בית יעקב אלקיים מאת דני רכט

הרב משה אלקיים עמד בראש הישיבה בעיר מרקש במרוקו. בקיץ החם של שנת 1856, עשרים וחמש שנה בטרם החלה העליה הראשונה, יצא הרב בראש קבוצה של כמאה חמישים איש בספינה בדרכם לעלות לארץ הקודש. בנוסף לתלמידי הרב כללה הקבוצה גם רבנים וסוחרים. עם הגעתם לעיר יפו הקים בה הרב מחדש את ישיבת מרקש. הישיבה פעלה בחצר היהודים (דאר אל-יהוד) - מרכז החיים היהודים ביפו של המאה ה-19. בספרו יפו-נווה צדק, ראשיתה של תל-אביב (משרד הבטחון, ההוצאה לאור 1990) מספר מרדכי אלקיים, המחבר: "בשותפות עם אחיו, הקים רבי שלמה אלקיים חנות לצורפות ולחלפנות. רבי משה השקיע בחנות כסף ואילו רבי שלמה עבד בה. ההכנסות חולקו בין שניהם. רבי משה הקדיש את כל חייו לתורה ולישיבה".

ילדיו של רבי משה המשיכו בדרך העסקנות הציבורית לצד לימוד התורה. הבן עזיז היה אחראי מטעם הקהילה על חצר היהודים (דאר אל-יהוד) ועל קליטת העולים הבאים להתיישב ביפו. בן אחר היה ממחדשי הישוב היהודי בעיר לוד. ובן נוסף, יעקב אלקיים נולד ב-1874 והוסמך לרבנות בירושלים. הוא חזר בתום לימודיו לעיר יפו והיה מראשוני המתיישבים בשכונת מחנה יוסף, בה התגורר במשך עשרים שנה. חברו לספסל הלימודים בישיבה בירושלים היה בן-ציון מאיר חי עוזיאל (1880-1953). שנים לאחר תום לימודיהם, המליץ אלקיים, חבר ועד קהילת יפו, על עוזיאל למשרת הרב הספרדי ליפו. לימים נבחר עוזיאל לכהן כרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל.

כמה מסוחרי העדה הספרדית ביפו היו בין מקימי אחוזת בית, היא שכונת תל-אביב. אחרים, בהנהגת הרב יעקב אלקיים וחכם בכור יעקב פפולא, התארגנו תקופה קצרה אחר כך ורכשו בשנת 1913 את אדמת שכונת שבת אחים. בניית בתי השכונה הראשונים התעכבה עד למחצית שנות העשרים. הרב יעקב אלקיים היה מהראשונים שבנו את ביתם בשכונה המרוחקת אז. לעומתו, חכם פפולא העדיף להמשיך ולהתגורר בביתו שבשכונת נווה שלום, ורק בשנות השלושים בנה בית בשכונת הספרדים שאת הקמתה יזם יחד עם הרב יעקב אלקיים עשרים שנה קודם.

ביתו של הרב יעקב אלקיים נבנה בשנת 1926 והיה מהבתים הראשונים בשכונת שבת אחים שהוקמה ביוזמתו. את הבית בן הקומה בפינת הרחובות הלבנון (כיום רחוב בר אילן 1) ומונטיפיורי (לימים: מלצ'ט 42) תכננו המהנדס ליאון (אריה) פינשטין ושותפו הנרי (יחזקאל) ליברסון. לפי נתוני מפקד התושבים משנת 1928, התגוררו בבית הרב יעקב (בן 56) עם רעייתו שושנה (בת 50) ושני בנים. בשנת 1932 הוסיף הרב אלקיים קומה שניה לביתו והמשפחה עברה אליה. בקומה הראשונה פעלה חנות המכולת של אדון ינצק (ואחר כך של מרינצ'יק). לצידה פעל במקום בית הכנסת בית יהודה.

הרב יעקב אלקיים הלך לעולמו בחודש יוני 1951. מסע ההלוויה יצא מביתו בשכונת שבת אחים אל ירושלים אליה הובא הרב למנוחת עולם. הבית העשיר בפריטים המזוהים עם הסגנון האקלקטי הוכרז לשימור. אחרי שנים שהבית היה נטוש והרוס (רק הקירות החיצוניים נותרו ממנו לטובת שיפוץ שנדחה במשך שנים) זכה הבית לעבודות שימור והרחבה שתוכננו על ידי האדריכל אריה לזובסקי והושלמו בשנת 2015.

הרב אלקיים התפלל בבית הכנסת הספרדי ברחוב רש"י שהיה בין מייסדיו, אך בקומת הקרקע בביתו השכיר הרב בשנות השלושים דירת שני חדרים למטרת בית כנסת בנוסח אשכנזי. על חוזה השכירות עם אלקיים חתמו שלושה אנשים מגבאי ועסקני בית הכנסת. המתפללים היו ברובם יוצאי העיר צ'רנוביל, מחסידי האדמו"ר מהארנאסאייפל הרב יהודה לייב טברסקי. באמצע שנות השישים תבע ישועה אלקיים, בנו של הרב, את פינוי בית הכנסת והשבת הנכס לידיו.

טענת התביעה הייתה: "אבי התובע השכיר את המושכר לשלושת האנשים הפרטיים על פי חוזה השכירות, אך לאחר שהנ"ל נפטרו הרי פקעה השכירות". על כך השיבו המתפללים הנתבעים: "המושכר הושכר למתפללים שהם גוף מאוגד אף כי לא נרשם כחוק. שלושת האנשים שכרו את המושכר בתור גבאי בית הכנסת. השוכר האמיתי היתה האישיות המשפטית (אגודה בלתי רשומה) והשכירות נמשכה אחרי מותם של שלושת החתומים על החוזה". השופט פסק לטובת בעל הבית ופסק הדין אושר בהמשך בכל הערכאות. בעקבות תקדים זה מיהר משרד הדתות לשנות את החוק כדי למנוע "סגירה סיטונאית" של בתי כנסת ושטיבלאך שסכנת פינוי איימה עליהם מצד בעלי בתים שהעדיפו להשכיר את נכסיהם בשכירות חופשית מאשר להמשיך ולהשכיר אותם לבתי כנסת הפועלים תחת חוק הגנת הדייר שאינו מאפשר את פינויים. הימים היו ימי "הברית ההיסטורית" בין המפד"ל לבין מפא"י ומי שהביא את הצעת החוק למליאת הכנסת היה שר השיכון יוסף אלמוגי.

בתאריך 15 במאי 1963 הגיע לבית אלקיים פקיד ההוצאה לפועל בליווי שוטרים למקרה של התפרעות. זאת במטרה לממש את צו בית המשפט. יחד איתם הגיע למקום בעל הבית אלקיים יחד עם שמונה "סבלים" ששכר, לצורך פינוי הרהיטים לטענתו. לאחר ש-15 עד 20 מתפללים שהתבצרו בבית הכנסת הודיעו שאין בכוונתם להתפנות, עזבו השוטרים את המקום. או אז, פרצו ה"סבלים" אל בית הכנסת, היכו את המתבצרים ופצעו שניים מהם. "זה לא פינוי, זה פוגרום" זעקו עוברים ושבים שנחלצו לעזרת המתפללים. כוח המשטרה חזר והשליט סדר במקום.

בהמשך מסרו המתפללים: "אנו מוכנים לרכוש מקום זה בכל התנאים שירצה בעל הבית. הן בשכירות ודמי מפתח, הן בקניית בית הכנסת עצמו עם קומת הגג וזאת בכל סכום שיושת עלינו על ידי שמאי מומחה ניטראלי. אבל בעל הבית מר ישועה אלקיים עומד במריו. בכל הבית שבו נמצא בית הכנסת ובכל הסביבה אין איש אשר טען אי פעם על הפרעות כלשהן מצד בית הכנסת. כל האזור נחשב לסביבה דתית מובהקת ובית כנסת זה הינו מהיחידים בסביבה המקיים מניינים קבועים בימי חול ושיעורי דף יומי מידי יום ביומו. בשנאתו של בעל הבית ליהדות ולכל ערכיה המקודשים הכניס נימה מרירה מאוד למערכה זו, המנהלת על זכות קיומו של בית כנסת – מקום מקדש מעט של מאות מתפללים זה עשרות בשנים". בסופו של מאבק ממושך ומתוקשר עברו חסידי האדמו"ר מהארנאסאייפל להתפלל בבית אחוזת שוק ברחוב נחמני 39.

בדירה אחרת בבית אלקיים התגורר האדמו"ר מבויאן במשך תקופה (בהמשך עבר אל רחוב יבנה) חסידות בויאן היא ענף של חסידויות סאדיגורה ורז'ין. החסידות הקטנה התפרסמה כשרכשה את זכות ההדלקה בחגיגות ל"ג בעומר בקבר הראשב"י במירון.

..

.