בית דושמן מאת דני רכט

ביתם של ישראל דושמן (1880-1947) ורעייתו לאה לבית קרמין (1898-1980), ניצב בעבר בפינת הרחובות עין ורד 1 ומזא"ה 15. המחנך ישראל דושמן לימד עברית ודקדוק בגימנסיה הרצליה והיה ממניחי היסוד לספרות ילדים ולפזמונאות בשפה העברית. בין השאר כתב דושמן את 'פה בארץ חמדת אבות' ואת 'השקדיה פורחת'. הוא תרגם עשרות מחזות לעברית והיה בין מייסדי אגודת חובבי הבמה העברית. דושמן לימד בגימנסיה העברית מימיה הראשונים ועד לימיו האחרונים. הוא לקה בליבו, נפטר והובא לקבורה בבית העלמין נחלת יצחק.

בית דושמן נבנה בשנת 1923 על ידי האדריכל יצחק שילר, עליו לא ידוע לנו דבר. בבקשה לרשיון הבנייה נכתבה הכתובת: רחוב גרוזנברג. כמה חודשים אחרי הפך המשך רחוב גרוזנברג לרחוב מזא"ה. בשנת 1930 נוספה בנייה בבית דושמן בתכנון האדריכל יהודה מגידוביץ' (1866-1961). באמצע שנות השלושים נבנה בית מגן דוד אדום בגבול בית דושמן.

עין ורד הוא רחוב קצר בלב העיר ובו שישה בתים בלבד, המחבר את רחובות מזא"ה ובלפור. נכון לשנת 1937 היו כל מגרשי הרחוב בנויים. חמישה מבתי הרחוב נבנו באותו העשור בסגנון הבנייה הבינלאומי. בית דושמן נותר לבדו עד לאמצע שנות החמישים, מזכרת לבנייה הצנועה בעיר בשני העשורים הראשונים. נחשוניותו של בית דושמן בסביבה שוממה, והעובדה שמדובר במגרש פינתי, היתה לרועץ לבעליו. פעמיים הפקיעה העיריה שטחים משטח הבית לטובת הרחבת הרחובות הסמוכים לו.

בשנת 1957 בנה היזם בן-ציון שולביץ' (1904-1991) בית משותף במקום בית דושמן שנהרס. הבית נבנה באמצעות חברת מזא"ה פינת עין ורד בע"מ ובתכנון המהנדס יהודה ליולקא (1905-1980) שמשרדו פעל ברחוב דב הוז 23. מדובר בבית בן שלוש קומות, קומת עמודים, חדר כביסה על הגג ומקלט במרתף. בקומת העמודים נבנו שתי דירות בנות שלושה חדרים כל אחת. ובכל אחת משלושת הקומות מעל נבנו שתי דירות בנות ארבעה חדרים. בבניית הבית החדש הסתמך היזם על מסמך משנת 1937 ובו הבטחה של ראש העיריה ישראל רוקח כי בבנייה עתידית יתאפשרו זכויות בנייה במגרש לפי השטח המקורי של המגרש, לפני שהופקעו חלקים ממנו.

ישראל דושמן באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו:

נולד בוילנה, ליטא, טבת תרמ"ד (1.1.1884), לאביו שאול אהרן ולאמו בת-שבע . למד בחדרים ובישיבה ונתפרסם כעילוי. הרגיש נטיה להוראה, השתלם בהשכלה כללית ובשפות לועזיות וכשראה את עצמו מוכן להתחיל בהוראה החליט להתחיל בארץ-ישראל.

ב-1905 עלה ארצה ועבד בשנים הראשונות בתור מורה בבתי-הספר הכפריים בראש פנה ובמתולה. שם עשה את נסיונותיו הראשונים בספרות ובשירה. באותה תקופה חיבר גם את השיר הידוע "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות", שנתחבב מאד על הקהל והושר במשך שנים רבות בכל מסיבה ציונית בארץ ובגולה. נשא לאשה את לאה בת אריה קרמין . נתפרסם כמורה מוכשר, מסור ומצליח וב-1909 הוזמן להורות בגימנסיה הרצליה בתל-אביב, בשנים הראשונות עברית, תנ"ך, אגדה ומשנה, ובשנים האחרונות לימד בחמישית ובשישית בעיקר דקדוק.

השתתף ביסוד "חובבי הבמה העברית" עם ד"ר חיים הררי, יהודית הררי, מנחם גנסין ואחרים, מילא תפקידים על הבמה ובמשך עשרות שנים היה מראשי הבמאים בהצגות של תלמידי הגימנסיה ופעיל בכל פרטי עריכתן. תרגם למעלה מ-50 מחוזות מרוסית, צרפתית, אנגלית וגרמנית, ביניהם "רביזור" לגוגול. "שמע ישראל" לדימוב, "פינוקיו" לקולוני, "אותלו" לשכספיר, "הדב" לצ'חוב, "ימי חיינו" לאנדרייב ועוד.

פרסם בעתונים, בקובצים ובספרות לילדים הרבה מאמרים, ספורים ושירים לילדים ולמבוגרים. לרבים משיריו חוברו מנגינות על ידי המורים למוסיקה חנינא קרישבסקי (ז"ל), פ. גרינשפון ואחרים, ונפוצו בקהל. ביניהם: "פה בארץ חמדת אבות", "השקדיה פורחת", "שיר לכת" של המכבים, "שיר התוצרת" ועוד.

בשנים האחרונות פרסם שירים, ספורים ומעשיות בחרוזים בעתוני הילדים של "דבר", "הבוקר" ו"הצופה". במזגו הטוב ובמדותיו התרומיות נתחבב על המוני תלמידיו והוריהם ומכיריו בכלל ואף לאחר עשרות שנים היו תלמידיו זוכרים אותו לטובה. חלה במחלת לב ונפטר בתל-אביב, כ"ו תמוז תש"ז. צאצאיו: ראובן, עפרה אשת משה בן אלכסנדר עליאש (ירושלים), שולמית אשת אליעזר טרביץ (רחובות).