מגרש עמירם / גן דבורה אופמן מאת דני רכט

השטח הגובל מצפון ברחוב גורדון, בין רחובות דב הוז, נתן החכם והירשברג מסומן במפת השכונות המצורפת לספר תל אביב בעריכת דרויאנוב כאדמת יעבץ. השטח חולק למגרשים לבנייה. את אחד מהם (לימים נתן החכם 20 פינת אמיל זולה) רכשה העיריה בשנת 1938 מבעליו. המגרש הוחכר מאוחר יותר למחלקת הכדורסל של אגודת ברית מכבים עתיד.

ראשיתה של אגודת ברית מכבים עתיד בשנת 1935. היתה זאת אגודה אחות למכבי תל אביב ופעלו במסגרתה מחלקות ספורט בתחומי השחיה, כדורמים, כדוריד, הוקי, סייף, טניס שולחן, אתלטיקה וכדורסל. מחלקות השחיה והכדורמים פעלו בבריכת גן הדסה, בעוד שמשרדי האגודה היו ברחוב דיזנגוף 96. בראש האגודה עמד שנים ארוכות מר פריץ לוינסון.

בתאריך 22.2.1946 תקף כוח של ההגנה בפיקודו של דני מס את מחנה שרונה במסגרת ליל המשטרות. התקפה שהיתה חלק משורת פעולות מחאה נגד סגירת שערי הארץ בפני עולים יהודיים. הנשק לכוח הפשיטה הובא משוח בגריז, מה שגרם לאיחור ביציאה למִבצע. הכוחות הבריטים במחנה שרונה קיבלו התרעה על ההתקפה הצפויה ונערכו לקראתה. חרף אובדן גורם ההפתעה, החיוני כל כך במִבצעי קומנדו, החליט מפקד הכוח לדבוק במשימה. הצנחנים הבריטיים שבמחנה הכינו מארב ללוחמים ופתחו עליהם באש כבדה מיד עם תחילת המיתקפה, בה השתתף גם עמירם בלינקוב, כדורסלן הקבוצה ומדריך בתנועת הנוער מכבי הצעיר הקשורה לאגודת ברית מכבים עתיד.

חוליית החוד בפיקודו של דני מס חדרה למחנה שרונה והתקדמה בחורשת האקליפטוסים בשטח שבין הבתים המזרחיים של המחנה לבין הגדר המזרחית שלאורך דרך פתח-תקווה. בכיתת הפורצים היו דני מס, עמירם בֶּלינקוב (שנשא ילקוט חומר נפץ), שמואל הרם, אלי שמיר, יהודה אראל, גדעון בנדל, ראובן זיידנברג ועוד. אריה קסלמן היה המקלען בחוליית החיפוי הקדומנית. בשעה 00:06, הבחינו חיילי הסיור הבריטי בתכונה כלשהי בנקודת הפריצה, ומהשריונית שסיירה במקום נורה לשמיים זיקוק בצבע אדום. אש בריטית עזה נפתחה לעבר נקודת הפריצה ובצרור הראשון נפגע אהרון ידידיה למוות. כוח החוד היה כבר כמאה מטרים בתוך המחנה, וכשזוהה נפתחה לעברו אש תופת. לוחמי החוד התפצלו לשתי חוליות והסתערו תחת האש הצולבת קדימה. כשהגיעו ליעד נוכחו שהשריוניות אינן במגרש החניה (מפני שהוצאו לסיורים ההיקפיים סביב המחנה). בלינקוב זחל והשליך את המטען שנשא על גבו ליד כלי רכב במגרש, וחולייתו התרחקה בריצה מהחניון. כשלושים מטרים מהגדר המזרחית נלכדו פתאום שלושת לוחמי החוליה – בלינקוב, שמיר והרם, באלומת הזרקור ומטח יריות קטלני נפתח עליהם. תחילה ניסו לסגת לנקודת הפריצה אך מכיוון שהאש הבריטית רוכזה לשם, פנו לעבר הגדר המזרחית שלאורך דרך פתח-תקווה. השלושה הצליחו להגיע לגדר והרם החל לטפס עליה. בֶּלינקוֹב היה כשלושה מטרים מאחור, ולפתע שמיר צעק: "עמירם נפל". הרם קפץ חזרה מהגדר אל עמירם, מישש את עורק צווארו ולא הרגיש בהולם הדופק. בחרדה הוא שם את אוזנו על חזהו ונוכח שלבו נדם. הרם אמר לשמיר שאין להם ברֵרה ועליהם להשאיר אותו ולברוח. אלי שמיר התעקש להוציא את בלינקוב מהשטח מוכה האש, והרם נאלץ למשוך אותו בחוזקה מהגופה כדי להסתלק במהירות. תחת שריקת הכדורים הם הגיעו לגדר, טיפסו עליה, קפצו למטה ודילגו מעל סוללת הקונצרטינות בבריחה מהירה.חוליית אראל רצה כמתוכנן לנקודת הפריצה, ולפתע נשמעה צעקתו של אריה קסלמן שנפצע. קסלמן המדמם כבש את כאביו ובמהלך הפינוי הרפואי נפטר מאובדן דם. במהלך הנסיגה נפגע גם שרגא הָר ונותר פצוע אנוש בשטח מפני שאיש לא הבחין בהיעדרותו. בהודעת הממשלה הרשמית ובדיווחים העיתונאיים נמסר כי בתוך המחנה נמצאו שני הרוגים ופצוע אנוש שלישי (שרגא הר) שנפטר במהלך פינויו לבית-החולים הממשלתי. ממצאי הנתיחה הפתולוגית העלו כי הָר נתפס בידי הבריטים כשהוא פצוע ובמהלך הסעתו ליפו הוכה למוות וגולגלתו רוצצה בידי שוביו. פעילות הלוחמים בתוך מחנה שרונה נמשכה כשלושת רבעי שעה מתחילת החדירה ועד להשלמת הנסיגה.

הלווייתם של עמירם ושלושת חבריו לפעולה בבית הקברות נחלת יצחק הפכה למפגן הזדהות המוני של תושבי תל-אביב עם דרך המאבק המזוין נגד השלטונות הבריטיים (על שמם נקרא רחוב הארבעה). בישיבת אבל שקיימה האגודה ביום השבעה למותם של הארבעה הוחלט כי מגרש האגודה ברחוב לסינג (לימים נתן החכם) יקרא ע"ש של עמירם בלינקוב. המגרש נחנך בטקס שהתקיים בתאריך 21 בספטמבר 1946, כשבעה חודשים לאחר נפילתו של עמירם. בנוסף, הוחלט לקיים טורניר כדורסל שנתי על גביע עמירם. לאחר מלחמת השחרור החלו עוד אגודות לארגן טורנירים לזכר כדורסלנים שנפלו בקרבות. עמירם היה נצר למשפחת צ'יזיק הידועה והרביעי מתוכה שנפל במערכות ישראל. קדמו לו: שרה צ'יזיק שנפלה בתל-חי, 1920. אפרים צ'יזיק שנפל בחולדה, 1929 (על שמו נקראה שכונת אפרים הסמוכה), בת-עמי יהלום שנפלה בשירות הצבא הבריטי במצרים, 1944.

באותן השנים קיימו מרכזי הפועל ומכבי העוינים זה לזה ליגות כדורסל נפרדות. מאחר ומפעל ההנצחה אמור היה להיות מנותק מפוליטיקה החליטה אגודת ברית מכבים עתיד להפר את החלטת מרכז מכבי וקיימה את הטורניר גם בהשתתפות שתי קבוצות הפועל. הטורניר התקיים במהלך סופשבוע (18-19 באפריל 1947) ובגביע זכתה הפועל חיפה. בשנים הבאות הפך מפעל ההנצחה גם לטורניר קבוצות נוער בהשתתפות מכבי תל אביב.

בשנת 1953, שנתיים אחרי היווסדה של ההתאחדות לספורט, הוקמה בתוכה ועדת כדורסל, שהודיעה על פתיחת שתי ליגות מבחן. שני המרכזים התבקשו לשלוח ארבע קבוצות לליגה הראשונה ושש לשנייה. את מרכז מכבי יצגו בליגה הראשונה מכבי חיפה ועוד שלוש קבוצות תל אביביות: מכבי ת"א, מכבי דרום ת"א ומכבי צפון ת"א. ברית מכבים עתיד שובצה בליגה השניה. בתאריך 24 באפריל 1953, התקיים משחק הבכורה של הליגה הראשונה במגרש עמירם. מכבי צפון ת"א הובסה על ידי מכבי ת"א בתוצאה 18-51. כעבור שנה, עלתה ברית מכבים עתיד לליגה הראשונה (ירדה שוב לליגה השניה בתום עונת 1956/1957 ). בתחילת שנות החמישים שיחק בקבוצת ברית מכבים עתיד שמואל (שמלוק) מחרובסקי שגדל בכפר סומייל. שמלוק, היה לימים למנהל המיתולוגי של מכבי תל אביב בכדורסל (משנות השישים ועד שנת 1992) במקביל היה גם מבעלי משרד הפרסום שמלוק-רבן.

באמצע שנות השישים ליהטט על מגרש עמירם ילד שהתגורר בסמוך (ברחוב דיזנגוף 159) - מיקי ברקוביץ'. לימים גדול שחקני הכדורסל ילידי הארץ. באותן השנים הפך המגרש למפגע רעש ותלונות השכנים הציפו את בכירי העיריה. בסופו של דבר פינתה אגודת ברית מכבים עתיד את מגרש עמירם. בעקבות דרישת העיריה, בעלת השטח. לראשי האגודה הובטח פיצוי של 6 דונם בפארק הירקון (שיועדו לבניית בריכת שחייה) אלא שהעיריה חזרה בה מסיכום זה. במהלך שנות השבעים צומצמה פעילות המחלקות. חלקן נסגרו וחלקן אוחד עם אגודות ספורט אחרות. במקום בו פעל המגרש נבנה באמצע שנות השבעים מקלט תת-קרקעי וסביבו ניטע גן קטן. בשנות השמונים שופץ הגן הנחבא והוא נקרא כיום: גן דבורה אופמן. ראוי שראשי העיריה ימצאו דרך לאזכר בגן את הלוחם שנפל בקרב בשרונה, כמו גם את אגודת הספורט התל-אביבית שנשכחה.

"הצריף של האוהל, ניחוח של ים / מפרש בודד מלבין באופק / מגרש עמירם - החול מה זה חם..." מגרש עמירם מוזכר בשיר זה לא בדיוק געגוע. מילים: אריק איינשטיין. לחן: יהודה פוליקר.

תודה לד"ר ניר מן על הסיוע.

..

.