הסינרמה (בית הזירהטרון) מאת עידו ששון

הסינרמה הינו מבנה אייקוני ייחודי ומפורסם, אשר ידע עליות וירידות אינספור וניצב במשך יובל שנים ברחוב יגאל אלון 61-63 פינת יצחק שדה 45. בחודש אוגוסט 2016, חמישים שנה לאחר שהסתיימה בנייתו, נהרס המבנה. מזלו של בית הסינרמה לא שפר עליו לאורך השנים מרגע תכנונו ועד להריסתו. זאת למרות שאיכלס מאות אלפי מבלים מאושרים ברגעי השיא שלו. בין תקופות בהן עמד הבניין בשיממונו, שימש המבנה כבית קולנוע, תיאטרון, מרכז כנסים ועצרות פוליטיות, אולם מופעים שאירח אומנים מהארץ ומחו"ל. למרות שלא הוגדר כמבנה לשימור ולמרות שקיימים רבים, שבעיניהם מדובר בעוד אולם קולנוע, ללא כל חן וחשיבות אדריכלית שנהרס, נצבט הלב על לכתו בטרם עת של אולם הסינרמה האייקוני, שהשאיר חותם נצח בתרבות הישראלית.

שיטת הסינרמה

בראשית שנות החמישים התחילו להתפרסם בעיתוני הארץ ידיעות המבשרות על מהפיכה שמתחילה להתרחש בעולם בתחום הקולנוע, על האפשרות לצפות בסרט צבעוני ובאשליית "תבליט". המהפכה התחוללה באותן השנים בעקבות משבר ענף הקולנוע בארה"ב כתוצאה מהתחרות הקשה בין בתי הקולנוע והטלוויזיה. משבר זה גרם למפנה גדול בטכניקה הקולנועית שהיתה קיימת ומצאה ביטוי בסרטי תלת מימד. סרטי התלת מימד הראשונים בארץ הגיעו באותה התקופה והוצגו בקולנוע אופיר. בפריס של שנת 1900 היתה ידועה שיטת הסינראורמה (Cineorama) – שיטה להקרנה רב מסכית שהמציא ראול גרימואן-סנסון. עשר מקרנות הקרינו תמונות שונות על עשרה מסכים, שרוחבם הכולל היה כמאה מטרים. הצופים עמדו על משטח כשהמסכים מקיפים אותם. ההקרנות בתערוכה בפריס הופסקו מטעמי בטיחות. אבל הסינאורמה היתה צעד ראשון בפיתוח שיטות משוכללות יותר להקרנה רב מסכית.

בידיעה מרעישה מאוגוסט 1953 נכתב על שתי שיטות חדשות להקרנת סרטים בהוליווד. השיטה האחת, "סינרמה", מבוססת על אקרן קעור, הגדול פי שישה מן האקרן הרגיל בקולנוע (ואם תתקבל שיטה זו, יהיה צורך לבנות בתי "סינרמה" מיוחדים כי אי אפשר יהיה להשתמש בבתי הקולנוע הקיימים). השיטה השנייה קרויה "סינמאסקופ" והיא המצאתו של פרופ' צרפתי תוך שימוש בבתי הקולנוע הקיימים והתקנת ציוד מיוחד לצפייה בתלת מימד. "אין לדעת עדיין באיזו מהירות ובאיזו מידה יוגשמו ההבטחות החגיגיות של חברות הסרטים". בעיתון מעריב (11.3.1955) נכתב: "טכניקת הסינרמה מבוססת על שלוש מצלמות הסרטה המחוברות זו לזו המאפשרות צילום לא רק בקו ישיר אלא גם בזווית קיצונית שמאלה וימינה. ששה מקרופונים קולטים את הקולות מכל הצדדים והבד בבית הקולנוע לא רק רחב פי כמה אפילו מבד של סינמאסקופ אלא גם מורכב בחצי עיגול ונותן אשליה של תמונה פלאסטית בהחלט, תלת מימדית. התאמת בתי הקולנוע להצגת סרטי "סינרמה" דורשת כמעט את בנייתם מחדש. באופן כזה הצופה כמעט מוקף ע"י המראות והוא מרגיש את עצמו לעיתים כחלק מן הסצאנה". הכתבה התפרסמה בעקבות הקרנת הסרט "פלאי תבל".

מספר שנים לאחר מכן התברר כי שיטת הסינרמה לא ממש הצליחה להיקלט בעולם. הסתבר שהיא יקרה מידי ובתי קולנוע בודדים הצטיידו במערכות המתאימות. קרו מקרים שצופים הקיאו, כאשר המצלמה לקחה אותם למסע בתוך קרונית לונה-פארק מסחררת, מגבהים רמים לתהומות עמוקים". עיתון דבר (27.3.1953) עסק בשאלה "האם תגיע הסינרמה לישראל?". כתב העיתון דיווח לקוראים שהפיכת אולם קולנוע רגיל לאולם של הצגות סינרמה כרוכות בהשקעות גדולות מאוד ("המחיר בעד מערכת ציוד הדרושה לשם הכשרת קולנוע להסרטה בשלושה מימדים יכולה לעלות מ-1000 עד 6000 דולר"). בעיר ניו יורק הותקן עד כה רק אולם אחד לסינרמה ("ברודווי תיאטר"). יש עדיין עיכובים מבחינת האפשרויות של ייצור המוני. והמדיום החדש איננו "חומר גלם" נוח בידי היוצרים, הבמאים והסופרים, בייחוד בייצור סרטים עלילתיים.

קולוסיאום הברזנט

הזירהטרון היה אולם קרקס גדול בצורת אוהל שהוקם בשנת 1950 ברחוב ז'בוטינסקי מס' 105-107 ברמת גן והכיל 2,500 מקומות ישיבה. האוהל הענק שהוקף ביריעות בד, הוקם על ידי קבוצת חיילים משוחררים ונכי מלחמה בתמיכת עיריית רמת-גן (חבר ההנהלה המייסד היה מיכאל דוחוביץ). בקואופרטיב שהפעיל את הזירהתרון היו חברים 42 שותפים. במקום התקיימו הופעות קרקס וקרבות אגרוף שמשכו אליהם אלפי ילדים ומבוגרים מכל קצות הארץ, והמקום זכה לכינוי: "קולוסיאום הברזנט". המקומות היו מסודרים בצורת אמפיתיאטרון, והזירה במרכז נראתה לכל עין. באותה תקופה מרבית העולים לא ידעו עברית ברמה מספקת בשביל ללכת לתיאטראות ולבתי קולנוע, ומופעי קרקס סיפקו להם תחליף לבילוי בשעות הפנאי. המופעים היו ברמה אמנותית גבוהה וכללו: תעלולי אקרובטיקה, פעלולים מאחזי עיניים, ליצנים, להטוטי רוכבי אופניים, כלבים, סוסים, פילים, קופים מאולפים ועוד אלמנטים של זריזות ואומץ מלווים בהומור רב. מאוחר יותר הובאו גם חיות טרף מאולפות. הנהלת הזירהטרון הביאה אמנים רבים מחו"ל (כולל קרקס ווריטה), מופעים אלו זכו לשבחים בעיתונות הארץ ובחו"ל. המקום הפסיק לפעול בסוף שנות החמישים.

תולדות המבנה

בסוף 1959 החליטו חברי קואופרטיב הזירהטרון להקים בתל אביב את אולם הקבע שלהם. המגרש שנבחר למטרה זאת הרחק מאזורי הבילוי והאופנה, ממזרח לוואדי המוסררה (לימים נתיבי איילון) ובסמוך לשיכון מפ"ם ברחוב הגשר (מעונות פועלים ט"ו). המבנה, דמוי אוהל קרקס, היה פרי תכנונו של האדריכל אהרון דורון (1917-2012), בעל משרד אדריכלות עצמאי, שתיכנן מאות בתי מגורים לצד מבני ציבור ותרבות ידועים, זוכה פרס רוקח לאדריכלות. עיכובים שונים, בעיות כלכליות, חיכוכים בין השותפים ומצוקות תקציב עצרו את הבנייה ושלד המבנה עמד נטוש במשך שנים אחדות. כבר בשלבי הבנייה היה ברור כי אין לבסס את מבנה הזירהטרון החדש על מופעי קרקס וזירה בלבד.

בדצמבר 1963 פורסמה הודעה ראשונה בדבר הקמת אולם סינרמה בישראל, הראשון מסוגו באזור. ז'אן בושל איסאי, המנהל הכללי של חברת סינרמה הגיע לארץ לסיום המו"מ ולחתימת ההסכם לפתיחת אולם סינרמה בתל אביב. בינואר 1964 פורסם בעיתון חירות כי "צופי הקולנוע בתל אביב יוכלו עוד בסוף השנה הנוכחית לחזות ב'מסך הפלא' של תעשיית הקולנוע: הסינרמה.

מר יוסף אפשטיין, היה סגן יו"ר המנהלים של בנק פויכטוונגר לשעבר, איש עסקים ויזם. בתחילת 1964 עבר אפשטיין ליד שלד הבניין, ראה את הפוטנציאל הטמון במבנה הלא גמור, והחליט לרכוש אותו. הוא נכנס לשותפות ומימן את המשך הקמת המבנה. איש מהעוסקים בהקמתה לא ידע למה בדיוק נועד הבית. בין השאר הועלתה הצעה של האמרגן גיורא גודיק לתת לו את המבנה, אך המו"מ עם האמרגן המצליח (אז) נכשל. וכך, בעוד נשלמת הכיפה הגדולה של גג הבניין, החלו המשקיעים לחשוב על צורת הפעילות של בניין המופעים החדש. האולם, המכיל אלמנטים ארכיטקטוניים גרמניים, נבנה בצורה המאפשרת להכשירו גם להופעות קרקס וזירה – החלום של מקימי הבית. אחרי דיונים ממושכים הוחלט בשלב הראשון להתקין בחזית הבמה מסך סינרמה ולייעד את האולם והבניין להצגות סינרמה. משאושרה התוכנית על ידי העירייה, החלו דיונים עם המרכז הלונדוני של חברה הסינרמה העולמית, שהחזיקה באותה התקופה 57 אולמות סינרמה באירופה. חברה זו קיבלה (בשותפות עם חברת איביקור) זיכיון בלעדי להפעלת סינרמה בישראל . באותם ימים עבד בחברת איביקור מר ברני ביר - יהודי דרום-אפריקני נמרץ. "הצעתי לעניין במבנה את חברת סינרמה העולמית", הוא סיפר. והצעתו נתקבלה. מר ביר, שעלה לארץ בשנת 1962 מדרום אפריקה, ניהל את המו"מ בלונדון. לאחר שהעירייה אישרה, נחתם הסכם השותפות עם חברת "איביקור" בשנת 1965). בחוזה שנחתם נקבע כי חברת איביקור - נאמנות ופיתוח בע'מ מתל אביב, שבראשה עמד יוסף אפשטיין, תקבל דמי שכירות קבועים בעד האולם מידי חברת "סינרמה עולמית", שמרכזה בלוס אנג'לס בארה"ב, ואילו חברת הסינרמה תקבל 250 דולר לשבוע בעד שימוש בציוד להפעלת הסינרמה. הרווחים מהפעלת הסינרמה יתחלקו בצורה שווה בין שתי החברות. בדצמבר 1965 הוכנה תוכנית של סרטי סינרמה למשך השנתיים הקרובות. הוחלט שהסרט הראשון, שיסביר וידגים את מהות הסינרמה לתושבי ישראל, יהיה "שבעת פלאי העולם". בהתאם לתוכנית יערכו 3 הצגות סינרמה בכל יום. בין הצגה אחת לשניה תהיה הפסקה ממושכת יותר מאשר בקולנוע רגיל (דבר שנחוץ מטעמים טכנים). מחירי הכרטיסים לסינרמה יהיו גבוהים ממחירי כרטיסים לקולנוע רגיל והם ינועו בין 4 ל-8 לירות. מקימי בניין הזירהטרון קיוו לנצל את הזירה שבמרכז האולם גם למופעי קרקס בתקופה מאוחרת יותר. ההשקעה בהשלמת המבנה נאמדה מעל ל-5 מיליון לירות.

הידיעות לגבי פתיחת אולם הסינרמה באפריל 1966 קיבלו ביסוס של ממש. לקראת הפתיחה, ביקשו המארגנים להשיג את נוכחותו של כוכב קולנוע בינלאומי ופנו לשחקנית ג'ולי כריסטי ("Darling") שזכתה אז באוסקר. העלמה כריסטי, שהוצפה בהצעות הזמנות ותפקידים, השיבה במכתב לפירסומאי אשר הזמינה לטקס פתיחת הסינרמה "צר לי על שאיני יכולה להיענות להזמנתך. לא זו בלבד שאני כה טרודה בימים אלה בעבודה, אלא שאני אף ממש מתעבת הופעות במעמדים ובטקסים ציבוריים".

פתיחה – התלהבות ודעיכה

בתאריך 14.7.1966 נחנך בניין הסינרמה והחלו הצגות סרטי סינרמה בתל אביב. הסרט "שבעת פלאי עולם", אשר יצא לאקרנים ב-1956 וקטעים אחדים ממנו צולמו בישראל, "הוקרן לעיני למעלה מאלף צופים באולם המהודר הנמצא ברחוב יצחק שדה בתל אביב, בבניין שנועד במקורו לזירהטרון". לפני הצגת הבכורה נשאו דברי ברכה ראש העירייה דאז מרדכי נמיר, מר יוסף אפשטיין, ומר נוטרוב נציג סרטי הסינרמה. הקרנת הבכורה אורגנה על ידי ויצ"ו ואיל"ן. על פי פרסומי הסינרמה, הגיעו לאולם בשבועות הראשונים לפתיחתו מאה אלף צופים. סלוגן הפרסומת היה: "סינרמה - הבידור היחידי בישראל שלא יבוא אליך, לכן – בביקורך הבא בתל אביב בוא אתה אליו" (ספטמבר 1966).

באותה תקופה, שיטת הסינרמה, שהפכה לנפוצה במהלך שנות החמישים, החלה לדעוך ובעלי הקולנוע התקשו למצוא סרטים מתאימים בשיטה זו. כמו כן, לאחר ההתלהבות הראשונית פגה ההתלהבות מהחידוש. ורוב הסרטים שהוקרנו באולם לא היו סרטי סינרמה. בשנת 1971 תיאר נחום ברנע במאמר בעתון דבר את אופי הקהל שמגיע לאולם הסינרמה "בסינרמה, אולם שנחשב רק לפני שנה למהודר ולמטופח ביותר בתל אביב, יש שינויים. אלימות בקופות, אלימות בכניסה, אלימות בתפיסת המושבים. הכסא שלי, שהיה פעם רך ומרופד, נקוב באמצעיתו בחורים גדולים, תוצאה של שריפת הגומאוויר בסיגריות בוערות במכוון. לידי שני נערים, היושבים על משענות כיסאותיהם, ורגליהם משתלשלות בנחת כלפי מטה. הם מעשנים יורקים מצחקקים ומחליפים חוויות עם חבריהם באולם, והאולם כולו מקשיב בחרדת קודש. מי רוצה להתעסק איתם?" מפרסומי הסינרמה מתברר כי לאחר ההתחלה הכושלת הצליחו במהלך 1968 במכירת כרטיסים בעיקר תודות להקרנתם של סרטי מלחמת ששת הימים. ומספר המבקרים מינואר ועד סוף מרץ 1968 עלה על 200 אלף איש.

הנתונים הטכנים

בעיתון מעריב מתאריך 15.12.1965 התפרסמו הנתונים הטכנים הבאים: קוטר אולם: 56 מטר. באולם 3,500 מושבים. מספר העובדים: 33. שטח במה של 740 מ"ר (הגדולה ביותר מסוגה בארץ. במה זו נמצאה מאחורי במת הזירה העגולה, שבשעת הופעות תיאטרון אפשר לכסותה ולהעמיד עליה כסאות למקומות ישיבה נוספים). מבואת הכניסה לאולם משתרעת על 1,800 מ"ר (לפי החוק נדרשים 360 מ"ר בלבד). מרתף בשטח של אלף מ"ר. אגף נוסף (קומת ביניים) עם עשרים חדרים ויסודות המאפשרים בניית קומות נוספות. מסך ברוחב 35 מטר ובגובה של 12 מטר (הגדול ביותר בעולם). המסך הותקן בחזית הבמה, מאחורי זירת הקרקס, אשר הוכשרה לישיבת צופים. על פי התכנון, בעת הקרנת הסינרמה, שתיעשה משלוש נקודות הקרנה שונות, יוכל האולם להכיל רק 1,780 מקומות ישיבה מתוך 3,500 כי המושבים בשני צדי האולם העגול יבוטלו עקב זוויות הראיה הדרושות לראיית סרט מסוג זה. ("לכל מלוא העין" - כמאה וארבעים מעלות משמאל לימין). מסעדה וארבעה מזנונים. בבניין הופעל סניף בנק. שטח המגרש הוא 13 דונם. מתוכו נוצלו 8 דונמים להקמת הבניין עצמו, ואילו 5 דונם הוקצו למגרש חנייה. אולם מתברר כי מגרש חנייה זה לא יספיק לכל כלי הרכב שינהרו למקום. בגלל הצורך להגדיל את שטח החנייה מתנהל מו"מ עם העירייה לקבלת שטח קרקע נוסף, דרומית לבניין, על מנת להכשירו לחנייה. הרחבת שטח החנייה נתקלת לפי שעה בקשיים בגלל חשש שצירוף שטחי קרקע נוספת לזירהטרון בסמוך לנחל איילון, יפגע בעתיד בתוכנית נתיבי איילון (הכוללת סלילת כביש מהיר לאורך הוואדי).

נטישת המבנה

במיתון של תחילת שנת 1967 נקלע יוסף אפשטיין לקשיים כלכליים ופשט רגל. בתחילת חודש מאי 1967 הוציא בית המשפט המחוזי בתל אביב צו לפירוק חברותיו של אפשטיין וביניהן "איביקור" וחברת "זירהטרון". כונס הנכסים החל במאמצים למכור את הנכסים, כדי לאפשר מימוש חובותיו של מר אפשטיין ולסייע בכך לבנק ישראל, שהפך למעשה להיות לבעל הרכוש של חברות הבת של אפשטיין. ב-1 ביולי 1968 פורסם מכרז בעניין הזירהטרון – חברה לשעשועים בע"מ בפירוק, שהציע למכירה את הנכס הידוע בתור בניין הזירהטרון. המחיר שנקבע לרכישת הבית הוא 4 מיליון לירות. בשלב זה החלו מאבקים. מחד, הנהלת האופרה הישראלית שרצתה להפוך את הסינרמה לאולם הבית שלה, במקום אולם קולנוע קסם הישן בכיכר הכנסת. ומאידך, מפעילי הסינרמה טענו כי הם חתומים על חוזה עד 1972 ושלא ניתן לפנותם.

העירייה, שהיתה מוכנה לתרום מיליון לירות לאופרה, כדי שתוכל לרכוש את הבניין, נהנתה מהכנסה של מיליון וחצי לירות לשנה מהסינרמה. כותרות העיתונים עקבו במהלך השנתיים הבאות אחר המאבק בין האופרה הישראלית שרצתה לרכוש ולהפוך את המקום כאולם הבית שלה, לבין מפעילי הקולנוע, חברת "סינקו ישראל" שהחזיקה בבניין ובציוד המצוי בו בתוקף חוזה שכירות עד 1972. בנק ישראל, שקיבל לידיו ניהול נכסי בנק פויכטוונגר, מנע מאנשי הסינרמה לבצע שינויים בבניין. זאת לאחר פרסומי מסקנות מומחה שקבע שהאולם אינו מתאים לאופרה, אלא אם יעבור שיפוץ נרחב. "הם מעדיפים שהבניין יישאר כמו שהוא, מצב המאפשר ניצול למטרות שונות וכן קל יותר גם למכור אותו" – הסביר מר ביר.

בשנת 1970 פורסמו ידיעות כי כונסי הנכסים מצפים להודעה בדבר ביטול רכישת הסינרמה על ידי הממשלה והעירייה. מר משולם ריקליס הודיע לראש עיריית תל אביב כי החליט לבטל את תרומתו בסך חצי מליון דולר שהקציב עבור רכישת הסינרמה כמשכן עבור האופרה "לאחר שנתיים של סחבת. אין הוא רואה כל ברירה אלא להסתלק מהעניין". כמו כן פורסם, כי בעלי הון מאפריקה וגרמניה מעוניינים לרכוש את הסינרמה בתל אביב, מכירת הבניין לשימוש האופרה ירדה מן הפרק. מכירת הבניין היתה הכרחית בכדי לממן את החזר כספי הנושים של מר יוסף אפשטיין (בעל הבניין שפשט בשעתו את הרגל). למרות המאמצים למכור את הבניין, הוא נסגר ועמד בשיממונו משנת 1973 עד חודש אוקטובר 1986.

הסינרמה – גלגול שני

בשלהי 1986 הובטח באמצעי התקשורת כי המקום יהפוך "למקדש החדש של חיי הלילה" (מעריב, 26.9.1986). הובטח כי בניין הסינרמה התל אביבי לא יהיה עוד פיל לבן. אחרי 13 שנה בהן היה נטוש ומוזנח, הוא ידחוק הצידה את מקומות הבילוי האחרים. חמישה שותפים היו האחראים להולדתו מחדש של מרכז התרבות והבילוי: שלום פנסטר, בני וינצלברג, עמוס ברזילי, יוחנן אקרמן ובצלאל מזרחי. זאת על ידי השקעה גדולה מאוד לשיקום המקום והתאמתו לאולם בילוי. הבניין הנטוש שהיה בבעלות חברת פלסין (השייכת לקבוצת אייזנברג) קסם למשקיעים רבים. באפריל 1986 התחילו העבודות להתאמת המקום למגוון פעילויות: אולם אירועים, קונגרסים, הופעות וריקודים. למתעניינים נמסר מפרט טכני משובח: מערכות ממוחשבות מנהלות את התאורה. מערכת השינוי של הבמות מורכבת, הבמה היא הידראולית ועליה מותקנים מנופים, מתקני הזזה והחלפת תפאורות. חברה צרפתית אטמה את הכיפה במערכת איטום מיוחדת עם שימת דגש על הבידוד האקוסטי. מהתקרה משתלשלים שלושה מתקנים שלכל אחד מהם מאתיים וחמישים פרוג'קטורים. פרט לזה, ניתן למצוא אורגן אורות ומתקני תאורה מתוחכמים. המושבים הם המדרגות המכוסות בשטיחי קיר. המקום מתוכנן להכיל אלפי אנשים בו זמנית ובעל מערכות בטיחות ובטחון משוכללות. טלוויזיה במעגל סגור המפקחת על המקום כולו דרך חדר בקרה. לאנשי הביטחון קו מדים ייחודי.

פרט למופעי פופ ורוק ישראלים ומיובאים, מחזות זמר הצגות ילדים והופעות בלט, הופעל גם מועדון VIP עם מסעדה ובר מיוחדים וכניסה נפרדת. בין השנים 1986-1999 פעל המקום כמועדון (שלא שרד זמן רב), מתוך מודעת פרסומת מחודש פברואר 1987: "בסינרמה תל אביב הולכים על כל הקופה. המקום שמשגע את העיר. גדול, מלהיב, חדשני, הבילוי מס' 1 בעיר. רק בסינרמה. הערב, שגעון אמיתי. ערב דיסקו מעולם אחר במקום פעלולי תאורה מיוחדים, אפקטים מדהימים ממש כמו בחו"ל. מוסיקה מטריפה והמון כיף עושים ערב בסינרמה לבלתי נשכח. במוצ"ש הופעה אחרונה של שלום חנוך ודפנה ארמוני על הבמה. אסור להחמיץ! וכמובן ערב דיסקו מהמם (15 ₪ בלבד!). בסינרמה כמו בחו"ל המוסיקה, המקום הופכים את הבילוי למשהו משהו. לראשונה בארץ בקרוב יתקיים קרנבל ברזילאי אמיתי. אומרים שזו תהיה חגיגה חמה אמיתית. תפסו מקום בואו לבלות במקום החם בארץ, המוסיקה הכיף והבילוי המרתק לכולם סינרמה תל אביב שם מתרחשים הדברים הגדולים באמת".

במהלך שנות התשעים שימש האולם כתיאטרון, אולם למופעים, מרכז כנסים, ארועים מפלגתיים, ואולפן טלוויזיה. הבמה רחבת הידיים אירחה את טקס בחירת מלכת היופי, את כנס מיקרוסופט, תחרויות קדם אירוויזיון, הפסטיגל ועוד. על במת הסינרמה הופיעו מיטב האמנים והלהקות מהארץ ומחו"ל. רשימה חלקית: שלמה ארצי, רמי פורטיס וברי סחרוף, איגי פופ, לו ריד, ביורק, רדיוהד, פיית' נו מור, סוניק יות', מינימל קומפקט, עופרה חזה, יהודה פוליקר, מייק ברנט, ניק קייב, רייג' אגנסט דה מאשין, ג'ו קוקר, טום ג'ונס, מאסיב אטאק, פאטי סמית', אייס-טי, 40-UB, סוזן ווגה, החונקים, רזידנטס, סוויד, לורי אנדרסון, דוראן דוראן, פרודיג'י, איגי פופ, ג'ימס בראון, אלפהוויל, ועוד.

סופו של חלום

בחודש נובמבר 2001 קיימה באולם הסינרמה חברת התקליטים נענע דיסק פסטיבל בן יומיים לציון 13 שנים להיווסדה. במהלך השנים נעשו נסיונות להשמיש את המבנה הנטוש, תוך שינוי ייעודו למרכז עסקים. כמו כן היה נסיון להפוך את המבנה לקניון. יוזמות אלה לא יצאו אל הפועל. בסוף שנת 2010 החליטה העיריה על הריסת הסינרמה ובחודש אוגוסט 2016 נהרס המבנה. ומה שנותר ממנו הם בעיקר זכרונות. בשטחו ובמגרש ממול, מתוכננים להיבנות מגדלים בגובה של כארבעים קומות.

.

.