה סמוק שעמדה בראש מחלקת השימור העירונית, לא היתה מוכנת לתת יד לבניית בית חדש ברקמה עירונית נדירה שנועדה לשימור. בסופו של דבר נקבע כי חזית הבית תשוקם ותעבור שימור. מאחוריה נחפר בור ובו שתי קומות מרתף המשמשות בעיקר לחנייה. בקומות העליונות נבנו שורת משרדים העוטפים חלל פתוח גדול. התוצאה יחודית.

בשנות השלושים עם סיום תוספת בניית הקומות העליונות, פעלה בקומת הקרקע רק חנות אחת - מכולת המשפחה (שנבנתה כחלק מהבית המקורי), אולם במהלך שנות השלושים והארבעים הפכה כל חזית הבית הפונה אל כיכר המלך אלברט למסחרית ופעלו בה חנויות שונות. הח"מ זוכר משנות ילדותו את המטבח ההונגרי - מסעדה כשרה למהדרין שפעלה באחת החנויות שבחזית בית שמשי.

בני הזוג המרמן, חרדים חשוכי ילדים, נמלטו מאימת מדינת החסות הנאצית בהונגריה והתיישבו בתל-אביב. המסעדה שבבעלותם פעלה ברחוב שיינקין והציעה אוכל אשכנזי ביתי. בהמשך עברה המסעדה אל בית שמשי, שם פעלה במשך עשרות שנים. בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה ועד שנות השמונים התגוררה אוכלוסיה חרדית גדולה בשכונת לב תל אביב, והמסעדה של המרמן תיפקדה כמוסד קהילתי חשוב לאוכלוסיה זאת, אך לא רק להם.

יצחק הממרמן ניהל את המקום בעוד אשתו היתה אמונה על הבישול. במקום להעביר את השבתות בביתו ובבית הכנסת בקרב אנשי הקהילה החסידית אליה השתייך, בחר המרמן לפתוח בערבי שבת את דלתו לאנשים ערירים לקידוש ולסעודת השבת. לקוחות אחרים הגיעו למסעדה עם סירים (טייק אוואי בגרסת שנות השישים) אותם מילאה באהבה הגברת המרמן בצ'ולנט, קישקע ממולא או גולש. התמורה עבור האוכל הועברה במוצאי שבת או במהלך ימי ראשון. זאת היתה דרכם הצנועה של בני הזוג להאיר את השבת לעשרות לקוחות חסרי משפחה שהתגוררו בסביבה.

..

.