בית לינקולן (בית מקורות) מאת דני רכט

רחוב לינקולן של ימינו סלול בחלק מתוואי דרך שנקראה משנות העשרים ועד שנות החמישים "המשך שיינקין" ונמשכה מפינת רחובות יהודה הלוי ושיינקין מזרחה, אל שדות הגרמנים שמעבר לנחל איילון. קטע הדרך הנקרא משנות החמישים רחוב לינקולן, נמשך מבית מחלקת המדידות המנדטורי ועד צומת בית מעריב של ימינו. בסוף שנות הארבעים עוד היה כאן שביל עפר בין שדות ירוקים, בגבולו הצפוני של פרדס גינטנר ובסמוך לבית הקברות הטמפלרי.

לצד תוואי הדרך על מגרש ענק בו נכלל כמעט כל שטח הבלוק שבין רחובות לינקולן, וילסון וסעדיה גאון, תוכנן בניין לחנויות, מחסנים ומשרדים. בחודש ינואר 1954 הוגשה לעיריה בקשה לבניין של המשביר המרכזי - החברה הקואופרטיבית להספקה של העובדים העברים בישראל בע"מ. אל המבנה החדש היתה אמורה לעבור הנהלת החברה מבית המשביר המרכזי ברחוב סלמה. בנוסף, תוכנן הבית לשמש את מחלקת המכירות של המשביר המרכזי. והמרתף הענק (3072 מ"ר) יועד לשמש כמחסן סחורות. הפרוייקט נמסר למשרד האדריכלים של אריה שרון ובנימין אידלסון, שתכננו פרוייקטים רבים עבור המנגנון ההסתדרותי. אלא שהבניין לא נבנה. במכתב מתאריך 16 בינואר 1956 שמוען אל העיריה, ביקש מזכיר המשביר המרכזי ש"שלא להגיש את התיק הנ"ל לישיבת ועדת בנין ערים, היות ואנו נאלצים מסיבות בלתי תלויות בנו לעכב את ביצועו".

לאחר ביטול תכנית בית המשביר המרכזי החדש (שנבנה בסופו של דבר שנים אחר כך במיקום אחר - מעבר לנחל איילון) היה המגרש בן ששת הדונמים בבעלות סולל בונה בע"מ וחברת הבת שלה דיור ב.פ. בע"מ (גם הן בשליטת מפא"י). בשנת 1960 החלו בהקמת פרוייקט חדש בשטח המגרש - בית לינקולן. הפעם בתכנון משרד האדריכלים רפפורט, גליברמן ופרנקל ובביצוע חברת סולל בונה ההסתדרותית. בינתיים החליטה העיריה על הרחבה נוספת של רחוב לינקולן, תוך הפיכתו לציר כניסה ראשי למרכז העיר מצד מזרח, וכתוצאה מכך הופקעה רצועת קרקע בחזית המגרש. המבנה שהוקם משלב חנויות, משרדים, קומות חנייה ומגורים. ומשמש מיום הקמתו את ההנהלה הראשית של חברת מקורות.

מקורות חברת מים בע"מ נוסדה בשנת 1937 במטרה לייצר ולספק מים לכל ישוב עברי בארץ ישראל. מנהלה הראשון היה לוי אשכול (אז שקולניק), לימים ראש ממשלת ישראל. יכולותיה של מקורות למתוח קווי מים אל 11 הנקודות העבריות שהוקמו בנגב הצפוני במוצאי יום כיפור 1946, עיצבו במידה רבה את גבולה העתידי של המדינה שטרם נולדה. המהנדס שמחה בלאס מתח בין נקודות הישוב צינורות מים אותן רכש בלונדון (עודפים ששימשו את כוחות הכיבוי וההצלה שם בעת הבליץ במלחמת העולם השניה). חברי ועד אונסקו"פ שסיירו בארץ על מנת להכין הצעה לתכנית חלוקת הארץ, התרשמו מאוד מהפרחים הגדלים בישובים שהוקמו במדבר הצחיח והחליטו להכליל את הנגב בתחומי המדינה היהודית. המהנדס בלאס היה איש חזון ודמות מרכזית בתחום משק המים. ספרו אוצרות המים בארץ ישראל (1944) הציע פתרונות למאגרי מים ולהולכתם ברחבי ארץ-ישראל. על שמו נקרא רחוב קצרצר (בין רחוב קרליבך ומתחם צקלג) בסמוך לבית מקורות.

במלחמת העצמאות, עם פריצת דרך בורמה, הקימה מקורות את קו השילוח (בתוואי חולדה - ירושלים) והצילה את מאה אלף היהודים, תושבי העיר הנצורה. לאחר קום המדינה היתה מקורות בבעלות משותפת של ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וחברת העובדים ההסתדרותית. מיום הקמתה פעלה החברה להקמת מכוני מים, פיתוח מפעלי מים קיימים ובניית מובילי מים. במקביל לפעילות בתחום המים הפכה מקורות לחברת תשתיות גדולה. עובדי מקורות בנו ישובים ברחבי הארץ. גשרים, מסלולי המראה ונחיתה, ועבודות עפר. גולת הכותרת של מקורות הם קו ירקון-נגב ובהמשך, פרוייקט המוביל הארצי השואב מים מהכנרת ומעבירם אל צינורות קו ירקון-נגב. חברת בת של מקורות אף פועלת בחו"ל. לאחר קום המדינה היווה מנגנון מקורות אחד ממוקדי הכוח החשובים של מפא"י (אח"כ של מפלגת העבודה).

בחודש יולי 2021 פורסם כי הנהלת חברת מקורות תפנה את המתחם ברחוב לינקולן ותעבור למעונה החדש בעיר חולון. בית לינקולן שהוגדר לשימור ישופץ, ומעליו יבנה מגדל למשרדים, דיור ומלונאות.

קפה התחתית מאת מרק לזר

"זה המקום הכי טוב בעיר" הכריז בהחלטיות חברי, מיכאל. הוא נוהג לשתות שם קפה פעם ביום (לפחות) בעיקר בשעות הלילה. אז, לפני כעשר שנים, לא הכרתי את המקום, שפתוח 24 שעות ביממה ושוכן בבניין מקורות הותיק על רחוב לינקולן, בואכה העירה ממזרח (בימים שגשר מעריב עמד זקוף) – לא אזור מבוקש במיוחד ולא סביבה ממש אופנתית (נכון לאותה תקופה). חשבתי לעצמי שמיכאל עובד יותר מדי שעות וחבל שאלה המקומות שיוצא לו לפגוש בסוף יום עבודה אינטנסיבי. מעט אחרי אותה שיחה, עברתי לגור בשכונה במתחם וילסון – כורש – אוליפנט. באופן טבעי, כברירת מחדל, התחתית הפכה להיות בית הקפה השכונתי שלי או כמו שאני נוהג לכנותו "ההארכה של הסלון שלי בבית". הבנתי שמיכאל צדק ואני איחרתי לזהות את האיכויות של בית הקפה.

התחתית קמה לתחיה ב-2005 והתפתחה בהדרגה מתחנה קטנה לרכישת סיגריות למקום שמגיש גם אספרסו, לבית קפה קטן, לבית קפה קצת פחות קטן ולבסוף לבית קפה גדול יותר, כמו שהוא כיום ומגיש ארוחות בוקר, צהריים וערב, נשנושים, קפה טוב ואלכוהול. המלצרים עוברים בין השולחנות ותמיד מחויכים וסבלניים, כאילו שהם עושים את זה בשביל הכיף. את התפריט אני ומשפחתי מכירים בעל פה ואת רוב הפגישות שלי אני עורך שם. גם את רוב הפגישות האקראיות שלי, כי תמיד יושב שם מישהו שאני מכיר. בית קפה התחתית הוא מוסד שמושך הרבה אנשים מקצוות העיר ואף מחוצה לה. עבורי הוא הקפה השכונתי, שאליו אני יכול להגיע עם טרנינג וכפכפים ולשתות בשקט את הקפה של הבוקר ולהרגיש בנוח.

.

.