טחנות ג'רישה / שבע טחנות מאת שמואל גילר

שרידי טחנות הקמח בעיקול נחל הירקון סמוך לאגם הפארק, מוכרים בשם 'שבע טחנות'. מסופר כי שבע טחנות אבני ריחיים נותרו לעבוד מתוך אחת עשרה שהיו במקום, ומכאן נגזר שם האתר. במרס 1926 שלח עורך הדין דוד מויאל, בנו של יוסף ביי מויאל, מכתב למר סטובס מנהל מחלקת המקרקעין בירושלים. הוא טען כי הוא ומשפחתו בעלי אחת הטחנות, ואילו הממשלה היא בעלת הטחנה השנייה באותו מבנה. הוא הציע לרכוש את חלק הממשלה כדי להיות הבעלים המלא של המבנה בכדי שיוכל לשפצו. תיק ממשלת המנדט הבריטי שעסק בבקשת מויאל ובחלקה של הממשלה במקום, מאיר את תולדות מתחם טחנות ג'רישה בראשית המאה העשרים. הטחנות שרתו את ערביי יפו והסביבה ושמשו כמקום מפגש חברתי לכפריי האזור. אתרי טחינה נוספים היו טחנות 'אל-הדאר' ('עשר טחנות') סמוך לגשר בדרך שהובילה מיפו צפונה, היום רחוב פנחס רוזן, וטחנות 'אל-מיר' ו'אבו-רבאח' הסמוכות לפתח-תקווה.ב-2 ביוני 1920, עוד טרם תחילת רישום המקרקעין במרשם המקרקעין הבריטי החדש, הגיע למקום מישל ארמן, רשם המקרקעין של יפו, לבחון את אתר הטחנות כדי לאתר את חלק הממשלה. המידע הופיע ברשימת המועצה האזורית (מג'לס אל-אידרה) שפרט את נכסי השלטון העות'מאני במרחב יפו. הרשם הכין תסריט מדויק של אתר הטחנות, ובו פרט את מיקום כל אבן ריחיים ושמה העממי המקובל בפי כפריי הסביבה. על פי התסריט היו במקום שלוש עשרה אבני ריחיים, מתוכן שתיים שלא פעלו בתוך מבנה הרוס. רק שש מהאבנים פעלו, כשחמש האבנים במבנה הגדול ביותר היו לא תקינות באותה עת.

על פי הדיווח שמסר, הטחנות נרשמו לראשונה בטאבו בידי הממשל העות'מני בשנת 1913. באתר היו ארבעה מבנים ואבני הריחיים מוספרו בתסריט הרשם: מס' 2-1 – הטחנות החדשות, במבנה 1 / מס' 3 – טחנת רוג'י, במבנה 2 / מס' 4 - טחנת קהוג'י, במבנה 2 / מס' 5 – טחנת ריחאן, במבנה 3 / מס' 6 – טחנת אבו רישה, במבנה 3 / מס' 7 – טחנת אבו רקבה, במבנה 3 / מס' 8 – טחנת צנובן, במבנה 3 / מס' 9 – טחנת אל-בואב, במבנה 3 / מס' 11-10 – טחנות אל-ערה, במבנה ההרוס שלא מוספר / מס' 12 – טחנת ע'רבי אש- שנקה, במבנה 4 / מס' 13 – טחנת שרי-אש -שרנה, במבנה 4. משפחת מויאל הייתה בעלת מחצית ממבנה מס' 4 ששטחו היה 56 מטרים רבועים ובו אבני הריחיים 13-12. כפי שעולה מנסח הרישום משנת 1934, בני המשפחה היו צאצאי יוסף ביי מויאל שירשו את הנכס עם מותו.

יוסף מויאל נולד בשנת 1834 במרוקו, לאביו אהרון מראשי הקהילה ברבאט. בשנת 1860 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה ביפו. אהרון רכש נכסים רבים והיה ממנהיגי הקהילה הספרדית בעיר. בנו יוסף ירש את עסקיו וזכה לתואר 'ביי' העות'מני. הוא שימש כקונסול פרס וספרד ביפו, וזכה לאותות הכבוד של מסדרי 'קארלוס השלישי' ו'איזבלה הקתולית'. הוא מוזכר בין היוזמים והתורמים להקמת מגדל השעון לכבוד יובל שלטונו של הסולטן עבדול אל-חמיד השני בשנת 1903. לאחר מות אשתו הראשונה שמחה לבית פרדו, נשא לאישה את רחל ממשפחת רג'ונס. הוא נפטר בשנת 1914 והותיר תשעה בנים ובנות. ארבעה מאשתו הראשונה וחמישה מהשנייה.

בנסח רישום הטאבו רשומים: דוד ומסעודה שנולדו מאשתו הראשונה, וכן מנהל העיזבון של הבת סולטנה שהייתה חשוכת ילדים וילדי הבת אסתר: מוניר, ויקטוריה, נדים, סועד, ונזימה. רשומים גם אסתר, משה, אהרון, אברהם, וניסים, ילדי אשתו השנייה רחל. חלקו של דוד מויאל היה גדול מעט מהאחרים מאחר והוא רכש את חלקם של יורשי חאג' איברהים עבד אל-פאתח' בראשית שנות השלושים.

המחצית השנייה התחלקה בין הממשלה (9 אחוזים) ובני משפחת אל-סעיד, מהמכובדות ביפו (41 אחוזים). היו אלה צאצאי השיח חאפז ביי אל-סעיד, מנהיג ערביי יפו ששימש כנציג העיר בפרלמנט העות'מני. מושל דמשק ג'מאל פחה גזר את דינו למיתה בשנת 1915, כשהעלה לגרדום בבירות את מנהיגי הערבים, אולם מפאת גילו המופלג נכלא חאפז ביי ומת בכלא מכוס תרעלה. בין בעלי האבן היה גם עאסם ביי אל-סעיד, בנו של סאלים ביי אל-סעיד ונכדו של חאפיז ביי, ששימש כראש עיריית יפו בשנים 1939-1919.

במהלך השנים פרסמה הממשלה מכרז להשכרת חלקה בטחנה. עד שנת 1928 זכה בו עבדול ראוף אל-סעיד, שסרב אז לשלם את דמי השכירות בטענה שהאבן פגומה ואינו יכול להפעילה. במכרז לאחר מכן זכה מחמוד חסן חג'ג, מוכתר הכפר ג'רישה הסמוך. בשנת 1931 הוא שילם דמי שכירות שנתית של שלוש עשרה וחצי לא"י, שירדה לכדי לירה וחצי בשנת 1935. לשאלת הממונה על המקרקעין לפשר הפחתת דמי השכירות, ענה המזכיר הכלכלי של מחוז יפו כי בכפר הסמוך שייח' מואנס הותקנה אבן ריחיים המופעלת במנוע, והיא פגעה אנושות בהכנסות טחנות ג'רישה. מעיון בנסח הטאבו עולה כי בעלויות הטחנות האחרות שונו בתכיפות בראשית המאה העשרים.

בדצמבר 1933 פנה עורך הדין מויאל שוב לממונה על המקרקעין והציע לרכוש את חלקה של הממשלה. הוא המליץ לממשלה למכור את הנכס מאחר והטרחה באחזקתו לא הצדיקה בעלות. מושל המחוז מינה בפברואר 1934 וועדה בת שלושה חברים ובהם שמאי מוסמך כדי לדון בפרטי המכירה. הם העריכו את המבנה בחמישים לא"י ואת חזקת ההנאה בדרך המשותפת לטחנות בחמש לא"י נוספות. מאחר ולחלקת המבנה מס' 4 היו בעלים רשומים רבים, ניתנה להם הזכות לרכוש מהממשלה את החלק היחסי הנגזר מחלקם, או להסכים למכירה למויאל. עאסם ביי אל-סעיד, ראש עיריית יפו, מימש את זכותו והגדיל את חלקו. העובדה שראש העיר ועורך הדין המנוסה רכשו חלקים במקום שאבד עליו הקלח, מלמדת על כך שראו במקום קרקע בעלת חשיבות במידה ומי הירקון ינוצלו בעתיד כמקור לחשמל. צאצאי יוסף ביי מויאל הלכו לעולמם או התפזרו ברחבי העולם, ובינואר 1950 הופקעה החלקה בידי עיריית תל-אביב לצורכי פארק הירקון. זכרה של משפחת מויאל, מהמכובדות ביפו, ממנה צמחו אנשי ציבור רבי פעלים, אינו מוזכר עוד במקום כפי שאינו מוזכר גם בכיכר השעון שהם היו מיוזמיה.

.

.