בית אמב"ש (גימנסיה נורדיה)  מאת שולה וידריך, דני רכט

הבית ברחוב יוחנן הסנדלר 18 נבנה בשנת 1925 עבור שמחה אמב"ש. מקור השם בראשי תיבות של הביטוי: "אני מאמין באמונה שלמה". המהנדס אמב"ש היה מומחה להנדסת מים וחשמל, שכל חייו נדד בין תל אביב, מצריים וקפריסין. שמחה אמב"ש (1892-1973) נולד בנווה צדק, קיבל בילדותו חינוך מסורתי וכשבגר נשלח ללמוד הנדסה באוניברסיטת נאנסי בצרפת. לאחר שסיים הצטרף למשפחה שנותרה במצרים. הוא גדל בבית אמב"ש בנווה צדק ואת ביתו בנה בתל אביב ברחוב יוחנן הסנדלר 18 בשכונת מרכז בעלי מלאכה, בסמוך לשטח הציבורי של השכונה שעל רובו ניטע שנתיים אחר כך גן המלאכה. שמחה אמב"ש היה נשוי ללאה בת מיכל שטיינברג, ממייסדי המושבה מוצא. הוא הלך לעולמו בשנת 1973 ונקבר בבית העלמין בכפר שמריהו. לאחר פטירתו עברה הבעלות על הבית לידי בנותיו אורה הרצוג (רעיית נשיא המדינה חיים הרצוג) וסוזי אבן (רעיית שר החוץ אבא אבן) ונשאר בבעלותן שנים רבות. הבית נמכר, שופץ והורחב באמצע שנות התשעים.

בסוף שנת 1930 הושכר ביתו של שמחה אמב"ש ומאז שימש אכסנייה לגימנסיה 'נורדיה' אשר נקראה על שמו של מקס נורדאו ששמו הונצח בשנות העשרים גם בשמות השכונות נורדיה ותל-נורדאו. אז מדוע הוקמה גימנסיה חדשה נוספת לגימנסיה הרצליה? בשנות העשרים פעלה עיריית תל אביב ככל יכולתה לשמירת האוטונומיה של מערכת החינוך היסודי. אולם המצב היה שונה בחינוך העל-יסודי. בתי הספר התיכוניים נחשבו מרכזי חינוך ולימוד גבוהים, שאינם חובה אלא רשות, ומשום כך לא זכו לתקציב ציבורי. כך קרה שההנהלה הציונית, האחראית לחינוך העברי מטעם ממשלת המנדט, לא גילתה עניין בהקמת בתי ספר תיכוניים, הנהגת העיר תל אביב שחסרה הייתה את האמצעים לממן בעצמה חינוך על-יסודי לא עשתה דבר, ומי שבכל זאת זכו בחינוך על-יסודי היו בניהם של בעלי ממון שלמדו בבתי ספר פרטיים. כדי שחינוך על-יסודי יהיה נגיש גם לתלמידים חסרי אמצעים התגייסו מורים, אגודות ופרטיים לייסד בתי ספר תיכונים נוספים. 

בשנת 1927 התארגנה חבורת מורים, 'אינג'נירים' ודוקטורים לאגודה שיתופית 'קואופרטיב חבר המורים', וייסדה גימנסיה חדשה בעיר, שפעלה בראשיתה במתכונת של תיכון ערב ושמטרתה להעניק השכלה תיכונית גם לתלמידים שעבדו בשעות היום והגיעו ממשפחות פחות מבוססות. ובלשון המייסדים: "מוסד שנועד בשביל השדרות הרחבות של העם ולאפשר גם להורים בעלי אמצעים מצומצמים להקנות לילדיהם השכלה תיכונית מלאה". בהתאם לחזון שהניע את מייסדיו, נקרא בית הספר 'גימנסיה לעם'. שכר הלימוד נקבע אמנם על עשר לא"י בשנה, אולם שבעים אחוז מהתלמידים נהנו מהנחות שונות. בינהם גם תלמידים מצטיינים שהיו פטורים כליל משכר הלימוד. את הגימנסיה הפרטית החדשה ניהל דוד סליפיאן, ששימש בטרם עלייתו לארץ כפרופסור למתימטיקה באוניברסיטה של ביילורוס (רוסיה הלבנה) במינסק. שלוש שנים קודם, ייסד פרופסור סליפיאן את גימנסיה בנימינה במושבה ראשון לציון, ובשנה הראשונה לפעילותה של גימנסיה לעם לימדו המורים בשעות היום בגימנסיה בראשון לציון ובהמשך נדדו אל דירתה השכורה של הגימנסיה התל-אביבית החדשה ללימודי ערב. עוד נציין כי שבעים אחוז מהתלמידי הגימנסיה לעם היו תלמידות.

בשנת 1929 החליטו ההורים באספה כללית להחליף את השם ל'גימנסיה נורדיה', וזאת "לזיכרון עולם למנהיגנו הגדול, ד"ר מכס נורדאו". נראה כי הבניין הראשון שהושכר עבור הגימנסיה החדשה היה ברחוב שפ"ר. מדובר היה בבית בעל קומה אחת ובו שבעה חדרים. אולם בתום שנת הלימודים הראשונה, כבר נדדה הגימנסיה אל מעונה השני - בית ישעיהו אליהו בשכונת תל-נורדאו (רחוב פרישמן 15 פינת רחוב בן-יהודה). אלא שגם כאן היו התנאים הסניטריים רחוקים מלהשביע והחדרים היו קטנים עבור כיתות הלימוד. לכן עבר בית הספר בסוף שנת תרצ"א (1930) בפעם השלישית והאחרונה. הכתובת החדשה היתה בית שמחה אמב"ש ברחוב יוחנן הסנדלר 18 שבשכונת מרכז בעלי מלאכה. את פרופסור סליפיאן החליף בניהול הגימנסיה הסופר שמואל שרירא-שראייר (1883-1944) אשר בנה את ביתו בשכונת כרמליה.

בשנה הראשונה למדו במוסד החדש בשעות אחר הצהריים והערב (מארבע ועד תשע) חמישים תלמידים, ב"מחלקה החמישית והשישית". מאוחר יותר נפתחו גם כיתות בוקר. המחזור הראשון סיים בשנת 1930 אחרי שלוש שנות לימוד. בשנת 1933 כבר למדו בגימנסיה 250 תלמידים בעשר כיתות (שמונה מחלקות ושתי מכינות). אז כבר נמשכו הלימודים ארבע שנים מלאות. עשרים מורים לימדו במוסד החינוכי החדש ורובם בתנאי שכר מינימליים. זאת כדי לא להכביד על תקציב המוסד. ומשכורת המורים אף הקצו כסף לרכישת ספרים, ריהוט לבית הספר וציוד למעבדות.

מסירותם של המורים לתלמידים ולבית הספר לא ידעה גבולות. לעיתים קרובו ויתר מורה על חלק ממשכורתו על מנת לתמוך בתלמיד שלא היה בידו לממן את לימודיו. אזרחי העיר הוקירו את הגימנסיה בעלת האופי הציבורי-העממי ואת המורים המחנכים בה, את חיי החברה והתרבות התוססים בין כתליה, את המקצועות המעשיים הנרכשים בה ואת החוגים שמטרתם "להציל את הילד משעשועי הרחוב ומהשפעתו הבלתי רצויה". בשנת 1934, כאשר מנה 400 תלמידים, הפך בית הספר למוסד ציבורי בניהולה של החברה לחינוך ולתרבות בע"מ, ונכלל ברשת החינוך של כנסת ישראל. בשנות הארבעים שינתה גם הרשות העירונית את עמדתה והחלה להקים בתי ספר תיכוניים (הראשון בהם הפך לתיכון עירוני א') ולתמוך בתקציבי בתי הספר התיכוניים הקיימים בתחומה.

בשנת 1932, לאחר שהחליטו להרחיב וגם לפתוח כיתות לימוד עבור ילדים בגיל בית ספר יסודי נוספה לגימנסיה נורדיה קומה שלישית. למרות ההרחבה, עדיין חסר היה בית הספר מגרש ספורט וחצר למשחק, ולצד דברי השבח למורים ולשיטות הלימוד התפרסמו ביקורות שליליות על המצב הפיסי הרעוע של המבנה, הלכלוך וההזנחה.  בשנת 1937 נכתב בדו"ח ביקורת על בית הספר: "על אחד הקירות בגימנסיה נורדיה ראיתי ציורי תלמידים כגון אשתו של אחד המורים ועוד כתובות. כתובות קעקע מכסות את מדפי הספסלים הישנים, עד כדי חור מפולש באחד מהם", ובמקום אחר: "ריח רע מבתי הכסא מתפשט על הפרוזדורים". בשנות השלושים והאבעים שימש המבנה בשעות הערב את בית הספר למוסיקה בית לויים, את 'שעורי ערב החיים' כמו גם מסגרות נוספות להשכלה.

כיוון שלבית הספר לא היה מגרש ספורט, הסכימה אגודת הספורט 'מכבי' שתלמידי הגימנסיה ישתמשו במגרשי האגודה הסמוכים לבית מכבי. אלא שהתלמידים אשר צריכים היו לכתת רגליים כדי לקפוץ לגובה ולרוחב, העדיפו את גן המלאכה הציבורי שממול לבית הגימנסיה (היום גינת שינקין). מתפללי בית הכנסת גאולת ישראל (בית כנסת המרכזי לשכונת מרכז בעלי מלאכה הפועל גם כיום) התלוננו שהילדים נכנסים לגן הציבורי בהפסקות, שוברים את מתקני הגן ופוגעים בעצים.

מורי הגימנסיה שביקשו להקל על מצוקת התלמידים פנו לראש מחלקת הנטיעות בעירייה לאפשר להם לשחק בגן המלאכה. אולם ראש המחלקה סירב בתואנה כי: "היחס הוונדלי של תלמידיכם לעצים בחורשה וחוסר כל יחס מצד המורים, שאינם מנסים אפילו להפריע בדבר". מנהל המחלקה נימק דבריו בכך שהמורים אינם משגיחים על התלמידים ומעשיהם: "לפני זמן ידוע קילף אחד מתלמידיכם את העור מעץ גדול בחורשה" (על החתום, שושני). בלחץ ההורים והתושבים הקצתה העירייה בסופו של דבר את הגינה ברחוב שינקין למשחק וספורט לתלמידי המוסד.

חלק מהמידע הנכלל בערך פורסם לראשונה בספר תל אביב. עיר גלויה מאת יוסי גולדברג, שולה וידריך ופרופ' עירית עמית-כהן.

..

.