בית הילמן ושות' (דירת רוזנשטיין) מאת דני רכט

מגרש מספר 11 במתחם קבוצה 22 נרכש בשנות השלושים על ידי שלמה אבסהויז, שתיכנן לבנות בו את ביתו. אבסהויז נולד באסטוניה בשנת 1890. הוא היה ידידו של שמואל (סם) שמעון בלום, יליד ליטא (ארץ בלטית נוספת) ובעליו של בית החרושת בלום לשיניים תותבות בגבול המושבה נחלת יצחק, שעיקר תוצרתו נועדה ליצוא. שאיפתו של בלום לפעילות בשווקים חדשים והכרותו של אבסהויז עם השוק האסטוני, הביאה למינויו של האחרון לתפקיד סוכן בית החרושת בלום בטאלין, בירתה של אסטוניה העצמאית בין שתי מלחמות העולם.

את ענייניו בארץ-ישראל הפקיד אבסהויז בידיו של עורך הדין ד"ר א. אפשטיין הלוי (משרדו בבית שבאת ברחוב יהודה הלוי 39). בחודש מרץ 1936 הוגשה לעיריה בקשה לרשיון בניה במגרש אבסהויז. הבית המוצע תוכנן על ידי המהנדסים ישראל קמנצקי וח. בלומנפלד. בקשה נוספת הוגשה כמעט שנתיים אחר כך והמחלקה הטכנית של העיריה אישרה את הבקשה, ובתאריך 23.6.1938 ניתן היתר לבניית שלוש קומות כאשר שלושת קומות המגורים יכילו 3 דירות בנות שני חדרים בכל קומה, גראז', חדר הסקה ומבואת כניסה בקומת הקרקע. וכן חדר כביסה על הגג.

הבנייה התעכבה לאורך תקופה ומחשש שיאבד את הרשיון (שתוקפו למשך שנתיים) ביקש אבסהויז מהעיריה להאריך את תוקף ההיתר מאחר ו"סיבות הזמן ועוד שאינן תלויות בי כי עצרוני למלא את רצוני ותיכף לבנות… אני פונה לידידי מר בלום להגיש בקשה שלי". המהנדס קמנצקי (משרדו בנחלת בנימין 63) לקח על עצמו את האחריות לכל הבנייה. יחד עם המהנדס אליהו וולמן (התגורר ברחוב יונה הנביא 4 ואח"כ ברחוב סירקין 29) הוגשה לעיריה תכנית לשינוים בבניין שבנייתו עדיין לא החלה, חוץ מעמודי בטון לביסוס היסודות שכבר נוצקו.

אבסהויז שלא הצליח לצאת מאסטוניה עם פרוץ מלחמת העולם השניה, לא שרד את השואה. גברת חיה קופרשטוק מהעיר חיפה ירשה את המגרש שברחוב גורדון, ומכרה אותו לאדון פיבל הלמן ולשותפיו תמורת סכום של 6,250 לירות. הבעלים החדשים התאגדו במסגרת חברת גורדון 74 בע"מ ובחרו במהנדס זאב גולדמן (משרדו ברחוב לוריא 5) על מנת לקדם היתר חדש בהמשך לתכנית הבנייה שכבר אושרה בעבר.

ישראל קמניצקי ואליהו וולמן, המתכננים המקוריים, נפגשו פעמיים עם המהנדס גולדמן. הם הבינו במהלך הפגישות "שיש בדעת הבעלים החדשים להשתמט מתביעותנו הצודקות". לכן הם פנו לפקידי העיריה בבקשה שיתערבו ולא יאפשרו את קידום הבנייה במגרש, עד להסדרת החוב כלפיהם. עו"ד זליגמן (משרדו בבית שנברג ברחוב ביאליק 1) מטעם ה"ה הילמן ושותפיו ענה לעיריה "כי לשולחינו אין כל ידיעה בנידון זה. הם קנו את המגרש חופשי מכל חוב או שעבוד ולא ישתמשו באיזה תכניות שעובדו קודם לכן על ידי מר קמינצקי". המהנדס גולדמן הפגין קוליגיאליות כלפי עמיתיו למקצוע ונרתם לפשר בין הצדדים. הסכסוך נפתר עם הודעת המהנדסים וולמן וקמנצקי (שבינתיים עבר להתגורר בחיפה) למנהל המחלקה הטכנית בעיריה כי "הננו רואים את העניין הזה כמחוסל והננו מודים לכבודו בעד עמדתכם האדיבה". הבניה הושלמה במהלך שנת 1947. אחד מדייריו הראשונים של הבניין החדש היה קצין המשטרה רוזנשטיין.

מדצמבר 1947 ועד מאי 1948 שרר בתל אביב מצב מיוחד. הכוחות הבריטים כבר פינו את העיר (בין השאר, מתוך רצון להקטין את אבדותיהם בנפש) וריבונות עברית עדיין לא הוכרזה. באזור דמדומים זה היתה המשטרה העברית אחראית על הבטחון בתל אביב. בראשה הועמד הקצין שלמה רוזנשטיין, מי שהיה ראש מחלקת החקירות במשטרה המנדטורית בעיר והתגורר ברחוב גורדון 74. אנשי לח"י ניצלו מצב זה לשם פעילות החרמות במקומות שונים בעיר. בין היתר, נשדד מחסן האריגים בבית דוד שולמן שברחוב מגידו הסמוך.

הקצין שלמה רוזנשטיין לא ממש התלהב מפעילותם זאת ובהרצאתו במועדון העתונות (שזכתה לחשיפה רבה בעתוני התקופה) תקף במילים קשות את "המהרסים מבפנים". בתגובה, הגיעו אנשי לח"י (אשר הבלגה לא היתה כנראה הצד החזק שלהם) לדירתו של הקצין במטרה להזהירו (או אולי לחוטפו). אלא שרוזנשטיין לא שעה לדרישתם לפתוח את דלת הדירה, וכשאלה ניסו לפרוץ אותה בכוח, הוא יצא למרפסת ושרק במשרוקית שהיתה עימו במטרה להזעיק עזרה. אנשי לח"י שחששו מהתקהלות (לאו דווקא של תומכיהם) העדיפו להסתלק.

..

.