ביח"ר ארבר לחומרי בניין מאת דני רכט


לשינוי בסגנון החיים עם המעבר מסמטאות יפו ונווה שלום הצפופות אל אחוזת בית המרווחת חשוב להוסיף מהפכה נוספת שהתרחשה באותן השנים - המעבר מבנייה בלבני דבש לבנייה בלבני מלט - שינוי שהשפיע דרמטית על איכות הבנייה. שני בתי חרושת חלוצים הובילו את השינוי. הראשון, בית החרושת של האחים שלוש, הינו תחנת חובה לכל מדריך הטיולים בשכונת נווה צדק. השני, בית החרושת של ארבר נשכח מהזכרון הציבורי.


דוד ארבר נולד בשנת 1861 בחצי האי קרים. לימים עסק במסחר והיה בעלים של טחנת קמח. עם עלייתו לארץ פתח ארבר חנות ברחוב בוסטרוס. מאחר והיה ער לשינויים החברתיים בקרב הציבור היהודי ביפו ולאסיפות שהובילו לייסוד אחוזת בית, החליט לייסד בית חרושת למוצרי בניין בו ייצר בנוסף ללבני מלט, גם טבלאות (בלטות) וכן אלמנטים מוכנים לשילוב בבנייה. מתחרה אחר בנוסף לאחים שלוש היה בית החרושת וילאנד שפעל בסמוך לתחנת הרכבת יפו. הבית הראשון שנבנה מלבני בית החרושת של דוד ארבר היה בית עקיבא אריה וייס ראש ועד אחוזת בית, שכתב על כך בזכרונותיו: "ביום בהיר אחד נשלח אלי כמו מן השמים, איש אחד ושמו דוד ארבר, והרצה לפני את עניינו בזו הלשון: כידוע מתכוננת אגודת אחוזת בית לבנות בקרוב שישים בתים… אני בא בהצעה לייצר פה לבני מלט, שמהן בונים את רוב הבניינים בחוץ לארץ…".


בית החרושת ארבר פעל בקצה הדרום-מערבי של שכונת אהל משה. מיקומו המדוייק בשטח בין בית כהן ומורדוך (רחוב ראשונים 14), בית יעקב מטלון (רחוב לילינבלום 1) והבית הסמוך אליו (רחוב פינס 27). בתים נבנו החל ממחצית שנות העשרים של המאה שעברה. אולם ב-1907, כשהחלה העבודה בבית החרושת של ארבר, היתה סביבה זאת ריקה והבתים הקרובים ביותר אליו היו אלה שבשולי שכונת נווה צדק. הבית הראשון שנבנה בסביבה ושוייך לתל-אביב היה ראינוע עדן שהחל לפעול בשנת 1914.


ארבר העדיף תחילה להעסיק יהודים יוצאי רוסיה איתם היתה לו שפה משותפת, אך אלה העדיפו לעסוק בשמירה ובעבודות חקלאיות. על כן החליף אותם ביוצאי תימן שהתגוררו בשכונת מחנה יהודה הסמוכה, בשכונת מחנה יוסף שרוב תושביה היו יוצאי עדן, ובשכונת קרטון (חארת' אל טאנאק). בפרסומת מאותן השנים נראה מבנה קטן בן קומה ועליו השלט 'מרצפות ארבר'. על הצילום נרשם: "ארבר ד. בי"ח לתעשית חומרי בניין ממלט, מרצפות, מדרכות וקשוטים לבניינים. אהל משה, ר' אהל משה בית אלמלח יוסף".


יהודה משאט, תושב מחנה יהודה, עבד אצל ארבר כמנהל עבודה עד שנת 1924. באותה שנה עזב את עבודתו וייסד עם העסקן יהודה כהן (גם הוא מיוצאי תימן) את בית חרושת המומחה למרצפות, אשר פעל עד שנת 1991 בפינת רחובות שבזי ופינס, פחות ממאה מטר מהמקום בו פעל בראשית שנות העשרים בית החרושת.


עם ההתרחבות המואצת של הבנייה בתל-אביב, פתח ארבר את בית החרושת ארבר ברחוב הכרמל (רחוב המלך ג'ורג' כיום) ובית חרושת נוסף בסמוך לדרך יפו תל-אביב. לצידו של ארבר עבדו ששת בניו אפרים, מאיר, אברהם, מנחם, יהודה ואלעזר. לדוד ולאה ארבר היו גם שלוש בנות: רחל, בת-שבע וגיסה. דוד נפטר בשנת 1924 כשהוא בן 63. שלוש וחצי שנים אחר כך נולד לבנו יהודה בן בכור שנקרא על שם הסב.



תודה לשולה וידריך

בית החרושת למוצרי בניין של דוד ארבר פעל בשוליה של שכונת אהל משה - סביבה שלא היתה מיושבת בתחילת העשור הראשון במאה שעברה. על הצילום נרשם: "ארבר ד. בי"ח לתעשית חומרי בניין ממלט, מרצפות, מדרכות וקשוטים לבניינים. אהל משה, ר' אהל משה בית אלמלח יוסף".

~~

.

ערכים בסביבה

.

אהל משה

בית המרחץ ברחוב פינס

נווה צדק

מחנה יהודה