בית ברכת סנדר (דירת לוץ) מאת דני רכט

אדמת ולר (גלק) הגרמנית נגאלה בשנת 1933. גבולותיה הם רחוב יהודה הלוי במערב ורחוב קרליבך במזרח. גבולה הדרומי הוא קו העובר במקביל לקטע מרחוב החשמונאים, אך צפונית לו. מגרש מספר 8 היה בקצה הצפוני של מתחם זה, מול ראינוע שרונה ובתי שכונת שפק, ולצד רחוב יהודה הלוי שנמשך בשנות הארבעים עד נחל הירקון. עם שינוי שמו של המשך יהודה הלוי לרחוב אבן גבירול, היה הבניין שנבנה על מגרש מספר 8 האחרון בשורת הבתים ברחוב וכתובתו הפכה לרחוב תוצרת הארץ (לימים קרליבך) 43 פינת רחוב יהודה הלוי 114.

את המגרש רכש הקבלן אברהם בורנשטיין (1899-1986) אשר התגורר אז בבית ביזר ברח' ביל"ו. את הבנייה במגרש הפינתי ביצע באמצעות חברת ברכת סנדר בע"מ. נסיונות חוזרים ונשנים של הח"מ להבין מי הוא אותו סנדר המברך שהונצח בשם הבניין העלו כי סנדר הוא אביה של ינטה, רעייתו של הקבלן. הבית החדש נבנה במרחק של כמה עשרות מטרים מהגדר ההיקפית סביב המושבה הגרמנית שרונה שהפכה למחנה צבאי בריטי. את בית חברת ברכת סנדר תכנן המהנדס מרדכי רוזנגרטן (משרדו אז בבית ליפבסקי). מעל החנויות נבנתה קומת גלריה ובה אולמות לשימושים שונים. מעליהן נבנו שלוש קומות מגורים עם דירות מרווחות (במושגי התקופה) של שלושה ושלושה וחצי חדרים.

עם סיום הבנייה התברר ליזם כי בהעדר מעלית אין ביקוש לדירות בקומת המגורים העליונה. הוא פנה לעיריה על מנת שיאשרו לו להסב את הדירות לדירות פנסיון שיושכרו לתקופות קצרות. עוד באותה שנה (1946) פנתה הגברת עטרה גולדברג לעיריה בבקשה שיאשרו לה לפתוח חנות מכולת באחת מהחנויות שבבניין. באחד מאולמות קומת היציע פעל בית חרושת ליצור נעלים של האחים פלוצניק 'נעלי פרוגרס' למורת רוחם של דיירי הדירות בבניין שהתלוננו על כך שהמקום גורם ל"הפרעה רצינית". למרות שתכנית בניין ערים הנוגעת לאזור זה לא איפשרה להפעילו בו עסקים מסוג זה, נמנעה העיריה מלסגור את המקום. אתרע מזלם של האדונים פלוצניק ובאחת הדירות בבניין התגורר עורך הדין שמחה פרת (משרדו אז ברחוב אחד העם 15) שהביא את הפרשה לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב ובחודש ינואר 1952, יותר מחמש שנים לאחר תחילת הפעילות במקום של 'נעלי פרוגרס' נקבע כי על העיריה לסגור את המקום.

ארטור עזריקן היה כימאי בהכשרתו ועסק לפרנסתו בתחום הנדסת המזון. בשנת 1941 התגייס לצבא הבריטי ושירת בו חמש וחצי שנים. במהלך הלחימה בחזית איטליה נפצע קשה ולאחר שיקום ארוך חזר לעמוד על רגליו. עזריקן היה ממציא בעל פטנטים רבים בתחום הנדסת המזון. הוא פיתח משקה אותו כינה קוקטייל חלב ובעזרת כספים שלווה ממכריו החליט לפתוח בר מזנון שיציע ללקוחותיו את המשקה החדש לצד שייקים מפירות טבעיים. לצורך זאת שכר עזריקן חנות בבית ברכת סנדר ושילם למפרע לאדון בורנשטיין סכום עצום של 500 לא"י עבור שכירות לשנתיים. הוא רכש את החומרים וכלי העבודה הדרושים לעסק והשקיע סכום של 200 לא"י במודעות בעתונות, פלקטים ופרסום בקולנוע כדי להביא את הקליינטים לכתובת המזנון שהיה אז בגבול העיר. אלא שבעיריה סרבו לתת לו את הרשיון המבוקש.

בתגובה כתב עזריקן (שהתגורר אז ברחוב אהרונוביץ 2): "לו היה בעל הבית, מר בורנשטיין מרחוב ביל"ו 13, מסכים לבטל את החוזה ולהחזיר לי סך של 500 לא"י שכבר שילמתי לו, הרי הייתי שוכר לי חנות באיזה שהוא אזור אחר. אולם, דא עקא, בעל הבית מסרב להחזיר לי את הסכום, כי החנות הנדונה ברח' יהודה הלוי 114 נמצאית במקום כה שקט, שבעל הבית לא היה מוצא שום קופץ אחר לשכירת החנות…". בסופו של דבר שונתה החלטת העיריה ולעזריקין הותר להפעיל את המזנון בחנות ששכר בבית שבבעלות בורנשטיין.

באחת מדירות בית ברכת סנדר התגורר רפאל לוץ (1907-1996) הקונסול הכללי של פולין בארץ-ישראל, עם רעייתו פאני לוץ-סולומיאן. במהלך מלחמת העולם השניה פעלה בלונדון ממשלה פולנית גולה. עם שחרורה של וורשא הוקמה בפולין המשוחררת ממשלת אחדות בה ישבו קומוניסטים לצד כמה משרי הממשלה הגולה. לפני פרוץ מלחמת העולם השניה פעלו בתל-אביב 16 קונסוליות זרות בראשן עמדו קונסולים וקונסולי כבוד. בתקופת המלחמה הצטממצה פעילות הקונסולית בעיר. בראש אלה שהמשיכו לפעול (בלגיה, צ'כוסלובקיה, שבדיה, הולנד ועוד) עמדו אישי ציבור תל-אביבים.

בעקבות המלחמה ושואת יהודי פולין השתרר מתח רב בין הממשלה החדשה בוורשא לבין ראשי היישוב בארץ. כדי להפיג לפחות חלקית את המתח מינתה ממשלת פולין הדמוקרטית את רפאל לוץ היהודי-פולני לכהן כקונסול כללי מטעמה בארץ-ישראל. הקונסוליה פעלה בבית בנק פה.קא.או. ברחוב אלנבי ובמשרדיה עברו מדי יום מאות אנשים: יוצאי פולין בארץ, פליטים פולנים שרצו לחזור למולדת, תיירים שהיו זקוקים לויזה וכן יהודים יוצאי פולין שרצו לחזור ולחפש את בני משפחתם שנעלמו במהלך המלחמה. לוץ היה היחיד בעיר שהחזיק בתואר 'קונסול כללי' ועבודתו לא הוגבלה לעניינים קונסולרים בלבד. בתחילת 1946, עם אישור המינוי על ידי הנציב העליון הבריטי, נוצר מצב ייחודי בה הנציג הבכיר של פולין בארץ-ישראל (לה היו רבבות נתינים בארץ) הוא ציוני דובר עברית.

לוץ נולד בעיירה סלונים שבמזרח פולין (כיום חלק משטח ביילורוס) בה היה רוב יהודי מובהק. שם המשפחה הוא ראשי תיבות של ל"ו צדיקים. בצעירותו היה פעיל בתנועת השומר הצעיר ובאגודת הספורט מכבי במסגרתה שיחק כדורגל. כנער עבר בתום מלחמת העולם הראשונה ללמוד בגימנסיה העברית בוורשא וממנה המשיך ללימודי משפטים באוניברסיטת וורשא. כאזרח פולני נאמן הוא התגייס לצבא הפולני, הגיע לדרגת קצונה והשתחרר. לוץ עבד בוורשא כיועץ משפטי בחברת מסחר גדולה ועם פרוץ מלחמת העולם השניה הוא גוייס כקצין מילואים. מפקד המחלקה לוץ נשבה על ידי הנאצים כבר בתחילת המלחמה ושרד שש שנים במחנה שבויים גרמני. לוץ ארגן במחנה קורס ללימוד השפה העברית, בו השתתפו גם קצינים לא יהודים. אחד מהם, אדם רפאצקי כיהן לאחר המלחמה בתפקיד שר החוץ הפולני. ב-1948 נדרש רפאצקי לפטר 64 עובדים יהודים במשרד החוץ הפולני, ובינהם ידידו לוץ. רפאצקי סירב ונאלץ להתפטר.

במהלך השבי התכתב לוץ עם משה שרת (שרתוק) ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. באחד המכתבים ביקש לוץ להודיע על מצבו "לד"ר אדם צלב הנמצא בשווייץ". שרת מיד הבין במה מדובר, פנה מיידית לצלב האדום הבינלאומי ולא הרפה עד שאלה שלחו משלחת מטעמם לבחון את התנאים במחנה השבויים בו שהה לוץ. על ימיו בשבי כתב לוץ את ספרו 'בדיוטה השלישית' (בהוצאת מורשת וספרית הפועלים, 1971). שם הספר מתאר את הדרגש העליון בצריף בו ישן לוץ במהלך שנות השבי.

עם סיום המלחמה נישא לוץ לפאני סולומיאן (1919-1998) שנולדה בעיר פינסק אך גדלה בוורשא בה למדה באקדמיה לחינוך גופני. בהמשך עבדה פאני בוורשא כמורה להתעמלות וכפיסיותרפיסטית בבית חולים. עם הפלישה הנאצית ברחה המשפחה חזרה לפינסק שהיתה בשלטון סובייטי. בהמשך המלחמה נכבשה פינסק על ידי הנאצים ולאחר חיסול הגטו שם ברחה ליערות והצטרפה אל שורות הפרטיזנים שם טיפלה בחולים ובפצועים. את קורותיה בשואה ובשורות הפרטיזנים תיארה בספר 'נערה מול גרדום' (בהוצאת מורשת וספרית הפועלים, 1971). קדם לו הספר 'נלחמנו' (בהוצאת מורשת וספרית הפועלים, 1965) אותו כתבו בני הזוג במשותף.

בתום המלחמה חזרה לוורשא ונתמנתה לעמוד בראש אגף שיקום ילדים נכים ונפגעי פוליו במשרד החינוך הפולני. במקביל לעבודתה נרתם בעלה, עו"ד רפאל לוץ לבניית פולין דמוקרטית והצטרף למשרד החוץ הפולני, שם התמנה לאחר תקופה קצרה לראש מחלקת המזרח הקרוב, ובסוף 1945 התבשר על הצבתו בתל-אביב. בעיר העברית פרח לוץ. ביתו הפך למוקד חברתי ואירח קבלות פנים לרוב, כמו גם מפגשי עיתונאים וארועים של הסגל הדיפלומטי.

לוץ כיהן כקונסול במשך כמעט ארבע שנים, במהלכן היה עד לשני ארועים מכוננים שהשפיעו רבות על כהונתו. הראשון, ב-1947 נערכו בפולין בחירות בחסות כידוני הצבא האדום הסובייטי, בהן 'ניצחה' המפלגה הקומוניסטית ולוץ מצא את עצמו מייצג ממשלה חדשה שהיתה עוד יותר אנטישמית מקודמתה. השני, הקמת מדינת ישראל. ראשי מפא"י היו מודעים כמובן לכך שלוץ מייצג בארץ אינטרסים של מדינה זרה, אולם לאור היותו ציוני וברוח התקווה לפתוח פרק חדש ביחסים בין פולין הסוציאליסטית לבין מדינה ישראל הסוציאליסטית, לא היססו כמה מעסקני מפא"י שמונו לתפקידים בנציגויות ישראל שהחלו להיפתח בחו"ל מבלי שיש להם מושג בגינונים דיפלומטים, לבקש את עזרתו.

העיתונאי אורי קיסרי סיפר כי "ביתו של לוץ שימש מעין גן ילדים לעסקנים הציוניים, שבין לילה הפכו לדיפלומטים ונתייסרו בשדה הקוצים הזה, החל במזלג ובצלחת, בלבוש ובקידות, וכלה בעריכת כתבי האמנה וניסוחם. זוכרני קבלת פנים בבית הקונסול הכללי ביום חגה הלאומי של פולין, שהיה לי הכבוד להיות נוכח בה. הדבר היה ב-1948 וכל חברי ממשלת ישראל, או כמעט כולם, היו שם: שרת, גלילי, קפלן, רוזן והרב אלוף יעקב דורי. בכניסה התנוסס הדגל הפולני, אבל בפנים הבית, בין כותלי הקונסוליה, קיבל פניך הקונסול בעברית צחה".

עם סיום כהונתו חזר לוץ לוורשא למשרה במשרד החוץ הפולני. הוא מצא שבמהלך שירותו בתל-אביב פשטה האנטישמיות בחוגי השלטון בוורשא. בסוף שנת 1952 נעצרו מספר עובדים יהודים, בינהם לוץ שנאשם כי אירגן כביכול "רשת ריגול ציונית". לוץ שוחרר ממעצר בסופו של דבר לאחר שהתברר שאין ממש בחשדות נגדו, אך בשלב זה כבר הבין שהוא חייב לחלץ את משפחתו מפולין.

לבני הזוג לוץ היתה בת יחידה שחלתה ומצבה התדרדר. בהמשך להמלצת רופאים על מקום מרפא בשוויץ הגיש לוץ בקשה לצאת מפולין, אלא שהשלטונות איפשרו רק לרעייתו פאני ולבתו לצאת מהמדינה. לאחר שהות בסנטוריום בשוויץ הגיעו האם והבת ב-1954 לישראל והשתקעו בה מתוקף חוק השבות. לוץ שנמנע ממנו לעלות לארץ התפטר מעבודתו במשרד החוץ הפולני ועבד בוורשא כעורך דין פרטי. ב-1956 הוא הצליח לקבל רשות לבקר את אשתו ואת בתו היחידה וניצל זאת כדי להשאר בארץ ולהתאחד עם משפחתו. בהמשך החמיר מצב הילדה והיא נפטרה.

פאני ורפאל לוץ התגוררו במשך שנים בדירה צנועה בבתי אידלסון ברחוב בן-יהודה. לוץ היה חבר קרוב של יעקב חזן, מראשי מפ"ם וב-1965, לקראת הבחירות לכנסת השישית הוא הוצב במקום 54 ברשימת מפ"ם לכנסת. בארץ פתח לוץ לוץ משרד פרטי לעריכת דין שפעל בבית רפאלוביץ' ברחוב יהודה הלוי 11 ושימש במשך כשלושים שנה כיועץ משפטי של בנק פה.קא.או הפולני. פאני עבדה משנת 1961 בבית חולים איכילוב כפיסיותרפיסטית, ולאחר שיצאה לגמלאות השלימה לימודי תואר שני באוניברסיטת תל-אביב. לביקור במולדת הישנה לא חזרו.

.

.