הבאר העליונה בנווה צדק מאת יעקב מושלי

לאחר שורת הנומרים הראשונה מגיע תורה של הסמטה המפולשת שבה נמצאת "הבאר העליונה" (זה היה כינויה בשכונה). עומק הבאר היה כ14-15 מטרים וקוטרה מטר אחד. בנויה היתה מבפנים מאבנים לא מסותתות, שבליטותן שמשו מעין מדרגות או שלבי סולם. הירידה לתוך הבאר היתה נעשית בפישוק רגליים. מימיה לא היו מי תהום אלא "מים עליונים" כפי שהם נקראים. על פי הבאר הותקן סליל ועליו כרכו חבל עבה שבשני קצותיו קשרו פחים אשר שמשו כדליים. תפוקת הבאר הספיקה לצרכי השכונה. יש להביא בחשבון שתצרוכת המים אז היתה מועטת מאד לעומת תצרוכתנו כיום.

בעבודה האינטנסיבית אפשר היה לשאוב מהבאר לכל היותר שני פחי מים לרגע. ביום שישי, כשתצרוכת המים גדלה לכבוד שבת, אפשר היה להפיק מן הבאר 15-16 מטרים מעוקבים. אפשרות כזו היתה רק להלכה, שכן למעשה לא ניסו אף פעם לשאוב כמות מים גדולה כזאת.

שואב המים היה מקבל בעד כל פח מים מחיר גבוה לפי מושגי הימים ההם. למרות שכרו הגבוה, לא היו רווחיו מרובים משום שכוח עבודתו היה מוגבל, שכן בעד התשלום הזה היה עליו להביא את פח המים לבית הלקוח (לפעמים מרחק ניכר מהבאר), לארוך את המים לתוך הטאנגה (כד או פיטס חרס גדולה) ולשוב אל הבאר, ולפעמים היה קורה מעשה שטן: ביום השישי, בעיצומה של העבודה הקדחתנית, כשיהודים ויהודיות אצים ונחפזים לכלות את מלאכתם, היה נקרע החבל הכרוך על פי הבאר שנכלה מרוב שימוש, ודלי אחד היה נשמט עם חלק של חבל ונתקע בקרקעית הבאר. בשעת תקלה כזו היה יוסף שואב המים התימני, ממהר וחולץ את נעליו המטולאות, מפשק את רגליו לרווחה וגולש לתוך הבאר ומעלה את הדלי עם חלק מהחבל הצמוד אליו. וכשהחבל היה ניתק לעת צהרים, כשקרני השמש היו מאירות את קרקעית הבאר האפלה, היה אפשר לפעמים להבחין בה נעלים ישנות או קפלוש בלה ולפעמים מציאה עוד יותר חשובה: פגר חתול. יוסף הזקן היה מנצל את הזדמנות זו למשות את כל המציאות הללו ולנקות את הבאר מזוהמתה. לפעמים היתה נבלה שהוטלה אל הבאר מכריזה על מציאותה ע"י סרחונה האיום ואז היה התימני הזקן מפסיק את עבודת הקודש ויורד אל הבאר בחפזון (כשבפיו נאצות על בן הבליעל אשר ביצעה מעשה זדון זה וזיהם את מקור פרנסתו).

גם יוסף התימני וגם פאטמה הכובסת והשואבת הערבייה שקדמה לו, לא הביטו בעין יפה על מציאותנו אנו הילדים בקרבת הבאר. הם הרגישו בחוש כי אנו מועדים למעשי קונדס ומוכנים בכל הזדמנות של היסח הדעת שלהם לחטוף לגימה מחיה-נפשות מפחי המים הצוננים הסדורים ליד פי הבאר, מובן שכאשר היו תופסים אותנו בקלקלתנו, היינו באים על עונשנו כהלכה, כי זרועות אמיצות היו גם לכובסת הערבייה וגם לזקן התימני ואנו חשנו היטב את פגיעתם. ופעם אירע שפאטמה תפסתנו בשעה מעשה ממש וכיבדתנו בו במקום במכת יד קשה. מאז רחשתי כלפיה שנאה, לאו דוקא על המכות שהכאיבו מאד אלא על כך שנתבזיתי בעיני חברי. התנקמתי בה באופן מגונה (כמה פעמים נקפני מצפוני על כך), אך כי כאשר בגרתי הבינותי שמעשי היה תוצאה של האוירה הפראית ודלת התרבות בה חיינו.

השתמשתי ברגע שפאטמה הפנתה אלי את גבה והטלתי את מימי לתוך אחד מפחי המים הזכים שזה עתה מילאה. פאטמה העלובה שבדרך כלל היתה טובת לב ורחוקה מקטנוניות נאלצה לשפוך את כל פח המים ולמלא פח אחר. היא לא כילתה את זעמה בי כפי שהייתי ראוי לכך אלא החליטה לפנות הפעם לסמכות גבוה יותר. לאחר שחילקה את פחי המים שלא נפגעו על ידי ועל ידיי חבר מרעי, באה במרוצה אל אבי שהיה ישן אותה שעה שנת אחר הצהרים בשבת ועוררתו משנתו בצווחות היסטריות איומות. ברגע הראשון נעץ בה אבי עיניים זועמות כמי שאומר: "מה ראית על כך להשבית את מנוחת השבת שלי?" אולם משהתחוורה לו פרשת מעשי, ניער מעליו את חול השינה שאפפוהו ולמרות השבת, קטף ענף עץ עבה מעץ התות שהיה ליד ביתנו ודש בו את גופי. לא העזתי לפצות פה ולמחות על המכות שירדו על גופי, כי הרגשתי שהייתי ראוי לכך. ואפילו לא כעסתי על פאטמה וגם לא נטרתי לה שנאה, אף כי לא נשכח ממני המעשה הזה, ורק בתאריך מאוחר יותר, כשגדלתי ובגרתי, נזדמנה לי שעת כושר להזכיר לאבא כי הגדיש את הסאה וכי עונשו במקרה האמור היה מופרז.

דני רכט מוסיף: הטקסט מתוך זכרונותיו של יעקב מושלי שנרשמו בתחילת שנות החמישים. מושלי נולד ביפו בשנת 1885, גדל בנווה צדק. אביו זרח אלתר מושלי היה אחד מעשרת המתיישבים הראשונים בשכונה. יעקב מושלי שימש כמהנדס ראשי בחברת הרכבת המנדטורית. הוא נפטר בציריך, שוויץ בתאריך 26 ביולי 1960 ונקבר בבית העלמין בבנימינה 5 ימים אחר כך. בנווה צדק נחפרו שתי בארות ציבוריות המרוחקות רק שלושים מטר אחת משניה. הבאר העליונה נחפרה ברחוב מטולה (רחוב נווה צדק כיום) בין בתי מושלי (רוקח 20-22) לבין בית אלכמייסטר (רוקח 24). הבאר התחתונה בנווה צדק נחפרה מעט צפונה, בין הבתים מס' 25 ומס' 27 ברחוב שטיין.

בספר זכרונותיו ימים ראשונים וניחוח הדרים (הוצאת המשפחה, 1999) כתב יצחק רוקח על יוסף שהתגורר בחצר בית שמעון רוקח: "אף על פי שכל דיכפין היה רשאי לשאוב מים לצרכיו, היו רוב רובם של הדרים ברחוב שמעון רוקח מנויים על קבלת המים אצל התימני יוסף שגר בדירה בתוך חצר ביתנו. הוא היה שואב בדלי המשותף וממלא שני פחים שהיה נושא אותם לבית המנוי, פח אחד בידו הימנית ופח שני בידו השמאלית. על אף אספקת המים בצורה זו - בפרט בימי הקיץ הארוכים - חי יוסף עד קרוב לתשעים, כנראה אודות לעראק הרב שהוא שתה בלי גבול ובלי הפסק".

תודה לשולה וידריך ולשלומית שוויקי.

.

.